הנושאים החמים
הנושאים החמים
בין קניית הלולב לקטיפת הערבה, בין בחירת האתרוג לברירת ההדסים, בין הרכבת הדפנות לסיכוך הגג, בין תליית הקישוטים לחיבור הנורות— בתוך כל ההכנות הקדחתניות האלו לדירת הארעי, שנצטוינו לצאת אליה למשך שבעת ימים.
ליד כל הקונים-קוטפים-בוחרים-בוררים-מרכיבים-מסככים-תולים-מחברים יש גם כמה וכמה נשמות יקרות, שאין להן ולא כלום עם כל ההכנות האלו.
כמה נשמות, שאין להן צורך "לצאת" מדירת קבע לדירת ארעי, משום שאין להן כלל דירת קבע. כאלו, שהארעיות היא לחם חוקן הקבוע – נשמות ממתינות, מצפות, מחפשות…
ממתינות לחצי השני, מצפות לבית משלהן, מחפשות את הדבר האמיתי שלמענו ראוי לחיות… כמה נשמות כאלו הולכות להגיע לחג הזה – בודדות, ריקות, כואבות?! כמה נשמות הולכות להכניס את החג הזה והן חצויות, חסרות ולא מוצאות מנוח לכף רגלן?!
שוב פעם מגיע החג העליז הצבעוני והמרהיב הזה, שעומד בסימן "ושמחת בחגך" ומיועד לכל האזרח בישראל וגם לגר אשר בשעריו, אבל בהן הוא לא מצליח לגעת. ההתרגשות, ההכנות, ההתרוצצויות, ההתאבזרות, הקניות – כל אלו לא מדביקות אותן. הן חשות מחוץ לכל זה. כולם משקיעים זמן וכח וכסף ביציאה בת שבעת הימים אל דירת הארעי, שתזכיר את ההליכה במדבר בארץ לא זרועה, והן לא מבינות מה הטעם לצאת מדירת ארעי לדירת ארעי-דארעי?! האם עד כה הן לא במדבר?! האם הן לא בילו בארץ-לא-זרועה במשך כל השנה?!
בהיכנס החג, כשכולם יבקשו שיפרוס עליהם השם את סוכת שלומו והאוויר יתמלא בניחוח, בחן, ביופי, במלכות, בשירה, בשמחה, באהבה, ובעיקר – במשפחה. כן, בעיקר – במשפחה. בזוגיות, בהורות, בקשר, בשייכות. כשכל זה יקרה, הן שוב פעם ירגישו בחוץ. עם הכאב, הדממה והלבד. בתוך הסוכה הריקה, החסרה, שהעיקר נפקד ממנה, ויש לה להציע שפע של בדידות…
ומה יש לה לבדידות להציע? כלום. גם היא בודדה כואבת תלושה ומרחמת. גם היא לא יודעת איך מנחמים. גם היא לא יודעת איפה קונים את ספוג הפלא הזה, שיכול לנגב וליבש את הכאב הגדול הזה, שנשפך עם הכנס החג על השולחן הריק, הנרות הדולקים, ועל הסיר היתום שאין בו כמעט כלום, חוץ מבשר יבש שיש בו רק כדי לקיים את המצווה "בבשר ויין".
גם הן, כמו כולם, כל כך חלמו השנה לשיר "אשת חיל" ולהצטנע בענווה מדומה, שעה שישמעו "ואת עלית על כולנה"…
גם הן רצו שסוכתן תמלא קולות רעש ובלגן של ילדים צוהלים, אפילו מתקוטטים, העיקר ילדים אמיתיים, לא מדומיינים…
גם הן רצו שיהיה להן את הבית הנכסף לצאת ממנו לדירת ארעי ולקיים בכך את המצווה בהידור…
ותחת כל זה? -"שלום עליכם" שמושר מפה יחיד, חלוש ורפה, שמתחנן מהמלאכים לקורטוב אנרגיה…
סוכה דמומה שמציעה שפע של מקום בהיעדר אנשים… ודירת ארעי שהיא המשך ישיר לדירת הארעי הקודמת…
ככה הן הולכות להעביר את שעות החג, בסוכה או שלא… בדממה ובדידות-לא-מזהירה בכלל, מאחלות חג שמח לעצמן, מספרות לכאב את סיפור החג, מנגבות את המחנק בגרון עם הקידוש (שהן כמובן עושות לעצמן)…
איש לא יוכל להבין או להכיל את הכאב העמוק הזה.
גם לא הכלום שיילך איתן לישון, יקום איתן באשמורת הבוקר לעוד יום חדש כמו הקודם לפניו.
ככה עד, עד שתשקע השמש, ושכנים טובים יזמינו להבדלה בסיומו של יום, שנקרא בעצם "חג".
נשמע הזוי? מתקרבן? מוגזם?
טעות! יש לי היכרות קרובה עם כמה וכמה נשמות מהסוג הזה, שהן טובות ואהובות ויקרות לאין שיעור, וזו בדיוק שגרת חגן.
הן מסתובבות ממש בינינו, כמה מהן אולי אפילו בדירה שמולך. ומנסיון אישי, רציתי לבקש, אנא, אל תאחלו להן זיווג הגון עוד השנה בקרוב (בד"כ מול קהל אנשים בבית כנסת או ברחוב), אל תשפריצו עליהן מאמרי חיזוק ואמונה, שהשם גדול טוב ומיטיב ורחמיו על כל מעשיו, ושעדין לא הגיע הזמן וכשזה יבוא זה יבוא, אל תספרי להן סיפורי השגחה מנסיונכם האישי והמרגש עד דמעות, אל תטיפו להן שיש ענין להתחזק בצניעות/ בקבלת שבת מוקדם/ בכיבוד הורים/ בשמירת הלשון וכו' וכו', אל תביעו רחמים משָל היו מקרה סוציאלי (למרות שהן כן).
רק תסתכלו אל מאחורי העינים, תפגשו את הכאב, תחשבו רגע, מי יכול ללמד את מי, מה זו אמונה בהשם, ומי צריך להתחזק, ובעיקר – תתפללו. הן בחג הסוכות הזה למשך שבעה ימים יש לכם את הכח שיש להן 365 ימים בשנה – כוחם של "עוברי דרכים", השוהים בדירת ארעי. אז תתפללו עליהן, כי להן לא נשאר כח אפילו לזה.
ליד כל הקונים-קוטפים-בוחרים-בוררים-מרכיבים-מסככים-תולים-מחברים יש גם כמה וכמה נשמות יקרות, שאין להן ולא כלום עם כל ההכנות האלו.
כמה נשמות, שאין להן צורך "לצאת" מדירת קבע לדירת ארעי, משום שאין להן כלל דירת קבע. כאלו, שהארעיות היא לחם חוקן הקבוע – נשמות ממתינות, מצפות, מחפשות…
ממתינות לחצי השני, מצפות לבית משלהן, מחפשות את הדבר האמיתי שלמענו ראוי לחיות… כמה נשמות כאלו הולכות להגיע לחג הזה – בודדות, ריקות, כואבות?! כמה נשמות הולכות להכניס את החג הזה והן חצויות, חסרות ולא מוצאות מנוח לכף רגלן?!
שוב פעם מגיע החג העליז הצבעוני והמרהיב הזה, שעומד בסימן "ושמחת בחגך" ומיועד לכל האזרח בישראל וגם לגר אשר בשעריו, אבל בהן הוא לא מצליח לגעת. ההתרגשות, ההכנות, ההתרוצצויות, ההתאבזרות, הקניות – כל אלו לא מדביקות אותן. הן חשות מחוץ לכל זה. כולם משקיעים זמן וכח וכסף ביציאה בת שבעת הימים אל דירת הארעי, שתזכיר את ההליכה במדבר בארץ לא זרועה, והן לא מבינות מה הטעם לצאת מדירת ארעי לדירת ארעי-דארעי?! האם עד כה הן לא במדבר?! האם הן לא בילו בארץ-לא-זרועה במשך כל השנה?!
בהיכנס החג, כשכולם יבקשו שיפרוס עליהם השם את סוכת שלומו והאוויר יתמלא בניחוח, בחן, ביופי, במלכות, בשירה, בשמחה, באהבה, ובעיקר – במשפחה. כן, בעיקר – במשפחה. בזוגיות, בהורות, בקשר, בשייכות. כשכל זה יקרה, הן שוב פעם ירגישו בחוץ. עם הכאב, הדממה והלבד. בתוך הסוכה הריקה, החסרה, שהעיקר נפקד ממנה, ויש לה להציע שפע של בדידות…
ומה יש לה לבדידות להציע? כלום. גם היא בודדה כואבת תלושה ומרחמת. גם היא לא יודעת איך מנחמים. גם היא לא יודעת איפה קונים את ספוג הפלא הזה, שיכול לנגב וליבש את הכאב הגדול הזה, שנשפך עם הכנס החג על השולחן הריק, הנרות הדולקים, ועל הסיר היתום שאין בו כמעט כלום, חוץ מבשר יבש שיש בו רק כדי לקיים את המצווה "בבשר ויין".
גם הן, כמו כולם, כל כך חלמו השנה לשיר "אשת חיל" ולהצטנע בענווה מדומה, שעה שישמעו "ואת עלית על כולנה"…
גם הן רצו שסוכתן תמלא קולות רעש ובלגן של ילדים צוהלים, אפילו מתקוטטים, העיקר ילדים אמיתיים, לא מדומיינים…
גם הן רצו שיהיה להן את הבית הנכסף לצאת ממנו לדירת ארעי ולקיים בכך את המצווה בהידור…
ותחת כל זה? -"שלום עליכם" שמושר מפה יחיד, חלוש ורפה, שמתחנן מהמלאכים לקורטוב אנרגיה…
סוכה דמומה שמציעה שפע של מקום בהיעדר אנשים… ודירת ארעי שהיא המשך ישיר לדירת הארעי הקודמת…
ככה הן הולכות להעביר את שעות החג, בסוכה או שלא… בדממה ובדידות-לא-מזהירה בכלל, מאחלות חג שמח לעצמן, מספרות לכאב את סיפור החג, מנגבות את המחנק בגרון עם הקידוש (שהן כמובן עושות לעצמן)…
איש לא יוכל להבין או להכיל את הכאב העמוק הזה.
גם לא הכלום שיילך איתן לישון, יקום איתן באשמורת הבוקר לעוד יום חדש כמו הקודם לפניו.
ככה עד, עד שתשקע השמש, ושכנים טובים יזמינו להבדלה בסיומו של יום, שנקרא בעצם "חג".
נשמע הזוי? מתקרבן? מוגזם?
טעות! יש לי היכרות קרובה עם כמה וכמה נשמות מהסוג הזה, שהן טובות ואהובות ויקרות לאין שיעור, וזו בדיוק שגרת חגן.
הן מסתובבות ממש בינינו, כמה מהן אולי אפילו בדירה שמולך. ומנסיון אישי, רציתי לבקש, אנא, אל תאחלו להן זיווג הגון עוד השנה בקרוב (בד"כ מול קהל אנשים בבית כנסת או ברחוב), אל תשפריצו עליהן מאמרי חיזוק ואמונה, שהשם גדול טוב ומיטיב ורחמיו על כל מעשיו, ושעדין לא הגיע הזמן וכשזה יבוא זה יבוא, אל תספרי להן סיפורי השגחה מנסיונכם האישי והמרגש עד דמעות, אל תטיפו להן שיש ענין להתחזק בצניעות/ בקבלת שבת מוקדם/ בכיבוד הורים/ בשמירת הלשון וכו' וכו', אל תביעו רחמים משָל היו מקרה סוציאלי (למרות שהן כן).
רק תסתכלו אל מאחורי העינים, תפגשו את הכאב, תחשבו רגע, מי יכול ללמד את מי, מה זו אמונה בהשם, ומי צריך להתחזק, ובעיקר – תתפללו. הן בחג הסוכות הזה למשך שבעה ימים יש לכם את הכח שיש להן 365 ימים בשנה – כוחם של "עוברי דרכים", השוהים בדירת ארעי. אז תתפללו עליהן, כי להן לא נשאר כח אפילו לזה.
