פעם פעם, לפני שנים, הייתי ילדה קטנה. אמא קשרה לי סרטים ורודים לקוקיות, אבא נתן לי לק מהארטיק שלו, ומאוד אהבתי להקשיב לקלטת. הייתי ילדה שמחה, הלכתי כל יום לגן, וחזרתי מלאת חוויות.
אם הייתי רעבה - אמרתי לאמא, והיא נתנה לי אוכל. אם הייתי עצובה - בכיתי, ואמא לטפה אותי והרגיעה. אם הייתי שמחה - שרתי ורקדתי מסביב לשולחן בסלון.
זה היה פעם פעם, לפני שנים, כשהייתי ילדה קטנה.
היום אני לא ממש בקטע. היום אני עסוקה, טרודה באלפי מטלות, בקושי סוחבת את עצמי לעבודה כל יום, חוזרת בשעות לא שעות, הכל עלי, הכל על הראש שלי, ואין לי זמן לשטויות.
אם אני רעבה - אני צריכה להכין לי אוכל, ולהלקות את עצמי על המוצרים היקרים שקניתי וגם ככה אני עובדת יותר מדי עם שכר נמוך מדי.
אם אני עצובה - אני נאנחת, חונקת את הדמעות שאף אחד לא יראה ופוקדת על עצמי לשמור על הבעה קפואה ופעם הבאה לדאוג מראש שזה לא יקרה.
אם אני שמחה - אמ... מתי אני שמחה?
כי ככה זה. ילדים אין להם דאגות, הם לא מבינים אפילו מה זה דאגה. מה שהם צריכים- אנחנו מספקים להם, כשקשה להם - אנחנו מעודדים אותם, וכשהם שמחים- הם פשוט שמחים!
אבל אנחנו כבר גדלנו. לנו יש דאגות, או-הו יש לנו דאגות. ואף אחד לא מספק לנו את מה שאנחנו צריכים, וכשקשה לנו אף אחד לא מקשיב, ואף פעם אין לנו סיבה אמיתית לשמוח. אפילו מזל-טובים גורמים לנו לקמטים של דאגה.
אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו מא' ועד ת', להסתדר לבד לבד.
הלוואי. הלוואי ויכולתי לחזור להיות ילדה!
הנושאים החמים
הנושאים החמים
