הנושאים החמים
הנושאים החמים
מעלה ג"כ סיפור שקיבל אדפטציה לנושא החם...
אשמח מאוד עם משוב, מכל סוג שהוא!
בתודה מראש.
כוס נס
יכולתי לנחש מה מתרחש מעבר לדלת הסגורה, אך פתחתי בכל אופן.
חדר הבנים היה אטום וחשוך, ועל המיטה, מצונף בשמיכתו, שכב הבחורצ'יק שלי וישן עמוקות, רק נחירות קלושות אותתו על חיים. השעון הראה ששעת חצות עברה מזמן. נענעתי אותו והיטבתי לראשו את הכיפה שנפלה למרגלותיו.
"אני עוד רגע קם". - - - - -
כשנחת לבסוף בפתח המטבח, שעה שהקטנים כבר חזרו מהלימודים והתאספו סביב השולחן לארוחת הצהריים, התעלמתי. הוא נדחק פנימה בינות למהומה להכין לעצמו קפה. לא התאפקתי:
"עכשיו?! הקפטריה שלנו פתוחה רק בשעות הבוקר. פספסת את הזדמנות שלך, אפי."
הוא לא נשאר חייב, כמובן:
"מה אכפת לך? אני מכין בשקט ובזהירות, ואפילו לוקח איתי את הקפה בכוס חד-פעמית לשתות במרפסת. את סתם... את סתם...."
ההתרסה הקבועה במבטו היתה שם, אבל היא אבדה בין מילותיו התועות.
ראיתי אותו יוצא, פגוע, ולמרות שנקיפות המצפון שלי קראו לו לחזור מיד לשתות, הוא עזב ולא חזר.
תמיד זה ככה בסוף. אני מלאה כוונות טובות; מחליטה שהפעם אקבל אותו בזרועות פרושות, ללא הערות וללא תנאים, אבל משהו מתפקשש. ואז אני 'אוכלת את עצמי', מנסה להתפייס, ושולחת אותו חזרה לישיבה בלב חצוי ואנחת רווחה מהדהדת.
לו רק לא היה מגיע הביתה כל שבוע!
אחרי שעזב את הישיבה הקודמת, הוא בחר בישיבה קטנה ולא קונבנציונלית בשטחים. קיווינו ששם ימצא מרגוע לנפשו ויעלה על דרך המלך, אך בינתיים, למראית עין, אין שינוי לטובה.
"בלי לחץ" אומרים כל המומחים, "להרעיף הרבה חום ואהבה" הם מדריכים.
הוא לוקח חופש מתי שרק רוצה, ומסתובב בבית בחוסר מעש.
ואני מתפוצצת.
בימים שהוא לא נמצא, הכל הרבה יותר רגוע, ואז מתגנב לליבי הרהורון אסור:
"אם הוא לא היה, הכל היה שונה, טוב יותר, נינוח. עדיף לנו בעצם בלעדיו..."
חיש מהר ובבושה רבה אני הודפת אותו, דוחפת פקקים וירטואליים כדי לא להקשיב לקולו.
"איזו מין אמא אני...?"
אפי מספר:
יצאתי מהבית. היה לי קצת קר כי את הקפוצ'ון דחפתי בתוך הקיטבג בגלל שאמא עשתה פרצוף כשהגעתי אתו. לא שמישהו יגיד לי מה לעשות, אבל החלטתי לא ללבוש אותו מול העיניים שלה. מספיק ש'לא ראיתי' את הדמעות שלה כשהיא איחלה לי בהצלחה ודחפה לי קופסא עם עוגה ביתית.
בקושי התקדמתי כמה פסיעות, והיא כבר מתקשרת אלי:
"אפי, רציתי להגיד שאני מתגעגעת אליך מעכשיו".
"מרגש"
"ותתקשר אלי כשאתה מגיע. מתי האוטובוס שלך יוצא?"
"אני לא לוקח את ההסעה הישירה, אין לי כוח לסיבוב הארוך, יש כל הזמן קווים שיוצאים מירושלים. אני יורד בצומת הגוש ועוצר שם טרמפ."
"שלא תעז! אתה מכיר מצוין את דעתי בעניין, אני לא רגועה..."
"ואת יודעת שזה לחינם. כולם עושים ככה ואני מסתדר לבד בלי שתדאגי לי!"
"טוב, חבל ששוב נריב. נסיעה טובה."
* * *
סיימתי מוקדם עם ארוחת הערב וההשכבה, שקט שלאחר הסערה. החלטתי לנצל את הזמן כדי להצטייד בכמה פריטים. הוראות אחרונות לבייביסיטר, ו...נס שלקחתי איתי מטריה, כי גשם זלעפות מתחיל לרדת. הגעתי לתחנת האוטובוס, כשאני מתלבטת אם להמשיך, או לעשות אחורה-פנה. מסה רטובה של אנשים מצטופפת מתחת לגגון. אני שומעת שברי משפטים נסערים:
"שוב פיגוע"
"אומרים שריססו אותם מתוך מכונית נוסעת"
"הצומת שם כבר גבתה מספיק קרבנות. מתי נפסיק להיות מטרות במטווח?"
"מה קרה?"
"מחבלים ירו על עומדים בטרמפיאדה שבכניסה לגוש עציון. אומרים שיש הרוגים ופצועים. יימח שמם!"
אפי! אפי שלי! הוא אמור היה להיות שם!
נגמרה לי הבטרייה בפלאפון, ואני לא זוכרת את המספר שלו בעל פה...
אני כבר מדמיינת אותו שוכב דומם, עטוף. עכשיו הוא לא כזה ארוך ומאיים כמו כשהוא שרוע על משכבו. בעיני רוחי הוא קטן, בודד ומכווץ.
גם הלב שלי מתכווץ: "את ביקשת את זה, תודי!"
"לא נכון!"
אני מתהלכת סהרורית, בקושי רואה מבעד לזגוגיות משקפי הרטובות. לא יודעת אם זה הגשם או הבכי ששוטף אותי. ממשיכה ונתקעת ברוכב אופניים. אסוציאטיבית, אני נזכרת במבטים העורגים של אפי בזוגות אופניים מבריקים שבפתחי החנויות. בעלי היה נגד רכיבה, ולא עזרו כל תחנוני שהילד זקוק להרפיה...
אני אשמה!
זו לא היתה הפעם היחידה בה לא השכלתי להלך בחכמה בין הדרישות הנוקשות של האב לבין ההגנה על הבן. גם לא הצלחתי להעמיד פנים שאנו חזית אחידה בחינוכו.
בני בכורי נפל שדוד על מזבח הגורמים לנשירה.
הרעד ברגליי מתגבר. אני פונה לגרם מדרגות מאחורי התחנה ומוצאת את עצמי בתוך חנות צעצועים מוארת. המוכר, צעיר שחרחר עם סיגריה בזווית הפה, לא מעיף עלי מבט, וטוב שכך. הוא רוכן מעל הרדיו שמדווח עכשיו על שני חיילים הרוגים, ואזרחית פצועה.
אפי בסדר, כנראה, איזו הקלה!
אני בושה בעצמי:
"אימהות אחרות בוכות עכשיו!"
אבל מערבולת הרגשות עדיין נותנת בי אותותיה, ואני מרוכזת בעצמי באנוכיות אומללה. עיני נתפשות בקופסאות על גבי קופסאות הסדורות על המדפים. המשחקים מדברים אלי ללא מילים:
"היי, רובנו מכרים! רכשת אותנו בהון רב, והשתמשת בנו במרץ בלתי אכזב, לא כך?"
בוודאי. סיפורים בלי סוף סופרו, עוגיות באין מספר נאפו ונאכלו, מגדלים נבנו, וילדים צהלו. חלקיקי פליימוביל התפזרו ונאספו, איזו נוסטלגיה...
אז למה אני כ"כ קשה עם עצמי?
אי-שם בעומק החנות, בניגוד לסיטואציה הקשה, אני מניחה על נפשי רטיות של סליחה. היד האימתנית שהתנופפה מעלי כל הזמן, ועשתה לי "נו, נו, נו", שולחת אלי לפיתה אמיצה של הבנה והכלה, כזו שאני משתוקקת לשגר הלאה – ליד מתחננת שפשוטה מולי - - -
אני מתקדמת ונעצרת מול ספלי חרסינה למתנה. בדרך כלל ה'קיטש' הזה לא מדבר אלי, אבל עכשיו אני מרימה ספל עם הכיתוב: "ילד הוא לתמיד", ומנגבת ממנו את האבק.
אפי מספר:
שוב התעוררתי מאוחר. זה לא שלא רציתי לקום קודם, אבל אני פשוט לא שומע את השעון מעורר. מה לעשות? התארגנתי בשקט, כי העדפתי שלא להיתקל באמא. יצאתי מהחדר למטבח, היא לא נראתה בשטח, איזה מזל.
על שולחן האוכל ראיתי ספל חרסינה בוהק על צלחת עם כמה עוגיות קוואקר. היה שם גם פתק:
"לאפי היקר שלי,
טבול באהבה.
(דיר באלק שאתה לא מדיח אחריך!...)
אמא"
הסתובבתי להרתיח לי מים לנס.
אשמח מאוד עם משוב, מכל סוג שהוא!
בתודה מראש.
כוס נס
חדר הבנים היה אטום וחשוך, ועל המיטה, מצונף בשמיכתו, שכב הבחורצ'יק שלי וישן עמוקות, רק נחירות קלושות אותתו על חיים. השעון הראה ששעת חצות עברה מזמן. נענעתי אותו והיטבתי לראשו את הכיפה שנפלה למרגלותיו.
"אני עוד רגע קם". - - - - -
כשנחת לבסוף בפתח המטבח, שעה שהקטנים כבר חזרו מהלימודים והתאספו סביב השולחן לארוחת הצהריים, התעלמתי. הוא נדחק פנימה בינות למהומה להכין לעצמו קפה. לא התאפקתי:
"עכשיו?! הקפטריה שלנו פתוחה רק בשעות הבוקר. פספסת את הזדמנות שלך, אפי."
הוא לא נשאר חייב, כמובן:
"מה אכפת לך? אני מכין בשקט ובזהירות, ואפילו לוקח איתי את הקפה בכוס חד-פעמית לשתות במרפסת. את סתם... את סתם...."
ההתרסה הקבועה במבטו היתה שם, אבל היא אבדה בין מילותיו התועות.
ראיתי אותו יוצא, פגוע, ולמרות שנקיפות המצפון שלי קראו לו לחזור מיד לשתות, הוא עזב ולא חזר.
תמיד זה ככה בסוף. אני מלאה כוונות טובות; מחליטה שהפעם אקבל אותו בזרועות פרושות, ללא הערות וללא תנאים, אבל משהו מתפקשש. ואז אני 'אוכלת את עצמי', מנסה להתפייס, ושולחת אותו חזרה לישיבה בלב חצוי ואנחת רווחה מהדהדת.
לו רק לא היה מגיע הביתה כל שבוע!
אחרי שעזב את הישיבה הקודמת, הוא בחר בישיבה קטנה ולא קונבנציונלית בשטחים. קיווינו ששם ימצא מרגוע לנפשו ויעלה על דרך המלך, אך בינתיים, למראית עין, אין שינוי לטובה.
"בלי לחץ" אומרים כל המומחים, "להרעיף הרבה חום ואהבה" הם מדריכים.
הוא לוקח חופש מתי שרק רוצה, ומסתובב בבית בחוסר מעש.
ואני מתפוצצת.
בימים שהוא לא נמצא, הכל הרבה יותר רגוע, ואז מתגנב לליבי הרהורון אסור:
"אם הוא לא היה, הכל היה שונה, טוב יותר, נינוח. עדיף לנו בעצם בלעדיו..."
חיש מהר ובבושה רבה אני הודפת אותו, דוחפת פקקים וירטואליים כדי לא להקשיב לקולו.
"איזו מין אמא אני...?"
אפי מספר:
יצאתי מהבית. היה לי קצת קר כי את הקפוצ'ון דחפתי בתוך הקיטבג בגלל שאמא עשתה פרצוף כשהגעתי אתו. לא שמישהו יגיד לי מה לעשות, אבל החלטתי לא ללבוש אותו מול העיניים שלה. מספיק ש'לא ראיתי' את הדמעות שלה כשהיא איחלה לי בהצלחה ודחפה לי קופסא עם עוגה ביתית.
בקושי התקדמתי כמה פסיעות, והיא כבר מתקשרת אלי:
"אפי, רציתי להגיד שאני מתגעגעת אליך מעכשיו".
"מרגש"
"ותתקשר אלי כשאתה מגיע. מתי האוטובוס שלך יוצא?"
"אני לא לוקח את ההסעה הישירה, אין לי כוח לסיבוב הארוך, יש כל הזמן קווים שיוצאים מירושלים. אני יורד בצומת הגוש ועוצר שם טרמפ."
"שלא תעז! אתה מכיר מצוין את דעתי בעניין, אני לא רגועה..."
"ואת יודעת שזה לחינם. כולם עושים ככה ואני מסתדר לבד בלי שתדאגי לי!"
"טוב, חבל ששוב נריב. נסיעה טובה."
* * *
סיימתי מוקדם עם ארוחת הערב וההשכבה, שקט שלאחר הסערה. החלטתי לנצל את הזמן כדי להצטייד בכמה פריטים. הוראות אחרונות לבייביסיטר, ו...נס שלקחתי איתי מטריה, כי גשם זלעפות מתחיל לרדת. הגעתי לתחנת האוטובוס, כשאני מתלבטת אם להמשיך, או לעשות אחורה-פנה. מסה רטובה של אנשים מצטופפת מתחת לגגון. אני שומעת שברי משפטים נסערים:
"שוב פיגוע"
"אומרים שריססו אותם מתוך מכונית נוסעת"
"הצומת שם כבר גבתה מספיק קרבנות. מתי נפסיק להיות מטרות במטווח?"
"מה קרה?"
"מחבלים ירו על עומדים בטרמפיאדה שבכניסה לגוש עציון. אומרים שיש הרוגים ופצועים. יימח שמם!"
אפי! אפי שלי! הוא אמור היה להיות שם!
נגמרה לי הבטרייה בפלאפון, ואני לא זוכרת את המספר שלו בעל פה...
אני כבר מדמיינת אותו שוכב דומם, עטוף. עכשיו הוא לא כזה ארוך ומאיים כמו כשהוא שרוע על משכבו. בעיני רוחי הוא קטן, בודד ומכווץ.
גם הלב שלי מתכווץ: "את ביקשת את זה, תודי!"
"לא נכון!"
אני מתהלכת סהרורית, בקושי רואה מבעד לזגוגיות משקפי הרטובות. לא יודעת אם זה הגשם או הבכי ששוטף אותי. ממשיכה ונתקעת ברוכב אופניים. אסוציאטיבית, אני נזכרת במבטים העורגים של אפי בזוגות אופניים מבריקים שבפתחי החנויות. בעלי היה נגד רכיבה, ולא עזרו כל תחנוני שהילד זקוק להרפיה...
אני אשמה!
זו לא היתה הפעם היחידה בה לא השכלתי להלך בחכמה בין הדרישות הנוקשות של האב לבין ההגנה על הבן. גם לא הצלחתי להעמיד פנים שאנו חזית אחידה בחינוכו.
בני בכורי נפל שדוד על מזבח הגורמים לנשירה.
הרעד ברגליי מתגבר. אני פונה לגרם מדרגות מאחורי התחנה ומוצאת את עצמי בתוך חנות צעצועים מוארת. המוכר, צעיר שחרחר עם סיגריה בזווית הפה, לא מעיף עלי מבט, וטוב שכך. הוא רוכן מעל הרדיו שמדווח עכשיו על שני חיילים הרוגים, ואזרחית פצועה.
אפי בסדר, כנראה, איזו הקלה!
אני בושה בעצמי:
"אימהות אחרות בוכות עכשיו!"
אבל מערבולת הרגשות עדיין נותנת בי אותותיה, ואני מרוכזת בעצמי באנוכיות אומללה. עיני נתפשות בקופסאות על גבי קופסאות הסדורות על המדפים. המשחקים מדברים אלי ללא מילים:
"היי, רובנו מכרים! רכשת אותנו בהון רב, והשתמשת בנו במרץ בלתי אכזב, לא כך?"
בוודאי. סיפורים בלי סוף סופרו, עוגיות באין מספר נאפו ונאכלו, מגדלים נבנו, וילדים צהלו. חלקיקי פליימוביל התפזרו ונאספו, איזו נוסטלגיה...
אז למה אני כ"כ קשה עם עצמי?
אי-שם בעומק החנות, בניגוד לסיטואציה הקשה, אני מניחה על נפשי רטיות של סליחה. היד האימתנית שהתנופפה מעלי כל הזמן, ועשתה לי "נו, נו, נו", שולחת אלי לפיתה אמיצה של הבנה והכלה, כזו שאני משתוקקת לשגר הלאה – ליד מתחננת שפשוטה מולי - - -
אני מתקדמת ונעצרת מול ספלי חרסינה למתנה. בדרך כלל ה'קיטש' הזה לא מדבר אלי, אבל עכשיו אני מרימה ספל עם הכיתוב: "ילד הוא לתמיד", ומנגבת ממנו את האבק.
אפי מספר:
שוב התעוררתי מאוחר. זה לא שלא רציתי לקום קודם, אבל אני פשוט לא שומע את השעון מעורר. מה לעשות? התארגנתי בשקט, כי העדפתי שלא להיתקל באמא. יצאתי מהחדר למטבח, היא לא נראתה בשטח, איזה מזל.
על שולחן האוכל ראיתי ספל חרסינה בוהק על צלחת עם כמה עוגיות קוואקר. היה שם גם פתק:
"לאפי היקר שלי,
טבול באהבה.
(דיר באלק שאתה לא מדיח אחריך!...)
אמא"
הסתובבתי להרתיח לי מים לנס.
