הנושאים החמים
הנושאים החמים
ראש לשועלים
מהמשתמשים המובילים!
בס"ד
ועמך כולם צדיקים
לכל מתרס יש שני צדדים. האמת, גם לתריס שניים כאלה משלו, כולל התריס של הזקן שגר מולי. האחרון מגיף אותו בקפדנות כל יום בשש בערב ולא פותח אותו אלא אם כן ילדים משחקים למטה בכדור. בצד אחד של המתרס, הזקן, שצריך להספיק לרדת למחרת על הבוקר להעלות את העיתון, ואם הילדים לא יהיו בשקט אוי ואבוי. בצד ב' של התריס, הילדים, אמא לא מרשה להם לחזור הביתה לפני שמונה. סוף דבר – שני צדדים למתרסים.
יש את האתיופים, ויש את השוטרים. את ביבי ואת בני-חותא; יש יעלון ויש לפיד; ליאון ודייטש; הרב אברהם רובינשטיין וכרמל שאמה הכהן; רון קובי ואריה דרעי; המוכר-במכולת-מול-הבית והאיש-שמנסה-כל-בוקר-לעקוף-ת'תור; פקיד שומה והאיש-שרק-ביקשו-ממני-להפקיד-את-הצ'ק; פקיד הגירה וסודני קשיש; מפעילי המעונות ומשרד התמ"ת; ערבים עצלים וקבלן בניה; כתב קו עיתונות דתית ומזכיר-העירייה-ודוברה; איסתרק ויוסף דיאלידאן; חיילי הצבא האדום וגייסות הרייך השלישי; מטאטא רחובות וילדים שזורקים עטיפות חטיפים; שליח ציבור בשטיבלאך והאנשים שהטרמפ שלהם צופר בחוץ; מוכר הביצים והאשה שרוצה לבחור ולערבב כמה תבניות; דונלד טראמפ ורוברט מולר; יולי איידלשטיין ואורן חזן; דני רופ והילדים שרצו שלג; הקרן לישראל חדשה ואם תרצו; מיקי גיצין ובצלאל סמוטריץ'; עודד פורר וישראל אייכלר; נהג דן אדיב והאיש שהגיע מאוחר לאוטובוס, דפק על הדלתות בפראות, העלה שני עגלות שלושה מזוודות וארבעה ילדים, צעק על האיחור, תיקף אחרי עשר דקות ואיים להתלונן במשרד העבודה והרווחה; בוס שרוצה לקצץ ועובדת לפני לידה; המן וחרבונה; קופאי בחנות ספרים וילדים שבאים לקרוא; מנקה חדרי מדרגות ודיירים שעולים ויורדים כבסולם יעקב; הכושי שמנקה את הסופר עם הפוליש והמרוקאית המבוגרת שחושבת שהוא אמר לה שלא תקח מהעגבניות; יש ויש.
איך שלא יהיה, בשונה מכל מה שתמצאו בכל מקום אחר, בלחיות וחצי, כולם טובים. לכולם כוונות טובות ומניעים ישרים וקדושים. כל המסובים לשולחן הספר, סועדים בשתיקה ודממה. אין פרץ, אין יוצא/ת, אין צווחה, אין רוע לב, אין גבר מושחת, אין בריות אפלות. פה ושם נופלים האנשים לעתים, שוגים בשגגתם, ותיכף מצפונם מכה בהם והם חוזרים בתשובה, מכים על חטא ומחפשים דרכיהם. רק טעות או קריאה לא נכונה של המצב יכול להוביל אותם לעשות לא טוב.
ניקומבה טוב.
מוישה מינץ טוב.
אשתו טובה.
הרב בריסק טוב.
חזקי פלדנר טוב.
אשתו נפלאה.
הפינגווינים טובים.
יעלה טובה.
יענק'ל הלר טוב.
הרב ברוק עוד יותר טוב.
נציגי תר"ח טובים.
תמר-אחותה-של-גיטה טובה.
אפרת גבאי מצויינת.
מאיר מינץ טוב.
אפרת מינץ (גבאי) טובה.
הרבנית טובה.
הרבי טוב.
אפילו הענדי שלהם די טובה.
ביליץ הבת, פריידי, טובה.
נחומי ביליץ גם.
הסבא ביליץ בטח.
סבא וסבתא גבאי, אין כמוהם בעולם.
פקידי משרד החינוך והעירייה טובים.
הערשי מינץ ואחותו הקטנה – טובים.
מי ששכחתי – גם טוב.
היחידים שמעלים ניחוח לא טוב, הם חבריו של ניקומבה שפיתו אותו לזנוח את יענק'ל המסכן, סבא מינץ וגורמים נוספים במשפחה שלא קיבלו יפה את ההרחבה המזרחית שלה והחברה הרעה של פריידי ביליץ. אבל גם היא הרי חזרה כבר בתשובה.
רוח הפיוס והאוטופיה שנושבת בין דפי הספר, מדהימה. אתה נובר ומעלעל בנסיון לאתר את העוקץ. את האיש הרע שכל הטובים נלחמים בו וינצחו בעז"ה. את אותו אחד, אתם יודעים מה, היתה לו ילדות קשה, אבל היום ידו בכל פשע ויד כל בו. אין. חפשו על המדף כותרים אחרים. הספר נקי לחלוטין מרוע גולמי לצורותיו. ועמך כולם צדיקים.
אתם יודעים מה, יש מצב שזו סירה אחת בים הסיבות למה הספר לא מתאים לגברים. הם כנראה צריכים משהו יותר חד וקרבי. הטוב המשתפך והאחווה הבלתי נגמרת מעלים להם את לחץ הדם. שאלו את מוישה מינץ ויספר לכם על זה עוד.
הנה מה טוב?
עוד מאותו דבר, אולי ההסבר לתופעה התמוהה לדעיל, זה זה: השאלה מה טוב? טוב לקבל ילדים ספרדים למוסדות, או לא טוב. טוב ללכת למדינה להלשין? טוב למות בעד ארצנו? טוב להילחם במנהלים בכל כלי ודרך? טובה פת חרבה ושלווה בה? ארוחת ירק?
כמה שזה מדהים לגבי ספר שעוסק אך ורק בנושא הזה, אין בספר תשובה. איך אמר פה מישהו, 200 עמודים שבכל אחד מהם כתוב מילה אחת: ניטרליות.
בנוהג שבעולם, מהפכים הסופרים על פניהם אקסיומות עתיקות. מדבר על אמונה – וכולך אחוז בטבע. כואב את צער השכינה, מצערך לא זז לרגע. איך תמכור להם שמחה, כשאתה אחד העצובים בעיר. גם אנוכי והנורמלי עושים את זה. אבל כאשר הופכים משהו, לרוב הצד שהיה קודם למעלה, מוצא עצמו מצמיד אף אל הבוץ ולהפך. מושיבים עליונים למטה ותחתונים למעלה. אם הסופר למשל מנקז את מוגלת הגזענות נגד שחורים, הרי הוא מוקיע את הגזען הלבן. אם הוא שובר את המיתוס על הפלסטינים האכזריים, הוא טופח על פרצוף הישראלים. אין בזה גם וגם.
עיתונאים, בשונה מסופרים דעתניים, מיימרים עצמם לאובייקטיביים, לא לוקחים צד. ממש. ככה זה נראה: "פורעים ערביים מהמאהל הבלתי חוקי אל-טורקיז השליכו סלעים לעבר אזרחים שנעו בכביש הראשי, אחד המחבלים נוטרל בידי כוחות הבטחון / שב"כ: עליה תלולה בתקריות פח"ע בחודש האחרון" (ישראל היום) מול "צעיר פלסטיני מהיישוב החקלאי אל-איכסה נפגע קשות ברגלו מירי צלפי צה"ל לאחר שיידה אבני חצץ בסמוך למתנחלים בכביש 443 במחאה על פעולות צה"ל בשטחים / הרופאים: מקווים להציל את הרגל מנזק בלתי הפיך" (הארץ). עלק ניטרליים.
מתברר שיש גם וגם. פתחת את הספר כדי להתיר עצמך אחת ולתמיד מסבך הלבטים והספקות ההשקפתיות שמסעירות את מנוחתך בלילות. רצית לקבל תשובה ברורה וחד משמעית ולהפסיק להתבלבל בין תכלת לטורקיז וקלא אילן. נאדה. עמדה השקפתית וכל זה, תמצא אולי ב"כל כתבי ברל כצנלסון" כרך כ"ב. לחיות וחצי נועד כדי להעצים את הלבטים, לחדד אותם ולחפר אותך במעמקיהם בלי יכולת לצאת. הספר מצליח לבלבל אותך עד כדי כך שלא ניתן לזהות את עמדת כותב הספר, הלנו, אם לצרינו. עם המויסדע'ס/עם הפינגווינים. טשטוש עמדות מוחלט.
לא נמחק את הנתון, שמלכתחילה הבעת הדעות האלו היא חתרנית ומהפכנית. גם אם תביא את שני הצדדים כמו שתי חלות אפויות היטב בעלי כמות שומשום שווה. ברור שהספר מעלה כמה תזות-תהיות-ניפוצי מיתוסים שקשה למצוא באות החרדית הכתובה לפניו. אבל, גם אם תהפוך את הספר ותקרא אותו מהסוף להתחלה לא תוכל לקבל וודאות באשר לדעתו האישית של הכותב. זה מדהים כפי שזה נשמע. בשונה מכל נייטרלי ממוצע שמצליח להסתיר את דעתו בערך כמשך הזמן שלוקח לחבדצקע'ר מהרגע שהוא מגיע לאירוע תמים עד שהוא פוצח במאמר נלהב - הספר ניטרלי לגמרי. פשוטו כמשמעו ומשמעו כפשוטו. וגם אם אכתוב את זה בעוד עשרה ווריאציות לא תקבלו את תמונת המצב הזו כמלואה עד שתקראו ותראו.
רחמנות, כמה אפשר לסבול
עניין אחרון לציין – צרות הן פלסטלינה מאד פופולרית בקהל הסופרים לאחרונה או שלא לאחרונה. למען ענות קהל הקוראים בסבלותם תחת אשר חטאו ורכשו את הספר במאה קשיטה. גירוי מערכת הרחמים והפחד של הקורא בכל מיני מחלות ושמתות איומות הפך לשגרה ולשדרה. כל הדש בדמעותיהן של ישראל ומרבה להגדיש סאת ייסוריהם הרי זה משובח ומסובך.
זכור אותו הספר, למרות היותו עוסק בטרגדיה אנושית בלתי נתפסת של מי שהיה יהודי חכם, ועדיין הוא יהודי חכם, אבל בשום צורה אינו יכול להביע את זה. צמח. הספר לא מזעזע, מצער או מזיל דמעות. בהחלט יש חיבור למסכנות של הבן אדם ולמצוקה שלו, אבל עד גבול הצרה. הקוראים לא הופכים על כרחם למסכנים בעצמם.
כמובן, אפשר לטעון שהדבר מעיד על חסר מסויים. אם ספר לא מצליח לחבר מספיק את הקוראים, כותבו נכשל כנראה במשימה. אבל זה לא נכון כאן, יש חיבור יפה לדמויות, אין תיאורי צבע מלא ודם על הידיים. לא נעשה מאמץ לזעזע את הציבור, למרות שיש אוהבים את זה (את הזעזוע).
אל תסדר לי את הבלגן
מה שמפריע לי בספר, הוא דווקא לכאורה מעלתו הגדולה. אין בו את הברוטאליות המילולית של מ. ארבל, את המוסריות המוגזמת של מ. קינן, את הילדותיות של ולדר, את הפתטיות של עשר סופרים שלא ננקוב בשמם/ן. הוא לא מדי ריאלי ולא מדי פרוע. לא מטיף ומתחסד ולא פורק עול. לא עוצם עין ולא חושף כל דבר. לא שוחט פרות קדושות וגם לא מאביס אותן באחו. דווקא הבריחה של הספר מהספרות החרדית המפונקת של המאה, הובילה אותו בסיבוב מסויים היישר לזרועותיה. הכל מדוייק וסגור מכל הכיוונים בלי פרצות שובבות. למה למשל להתייעץ עם מומחי רפואה על המצב הווגטטיבי, תנו לעניינים המדעיים לזרום קצת עם הדמיון.
הקטע הכי מובלט בספר, הוא קיום הרגשות האפלים בלב כל אנוש ואנוש. גיטה רצתה שבעלה ימות, בעלה הרדום רוצה כבוד. גם אנשים חשובים מאד עם זקן ארוך ושביס עד הרצפה מתגלים כמי שעובר להם בראש כל מיני כל מיני. זה לכאורה מפתיע מאד והפך הספרות החרדית הפנאטית, בה כולם חושבים קדושות ונצורות. אבל זה כבר גם מרגיש על הלשון טיפה מלאכותי.
נאמר: הספר נראה כמו פרוייקט משותף של קורס לכתיבה יוצרת עם האקדמיה ללשון העברית. פלקטי משהו. תאמרו: מחפש חסרונות מתחת לאדמה. אבל זו החוויה שלי, ואני לא האיש שיירתע מלומר מה הוא חושב בגלל מה יגידו. פעיל חברתי צריך להיות נכון לשלם מחירים. לימדונו.
במחשבה שלישית: אולי סוד קסמו ברוגע המופרז הזה שלו. כולי האי ואולי.
ועמך כולם צדיקים
לכל מתרס יש שני צדדים. האמת, גם לתריס שניים כאלה משלו, כולל התריס של הזקן שגר מולי. האחרון מגיף אותו בקפדנות כל יום בשש בערב ולא פותח אותו אלא אם כן ילדים משחקים למטה בכדור. בצד אחד של המתרס, הזקן, שצריך להספיק לרדת למחרת על הבוקר להעלות את העיתון, ואם הילדים לא יהיו בשקט אוי ואבוי. בצד ב' של התריס, הילדים, אמא לא מרשה להם לחזור הביתה לפני שמונה. סוף דבר – שני צדדים למתרסים.
יש את האתיופים, ויש את השוטרים. את ביבי ואת בני-חותא; יש יעלון ויש לפיד; ליאון ודייטש; הרב אברהם רובינשטיין וכרמל שאמה הכהן; רון קובי ואריה דרעי; המוכר-במכולת-מול-הבית והאיש-שמנסה-כל-בוקר-לעקוף-ת'תור; פקיד שומה והאיש-שרק-ביקשו-ממני-להפקיד-את-הצ'ק; פקיד הגירה וסודני קשיש; מפעילי המעונות ומשרד התמ"ת; ערבים עצלים וקבלן בניה; כתב קו עיתונות דתית ומזכיר-העירייה-ודוברה; איסתרק ויוסף דיאלידאן; חיילי הצבא האדום וגייסות הרייך השלישי; מטאטא רחובות וילדים שזורקים עטיפות חטיפים; שליח ציבור בשטיבלאך והאנשים שהטרמפ שלהם צופר בחוץ; מוכר הביצים והאשה שרוצה לבחור ולערבב כמה תבניות; דונלד טראמפ ורוברט מולר; יולי איידלשטיין ואורן חזן; דני רופ והילדים שרצו שלג; הקרן לישראל חדשה ואם תרצו; מיקי גיצין ובצלאל סמוטריץ'; עודד פורר וישראל אייכלר; נהג דן אדיב והאיש שהגיע מאוחר לאוטובוס, דפק על הדלתות בפראות, העלה שני עגלות שלושה מזוודות וארבעה ילדים, צעק על האיחור, תיקף אחרי עשר דקות ואיים להתלונן במשרד העבודה והרווחה; בוס שרוצה לקצץ ועובדת לפני לידה; המן וחרבונה; קופאי בחנות ספרים וילדים שבאים לקרוא; מנקה חדרי מדרגות ודיירים שעולים ויורדים כבסולם יעקב; הכושי שמנקה את הסופר עם הפוליש והמרוקאית המבוגרת שחושבת שהוא אמר לה שלא תקח מהעגבניות; יש ויש.
איך שלא יהיה, בשונה מכל מה שתמצאו בכל מקום אחר, בלחיות וחצי, כולם טובים. לכולם כוונות טובות ומניעים ישרים וקדושים. כל המסובים לשולחן הספר, סועדים בשתיקה ודממה. אין פרץ, אין יוצא/ת, אין צווחה, אין רוע לב, אין גבר מושחת, אין בריות אפלות. פה ושם נופלים האנשים לעתים, שוגים בשגגתם, ותיכף מצפונם מכה בהם והם חוזרים בתשובה, מכים על חטא ומחפשים דרכיהם. רק טעות או קריאה לא נכונה של המצב יכול להוביל אותם לעשות לא טוב.
ניקומבה טוב.
מוישה מינץ טוב.
אשתו טובה.
הרב בריסק טוב.
חזקי פלדנר טוב.
אשתו נפלאה.
הפינגווינים טובים.
יעלה טובה.
יענק'ל הלר טוב.
הרב ברוק עוד יותר טוב.
נציגי תר"ח טובים.
תמר-אחותה-של-גיטה טובה.
אפרת גבאי מצויינת.
מאיר מינץ טוב.
אפרת מינץ (גבאי) טובה.
הרבנית טובה.
הרבי טוב.
אפילו הענדי שלהם די טובה.
ביליץ הבת, פריידי, טובה.
נחומי ביליץ גם.
הסבא ביליץ בטח.
סבא וסבתא גבאי, אין כמוהם בעולם.
פקידי משרד החינוך והעירייה טובים.
הערשי מינץ ואחותו הקטנה – טובים.
מי ששכחתי – גם טוב.
היחידים שמעלים ניחוח לא טוב, הם חבריו של ניקומבה שפיתו אותו לזנוח את יענק'ל המסכן, סבא מינץ וגורמים נוספים במשפחה שלא קיבלו יפה את ההרחבה המזרחית שלה והחברה הרעה של פריידי ביליץ. אבל גם היא הרי חזרה כבר בתשובה.
רוח הפיוס והאוטופיה שנושבת בין דפי הספר, מדהימה. אתה נובר ומעלעל בנסיון לאתר את העוקץ. את האיש הרע שכל הטובים נלחמים בו וינצחו בעז"ה. את אותו אחד, אתם יודעים מה, היתה לו ילדות קשה, אבל היום ידו בכל פשע ויד כל בו. אין. חפשו על המדף כותרים אחרים. הספר נקי לחלוטין מרוע גולמי לצורותיו. ועמך כולם צדיקים.
אתם יודעים מה, יש מצב שזו סירה אחת בים הסיבות למה הספר לא מתאים לגברים. הם כנראה צריכים משהו יותר חד וקרבי. הטוב המשתפך והאחווה הבלתי נגמרת מעלים להם את לחץ הדם. שאלו את מוישה מינץ ויספר לכם על זה עוד.
הנה מה טוב?
עוד מאותו דבר, אולי ההסבר לתופעה התמוהה לדעיל, זה זה: השאלה מה טוב? טוב לקבל ילדים ספרדים למוסדות, או לא טוב. טוב ללכת למדינה להלשין? טוב למות בעד ארצנו? טוב להילחם במנהלים בכל כלי ודרך? טובה פת חרבה ושלווה בה? ארוחת ירק?
כמה שזה מדהים לגבי ספר שעוסק אך ורק בנושא הזה, אין בספר תשובה. איך אמר פה מישהו, 200 עמודים שבכל אחד מהם כתוב מילה אחת: ניטרליות.
בנוהג שבעולם, מהפכים הסופרים על פניהם אקסיומות עתיקות. מדבר על אמונה – וכולך אחוז בטבע. כואב את צער השכינה, מצערך לא זז לרגע. איך תמכור להם שמחה, כשאתה אחד העצובים בעיר. גם אנוכי והנורמלי עושים את זה. אבל כאשר הופכים משהו, לרוב הצד שהיה קודם למעלה, מוצא עצמו מצמיד אף אל הבוץ ולהפך. מושיבים עליונים למטה ותחתונים למעלה. אם הסופר למשל מנקז את מוגלת הגזענות נגד שחורים, הרי הוא מוקיע את הגזען הלבן. אם הוא שובר את המיתוס על הפלסטינים האכזריים, הוא טופח על פרצוף הישראלים. אין בזה גם וגם.
עיתונאים, בשונה מסופרים דעתניים, מיימרים עצמם לאובייקטיביים, לא לוקחים צד. ממש. ככה זה נראה: "פורעים ערביים מהמאהל הבלתי חוקי אל-טורקיז השליכו סלעים לעבר אזרחים שנעו בכביש הראשי, אחד המחבלים נוטרל בידי כוחות הבטחון / שב"כ: עליה תלולה בתקריות פח"ע בחודש האחרון" (ישראל היום) מול "צעיר פלסטיני מהיישוב החקלאי אל-איכסה נפגע קשות ברגלו מירי צלפי צה"ל לאחר שיידה אבני חצץ בסמוך למתנחלים בכביש 443 במחאה על פעולות צה"ל בשטחים / הרופאים: מקווים להציל את הרגל מנזק בלתי הפיך" (הארץ). עלק ניטרליים.
מתברר שיש גם וגם. פתחת את הספר כדי להתיר עצמך אחת ולתמיד מסבך הלבטים והספקות ההשקפתיות שמסעירות את מנוחתך בלילות. רצית לקבל תשובה ברורה וחד משמעית ולהפסיק להתבלבל בין תכלת לטורקיז וקלא אילן. נאדה. עמדה השקפתית וכל זה, תמצא אולי ב"כל כתבי ברל כצנלסון" כרך כ"ב. לחיות וחצי נועד כדי להעצים את הלבטים, לחדד אותם ולחפר אותך במעמקיהם בלי יכולת לצאת. הספר מצליח לבלבל אותך עד כדי כך שלא ניתן לזהות את עמדת כותב הספר, הלנו, אם לצרינו. עם המויסדע'ס/עם הפינגווינים. טשטוש עמדות מוחלט.
לא נמחק את הנתון, שמלכתחילה הבעת הדעות האלו היא חתרנית ומהפכנית. גם אם תביא את שני הצדדים כמו שתי חלות אפויות היטב בעלי כמות שומשום שווה. ברור שהספר מעלה כמה תזות-תהיות-ניפוצי מיתוסים שקשה למצוא באות החרדית הכתובה לפניו. אבל, גם אם תהפוך את הספר ותקרא אותו מהסוף להתחלה לא תוכל לקבל וודאות באשר לדעתו האישית של הכותב. זה מדהים כפי שזה נשמע. בשונה מכל נייטרלי ממוצע שמצליח להסתיר את דעתו בערך כמשך הזמן שלוקח לחבדצקע'ר מהרגע שהוא מגיע לאירוע תמים עד שהוא פוצח במאמר נלהב - הספר ניטרלי לגמרי. פשוטו כמשמעו ומשמעו כפשוטו. וגם אם אכתוב את זה בעוד עשרה ווריאציות לא תקבלו את תמונת המצב הזו כמלואה עד שתקראו ותראו.
רחמנות, כמה אפשר לסבול
עניין אחרון לציין – צרות הן פלסטלינה מאד פופולרית בקהל הסופרים לאחרונה או שלא לאחרונה. למען ענות קהל הקוראים בסבלותם תחת אשר חטאו ורכשו את הספר במאה קשיטה. גירוי מערכת הרחמים והפחד של הקורא בכל מיני מחלות ושמתות איומות הפך לשגרה ולשדרה. כל הדש בדמעותיהן של ישראל ומרבה להגדיש סאת ייסוריהם הרי זה משובח ומסובך.
זכור אותו הספר, למרות היותו עוסק בטרגדיה אנושית בלתי נתפסת של מי שהיה יהודי חכם, ועדיין הוא יהודי חכם, אבל בשום צורה אינו יכול להביע את זה. צמח. הספר לא מזעזע, מצער או מזיל דמעות. בהחלט יש חיבור למסכנות של הבן אדם ולמצוקה שלו, אבל עד גבול הצרה. הקוראים לא הופכים על כרחם למסכנים בעצמם.
כמובן, אפשר לטעון שהדבר מעיד על חסר מסויים. אם ספר לא מצליח לחבר מספיק את הקוראים, כותבו נכשל כנראה במשימה. אבל זה לא נכון כאן, יש חיבור יפה לדמויות, אין תיאורי צבע מלא ודם על הידיים. לא נעשה מאמץ לזעזע את הציבור, למרות שיש אוהבים את זה (את הזעזוע).
אל תסדר לי את הבלגן
מה שמפריע לי בספר, הוא דווקא לכאורה מעלתו הגדולה. אין בו את הברוטאליות המילולית של מ. ארבל, את המוסריות המוגזמת של מ. קינן, את הילדותיות של ולדר, את הפתטיות של עשר סופרים שלא ננקוב בשמם/ן. הוא לא מדי ריאלי ולא מדי פרוע. לא מטיף ומתחסד ולא פורק עול. לא עוצם עין ולא חושף כל דבר. לא שוחט פרות קדושות וגם לא מאביס אותן באחו. דווקא הבריחה של הספר מהספרות החרדית המפונקת של המאה, הובילה אותו בסיבוב מסויים היישר לזרועותיה. הכל מדוייק וסגור מכל הכיוונים בלי פרצות שובבות. למה למשל להתייעץ עם מומחי רפואה על המצב הווגטטיבי, תנו לעניינים המדעיים לזרום קצת עם הדמיון.
הקטע הכי מובלט בספר, הוא קיום הרגשות האפלים בלב כל אנוש ואנוש. גיטה רצתה שבעלה ימות, בעלה הרדום רוצה כבוד. גם אנשים חשובים מאד עם זקן ארוך ושביס עד הרצפה מתגלים כמי שעובר להם בראש כל מיני כל מיני. זה לכאורה מפתיע מאד והפך הספרות החרדית הפנאטית, בה כולם חושבים קדושות ונצורות. אבל זה כבר גם מרגיש על הלשון טיפה מלאכותי.
נאמר: הספר נראה כמו פרוייקט משותף של קורס לכתיבה יוצרת עם האקדמיה ללשון העברית. פלקטי משהו. תאמרו: מחפש חסרונות מתחת לאדמה. אבל זו החוויה שלי, ואני לא האיש שיירתע מלומר מה הוא חושב בגלל מה יגידו. פעיל חברתי צריך להיות נכון לשלם מחירים. לימדונו.
במחשבה שלישית: אולי סוד קסמו ברוגע המופרז הזה שלו. כולי האי ואולי.
