זה לא כל כך קל לי לבוא!! כשאני באה הם עוזרים ועורכים ולא נותנים לי לנקוף אצבע עם העריכה והנקיון
ועדיין זמני השינה של כולם משתבשים, המיטות לא שלהם ואני עובדת כפול שלוש להרדים אותם, רצה אחריהם כל השבת להשגיח שלא יפילו / ישברו/ ילכלכו ויהרסו את כל הבית (ויש גם את ההיא שלא נחה לשנייה), הנסיעות באוטובוס לא קלות (ויש את אלו שמקיאים), גם אנחנו אוהבים ומעדיפים להיות ולישון בבית שלנו.
ממש מזדהה איתך! זה באמת קשה, גם הלפני וגם האחרי, כשסוף סוף באים העייפות... וכל זה בא בהמשך לכל הלילות הלא רצופים, וגם פיזית... באמת הראש מתפוצץ והגב.. ומה יקרה עם יתנו לי חצי שעה לנוח, רווקות לא מסוגלות להבין את זה, וגם אנחנו לא הבנו את זה לפני כמה שנים.
אבל, ויש אבל גדול....
שמשום מה נראה לי שנשואות לא מסוגלות להבין או מעדיפות לשכוח (כן גם אני הייתי בצד השני של המתרס ומשתדלת מאוד לא להכביד)
לרווקות יש בית אחד! הם לא אורזות עכשיו וחוזרות לבית משלהם, הם נשארים בבית של ההורים, ומגיל מסוים הקושי מאפיל על ההנאה.
רווקות יכולות להיות משוגעות על האחיינים המתוקים ולאהוב בלי סוף, אבל לא זכו עדיין להרגיש הנחת האינסופי הזה מחיוך מרוח (נהנות אולי, אבל גם טיפה מגעיל)
אין להם את הפת בסלו, של מקום ששייך להם.
והם כן עובדות קשה מאוד, בלימודים או עבודה, לממן לעצמם מה שצריך מעבר... (בכל אופן אופן ההורים מחתנים, וגם לא נהיים צעירים מיום ליום, הגדולים חוו בית אחר) וכמובן באירוח, לפני ואחרי.
ולכן לא נראה לי הוגן להגיד תנצלו את הזמן, אם כבר, תנצלו אתם... (מכירים את המשפטים המעצבנים האלו של הסבתות) כרגע יש לכם ילדים קטנים, ילדים גדולים בעיות גדולות וכו... אוטוטו הם מתחתנים ואתם מתחילים בעצמכם לארח, תנצלו אתם בעצמכם לפני שמטיפות מוסר למי שמתפלל להיות במצבכם
הנושאים החמים
הנושאים החמים
