להיות ירושלמי זאת הוויה שיש שנולדו איתה, ויש שבלעדיה, ולכן הויכוח מיותר.
כי להיות ירושלמי זה לאהוב את העיר הזאת עד כלות הנפש.
את האוירה, את הרוח. את הקדושה שאופפת אותה, כן, גם בעומק הגלות
וכן, גם בשכונות המרוחקות יותר.
האנשים. הרחובות הישנים. הסמטאות המתפוררות.
לגור בירושלים זה הרבה מעבר ל"לגור בעיר מרכזית שיש בה הכל"
כי במהות שלה היא שונה. ומי שמחובר אליה מבין על מה אני מדברת. היא עיר של כיסופים.
וגם ביום יום החולי שלה- היא מלאת אנרגיה שאין בשום מקום אחר.
ולכן ארצה בעז"ה לגדל בה את ילדיי, ולכן אני מתפללת כל החיים לזכות לכך, גם במחיר גבוה.
ואולי הילדים שלי יגדלו במקום קטן וישן ובלי מרחבים,
אבל הם יגדלו בירושלים.
עם כל היופי והעושר שיש לעיר הזאת להציע להם.
קצת קשה לי עם הזלזול בעיר הקדושה הזאת. כל הערים החרדיות (ושאינן) מדהימות,
אף אחד לא זלזל בהן.
אבל יש אנשים שהנפש שלהם מחוברת לירושלים, והם מתקשים להתנתק ממנה, ותייעצים איתכם איך אפשר לעשות את זה.
אז אולי אפשר להפסיק עם ההודעות שהופכות את ירושלים ל"עיר מפוצצת פקקים ואמריקאים
בלי מקום לנשום" ויותר להתמקד באיך אפשר להישאר למרות הקושי, או לחילופין
איך אפשר לעשות את המעבר בצורה בדרך האולטימטיבית, ולהמשיך לחיות לצד הגעגוע.
כי ממה שאני רואה- אלו שהיה להם קשה לעזוב את ירושלים מטעמי הרגל ונוחות- בסוף התרגלו
לכל מקום, ואילו אלו שהתקשו בגלל החיבור הנפשי- מתגעגעים אליה כל החיים.
אל תזלזלו בקושי שלהם. הם לא ילדותיים ולא אנוכיים.
הם חולי אהבה. מותר להם.
"בכל מקום שאליו אני הולך אני הולך לירושלים" ר' נחמן מברסלב.