הנושאים החמים
הנושאים החמים
רודי ג'וליאני, זכור לטוב כראש העיר המיתולוגי של ניו יורק. הוא זכה לתהילה הודות להתנהלותו המופתית בעת אסון התאומים, אך כוכבו דרך לא רק בשל כך. בשנות התשעים ניהל מלחמה עיקשת בפשע ואלימות של העיר, והצליח להוריד אותם באחוזים ניכרים. הוא הרבה להשתמש בטקטיקת לחימה בפשיעה, שבאה כקונטרה לשיטות המסורתיות התומכות במלחמה חזיתית מול הפשע אך הניסיון הראה שהם רק מלבים את הרוחות ונותנות אדרנלין לפושעים, והיא מכונה – תיאוריית 'החלונות השבורים'. התיאוריה גורסת שאם ניקח שני בנייני מגורים השוכנים זה לצד זה, באחד מהם יהיה חלון שבור ואילו אצל הבניין השכן כל החלונות יהיו שלמים, החלון הבא שינופץ יהיה בסבירות גבוהה בבניין שבו היה כבר חלון שבור מלכתחילה. הוגי התיאוריה מסבירים אותה בכך שלרוב האנשים אכפת מנראות הבניין שלהם ולכן לא יחבלו בו, אך בבניין שבו יש כבר חלון שבור, כשיעבור בו ילד חמוד עם כדור, או נער הייסקול עם אלת בייסבול הוא לא ייזהר שלא לשבור חלונות, כי בבניין הזה יש כבר חלון שבור ונראה שלאף אחד אין תלונות.
ג'וליאני לקח בתור התחלה את ה Subway – הרכבת התחתית של העיר ניו יורק שבאותם ימים הייתה ממש ידועה לשמצה, כל הקרונות היו מקושקשים ומטונפים מלאי גרפיטי מכוערים, שררה בה אלימות נוראה, שיכורים התגוללו בכל פינה, צעירים מובטלים כייסו ארנקים, אנשים פחדו לנסוע לבד ברכבת פן יישדדו ובלילה בכלל פחדו שמא אפילו יירצחו, כנופיות פשע ביצעו בה במהלך נסיעה תמימה חיסולי חשבונות באין מפריע, הכל היה מלוכלך ומוזנח. אבל קברניטי העיר בראשות ה Mayor השקיעו מאמצים רבים דווקא ב'חלונות השבורים' ולא במקרי השוד הרבים, בתחנה הסופית בפאתי שכונת הארלם האימתנית עמלו פועלים כל הלילה לצבוע מחדש את הקרונות בצבעים נקיים, למחות כל זכר למיצגי מחאה שנוצרו מהתזת גלוני צבעים עזים, הם מחקו מתחת לשכבות צבע טריים את כל הגרפיטי וכיתובי השנאה הגסים. וכך במשך תקופה ארוכה, ביום היו הפוחזים ונערי הגנג בנגס מרססים כתובות גרפיטי, עמלים עליה שעה ארוכה אך למחרת לא נותר זכר למחאתם, שום שריד לפורקן תסכולם, את הכל כיסה הלבן.
לאחר תקופה ובצירוף עוד כמה מרחבי פעולה, החלה הפשיעה לספוג בלימה וירידה. תומכי התיאוריה הסבירו שמדובר בתזה מאוד פשוטה – כאשר מתעקשים שכל אחד ישלם על כרטיס נסיעה, מרגישים האנשים שהנורמה השתנתה והפכה להיות קצת יותר קשוחה ויחשבו פעמיים לפני ששוב יתפרעו או יפגעו ברכוש הציבורי, ואם יהיה אחד או שניים שלא יוכלו לשלוט על נטיות קרימינליות זה יסתכם מקסימום בהתחמקות מתשלום על הנסיעה, כי כשכולם משלמים, אי תשלום כבר נחשב לפשע שובר שגרה. כאשר נלחמים בעקשנות בכל טיפת צבע או לכלוך, רוב האנשים מפסיקים ללכלך ולטנף, ואילו הפושעים יתעסקו כל היום באיך לעבוד על המערכת ולהצליח לרסס גרפיטי על הרכבת, כך לא יישאר להם פנאי וכוח לפשעים חמורים.
לפני פחות מחודשיים בליל ל"ג בעומר עבר כלל ישראל טרגדיה איומה, זה בהחלט שינה לכולנו את ההסתכלות וכללי ההתנהגות בעת התאספות אנשים רבים, חידדנו כללי זהירות כפי הוראות הבטיחות, והתחלנו להקפיד שמירה יתירה על הנחיות גורמי המקצוע. בשבועות האחרונים התקיימו חתונות המוניות בכמה מחצרות החסידים הגדולות, הן התקיימו בתנאים חדשים שעוד לא נראו בקרב חתונות בני האדמורי"ם, חגיגה באצטדיון בחתונת נכד האדמו"ר מבעלזא, שמחה וריקודים ללא טריבונות (פארענטשעס) בחתונת נכד האדמו"ר מגור ושינויים כאלו ואחרים אך משמעותיים גם בשאר החסידויות.
אך זה רחוק מלהספיק, נכון שעכשיו כשדמי ההרוגים עדיין גועשים כולנו נסערים ומוכנים לוותר על הרגלים מושרשים, לא נדחפים בטישים, לא נדחסים לקבל ברכת צדיקים, כי תוצאותיו הרות הגורל של אי ההקפדה על הכללים עדיין מתדפקים על דלתותינו, קופות הצדקה עודם אוספים כספים למשפחות הנספים, השיר 'כרחם אב' של שרגי גשטטנר ז"ל לא מפסיק להרטיט את נפשותינו, שר השכחה עוד לא הצליח בשליחותו. אבל זה רק עניין של זמן בקרוב תחזור השגרה לימינו ושר השכחה כן יצליח למלא את שליחותו.
מה ישמור עלינו אז, כשהעיריות כבר לא יתגייסו אוטומטית לכל חתונה, יסגרו מסביב לביהמ"ד את כל הכבישים ויפסיקו להציע אצטדיונים חינם לכל אירוע וטיש, איך ייראה מירון של שנה הבאה? קשה מאוד להילחם בהרגלים רעים שהשתרשו במשך שנים ולהיצמד לכללי בטיחות שהוזנחו מזה עידנים. אנחנו צריכים לעשות לחיי הדת והחברה שלנו מה שרודי ג'וליאני עשה בניו יורק, לטפל בחלונות השבורים. לשמור על כללי מנהל תקין, ניקיון, טופס ארבע, מעברים פתוחים, מטפי אש זמינים, למנוע צפיפות עוד לפני שזה הופך לדחס עצום, כשמאות ממתינים להתברך מהראש ישיבה להקפיד מאוד שלא יעקפו את התורים. וכך בטיפול והתעקשות על הדברים הקטנים נעקור מעצמנו את ההרגלים המגונים של הזנחת תשתיות בטיחות חיוניים וצפיפות מסוכנת באירועים תורניים.
ג'וליאני לקח בתור התחלה את ה Subway – הרכבת התחתית של העיר ניו יורק שבאותם ימים הייתה ממש ידועה לשמצה, כל הקרונות היו מקושקשים ומטונפים מלאי גרפיטי מכוערים, שררה בה אלימות נוראה, שיכורים התגוללו בכל פינה, צעירים מובטלים כייסו ארנקים, אנשים פחדו לנסוע לבד ברכבת פן יישדדו ובלילה בכלל פחדו שמא אפילו יירצחו, כנופיות פשע ביצעו בה במהלך נסיעה תמימה חיסולי חשבונות באין מפריע, הכל היה מלוכלך ומוזנח. אבל קברניטי העיר בראשות ה Mayor השקיעו מאמצים רבים דווקא ב'חלונות השבורים' ולא במקרי השוד הרבים, בתחנה הסופית בפאתי שכונת הארלם האימתנית עמלו פועלים כל הלילה לצבוע מחדש את הקרונות בצבעים נקיים, למחות כל זכר למיצגי מחאה שנוצרו מהתזת גלוני צבעים עזים, הם מחקו מתחת לשכבות צבע טריים את כל הגרפיטי וכיתובי השנאה הגסים. וכך במשך תקופה ארוכה, ביום היו הפוחזים ונערי הגנג בנגס מרססים כתובות גרפיטי, עמלים עליה שעה ארוכה אך למחרת לא נותר זכר למחאתם, שום שריד לפורקן תסכולם, את הכל כיסה הלבן.
לאחר תקופה ובצירוף עוד כמה מרחבי פעולה, החלה הפשיעה לספוג בלימה וירידה. תומכי התיאוריה הסבירו שמדובר בתזה מאוד פשוטה – כאשר מתעקשים שכל אחד ישלם על כרטיס נסיעה, מרגישים האנשים שהנורמה השתנתה והפכה להיות קצת יותר קשוחה ויחשבו פעמיים לפני ששוב יתפרעו או יפגעו ברכוש הציבורי, ואם יהיה אחד או שניים שלא יוכלו לשלוט על נטיות קרימינליות זה יסתכם מקסימום בהתחמקות מתשלום על הנסיעה, כי כשכולם משלמים, אי תשלום כבר נחשב לפשע שובר שגרה. כאשר נלחמים בעקשנות בכל טיפת צבע או לכלוך, רוב האנשים מפסיקים ללכלך ולטנף, ואילו הפושעים יתעסקו כל היום באיך לעבוד על המערכת ולהצליח לרסס גרפיטי על הרכבת, כך לא יישאר להם פנאי וכוח לפשעים חמורים.
לפני פחות מחודשיים בליל ל"ג בעומר עבר כלל ישראל טרגדיה איומה, זה בהחלט שינה לכולנו את ההסתכלות וכללי ההתנהגות בעת התאספות אנשים רבים, חידדנו כללי זהירות כפי הוראות הבטיחות, והתחלנו להקפיד שמירה יתירה על הנחיות גורמי המקצוע. בשבועות האחרונים התקיימו חתונות המוניות בכמה מחצרות החסידים הגדולות, הן התקיימו בתנאים חדשים שעוד לא נראו בקרב חתונות בני האדמורי"ם, חגיגה באצטדיון בחתונת נכד האדמו"ר מבעלזא, שמחה וריקודים ללא טריבונות (פארענטשעס) בחתונת נכד האדמו"ר מגור ושינויים כאלו ואחרים אך משמעותיים גם בשאר החסידויות.
אך זה רחוק מלהספיק, נכון שעכשיו כשדמי ההרוגים עדיין גועשים כולנו נסערים ומוכנים לוותר על הרגלים מושרשים, לא נדחפים בטישים, לא נדחסים לקבל ברכת צדיקים, כי תוצאותיו הרות הגורל של אי ההקפדה על הכללים עדיין מתדפקים על דלתותינו, קופות הצדקה עודם אוספים כספים למשפחות הנספים, השיר 'כרחם אב' של שרגי גשטטנר ז"ל לא מפסיק להרטיט את נפשותינו, שר השכחה עוד לא הצליח בשליחותו. אבל זה רק עניין של זמן בקרוב תחזור השגרה לימינו ושר השכחה כן יצליח למלא את שליחותו.
מה ישמור עלינו אז, כשהעיריות כבר לא יתגייסו אוטומטית לכל חתונה, יסגרו מסביב לביהמ"ד את כל הכבישים ויפסיקו להציע אצטדיונים חינם לכל אירוע וטיש, איך ייראה מירון של שנה הבאה? קשה מאוד להילחם בהרגלים רעים שהשתרשו במשך שנים ולהיצמד לכללי בטיחות שהוזנחו מזה עידנים. אנחנו צריכים לעשות לחיי הדת והחברה שלנו מה שרודי ג'וליאני עשה בניו יורק, לטפל בחלונות השבורים. לשמור על כללי מנהל תקין, ניקיון, טופס ארבע, מעברים פתוחים, מטפי אש זמינים, למנוע צפיפות עוד לפני שזה הופך לדחס עצום, כשמאות ממתינים להתברך מהראש ישיבה להקפיד מאוד שלא יעקפו את התורים. וכך בטיפול והתעקשות על הדברים הקטנים נעקור מעצמנו את ההרגלים המגונים של הזנחת תשתיות בטיחות חיוניים וצפיפות מסוכנת באירועים תורניים.
