אנחנו זוג צעיר נשואים כמעט 3 שנים
היום הבת שלי חוגגת שנתיים
בחופש האחרון עשיתי את המעבר הזה שהיה לי לא קל בכלל ועדין קשה
ועזבתי את ירושלים שאני כ"כ אוהבת
למה אוהבת? כי שם נולדתי, שם כל משפחתי, עזבי את מה שמוכר לי,
את האויר המדהים הזה.
ועשתי את זה עכשיו כי הבנתי שאם אני לא קמה לוקחת את עצמי משם
אני עלולה להתקע שם שנים ביחידות קטנות עם כמה ילדים.
גרנו ביחידה נחמה מאוד אבל לילדה בת שנה ו8 זה כבר לא היה מתאים.
וידעתי שבעזרת ה' יבואו עוד ילדים ואני עוד יותר יצטרך עזרה מאמא שלי ואחיות (אני בכורה..)
אז יהיה לי יותר קשה לעבור.
זה אומץ ולא כל אחד מסוגל.
אני עדין בשבלי הסתכלות וגדילה מהמעבר הזה, מהשינוי הזה שהוא לא קל.
על הבת שלי כבר ביום למחרת ראיתי כמה טוב לה הגודל, המרפסת, יש לה חדר, יש לה איפה לרוץ והיא רצה..
היה לי קשה לחשוב שהיא תפספס את הדברים הבסיסים האלה .
אני רואה זוגות שגרים בצפיפות לא נורמלית. ילד בן 3 וחצי ישן בלול בחדר הורים לידו לול קטן לתינוק בן שנה
וזה הולך ומתרחב...
אני לא רציתי לחיות ככה. ה' נתן לי ילדה ובעזרת יתן עוד ואני צריכה לדאוג להם.
אם הייתי חושבת על עצמי ודאי שהייתי נשארת, שם יש לי עזרה, מקום לקפוץ בצהריים, היה לי חברות שהיינו יוצאות יחד עם הילדים.. בא לי לצאת לקניות\סתם ככה עם בעלי אז איפה לשים אותה...
עזרה לפני לידה אחרי לידה וזה לא נגמר..
זה קשה, לפעמים אני מתחרטת כי אני לא מוצאת את עצמי כ"כ הכל עדין מוזר, חדש, לא מוכר
אבל אני יודעת שעשתי צעד נכון.
לא תמיד צעד נכון הוא צעד קל
אני מתגעגעת לירושלים מאוד
מי שלא נולד שם לא יבין