הייתי עדיין אברך צעיר מטופל בילדים קטנים כאשר זוגתי החלה לסבול כאבים חזקים בצד ימין של הבטן. כאשר התחזקו הכאבים נסענו לבית חולים. היא עברה בדיקות והרופאים לא מצאו שום דבר ושחררו אותה הביתה. פעם אחת בליל שבת נחתה עליה - ללא כל התראה מוקדמת - התקפת כאבים עזה. הכאבים היו בלתי נסבלים וכיון שלא נותרה בפנינו ברירה נסענו לבית חולים. הרופאים בדקו ביסודיות ושוב לא גילו כלום. כיון שכך פתחו את התיקים הרפואיים שלה ונוכחו לראות כי כמה פעמים כבר היתה כאן בבית החולים, נבדקה ולא עלו על שום דבר. אלא שההתקפות חוזרות. אי לכך, החליטו הרופאים, אי אפשר לשחרר אותה עוד פעם בלא כלום. חייבים לאשפז אותה לצורך מעקב ובדיקות. ביום ראשון בבוקר באתי לבית החולים, והרופאים הודיעו לי כי בדעתם לנתח אותה. אמנם לא רואים בבדיקות שום דבר, אך כיון שההתקפות חוזרות ונשנות, אי אפשר להשאיר אותה במצב כזה. "יש לי רב ובלעדיו אני לא עושה שום דבר", הצהרתי בתקיפות. לרופאים זה לא היה מושג זר. הם כבר הורגלו באנשים מהציבור החרדי הסרים למשמעתם של רבנים ולא עושים צעד קטן כגדול ללא הוראה מפורשת מפיהם. בכל זאת, ביקשו ממני לחתום על מסמך שמרשה להם לנתח. הם הבטיחו לי חגיגית כי עד מחר, ביום שני בשעה 11 לפני הצהרים הם לא יעשו שום דבר. "כלומר, עד יום שני בשעה 11 אתה יכול להתחרט מחתימתך וברגע האחרון לומר שהרב לא מרשה ואז לא נעשה לה כלום, אבל על הספק שכן תביא תשובה חיובית מהרב, אנחנו רוצים להכין אותה כבר מהלילה לניתוח, היא צריכה להיות בצום ואת זה אי אפשר לדחות". חתמתי להם על מסמך ונסעתי לירושלים להתייעץ עם מורי ורבי הצדיק רבי אשר פריינד זצוק"ל. באותן שנים לא היה קשר טלפוני קל כבימינו. בכל פעם שרצו לדבר עם ר' אשר היה צורך להתקשר לשכנו הרה"ח ר' חיים משה קנופ ז"ל שהתגורר בבנין הסמוך ברחוב דון יוסף הנשיא. אני בא לביתו ושם מתברר לי להוותי שהוא נסע לבני ברק. באותן שנים הוא היה נוסע הרבה לבני ברק, בהסעה הציבורית. חזרתי לבני ברק וכל ראשי תפוס במחשבה אחת: איך אני משיג את ר' אשר. ■■■ הגעתי הביתה ועמדתי לקחת את אחד מילדי לתל אביב לבית חמותי. אני מהלך ברחוב ירושלים ודוחף את העגלה. פתאום, מי בא לקראתי אם לא ר' אשר!... ניגשתי אליו מתוך תחושת הקלה וסיפרתי לו את כל ההתרחשות. הוא כבר ידע חלק מן הדברים משיחות שקיימנו קודם. כעת נענה והגיב, "אני רואה שאתה הולך לקחת את הילד לבית חמיך בתל אביב, סע לשם כעת. כשתחזור תבוא אלי בלילה לבית של משפחת זילברשטיין ושם נדבר". בבית משפחה פלונית היה מקבל קהל בשהותו בבני ברק. באתי לשם בלילה. תור ארוך של אנשים ישבו שם שהמתינו להיכנס אליו. כאשר נכנסתי לחדר של ר' אשר והתחלתי לשאול אותו מה לעשות עם אשתי, לנתח? לא לנתח? במקום לענות לי, פנה אלי, "יש כאן נערה מבוגרת בת 28 שעדיין לא מצאה את בן זוגה, למה אתה לא דואג לה לשידוך?" לא הבנתי, ופניתי אליו בכאב: מה רוצים ממני? אני שרוי בצרה צרורה עם זוגתי. אשתי מונחת בבית החולים עם כאבים חזקים חסרי פשר. איני יודע אם לנתח אותה אם לא, ועוד תובעים ממני לדאוג לאשה זקנה... המדוברת נכחה בחדרו, וכאשר שמעה את טענתי אמרה לי בתקיפות: "כן!, אדרבה, בגלל שיש לך צרה, כדאי שתדאג לי קודם. המתפלל על חברו הוא נענה תחילה". ר' אשר פונה אלי ואומר: "אתה שומע מה שהיא אומרת? ככה זה!". "טוב", שאלתי, "ומה לעשות עם אשתי?" הוא שמע את דברי וענה לי דברים בעלמא. לא תשובה ברורה. הזמן עבר ויצאתי מחדרו בלי הוראה מעשית. בשעה 10 בלילה ר' אשר סיים לקבל קהל, הוא קם ממקומו ואמר שכעת עליו לנסוע לבקר בבית חתנו ובתו המתגוררים בתל אביב. יצאנו, כמה מתלמידיו של ר' אשר, מדירתה של משפחת זילברשטיין והתלווינו אל ר' אשר בדרכו לתל אביב. הוא דיבר איתנו בדרך על עניינים שונים, אך לא הייתי מסוגל להתרכז בדבריו כיון שהייתי 'על קוצים'. ירדנו בתחנה המרכזית ומשם הלכנו כולנו לבית בתו שהיה במרחק של כרבע שעה הליכה משם. זכורני שבדרך הציע לי רעיון מקורי לפרנסה. לעקוב אחרי מודעות אירוסין, ולהתקשר להורים של הכלות, להציע להם לקנות עבורם ש"סים לחתנים. כדי להרוויח דמי תיווך... באותם ימים הרבה אנשים באמת לא ידעו איך ניגשים לקניית ש"ס לחתנים והיו שמחים לשלם כמה גרושים למישהו שיפטור אותם מעולו של ענין זה... ■■■ באמצע רחוב יבנה, פתאום הוא נעצר ואומר לי: אתה יודע מה יש לאשתך? אני אגיד לך. יש לה דלקת התוספתן, אפנדיציט. אלא שכל תוספתן מודלק קופץ החוצה ממקומו, ואז נוצרת סביבו דלקת עם מוגלה שרואים אותה בבדיקות דם לפי ספירת לויקוציטים גבוהה, ואילו אצל אשתך התוספתן כלוא במקומו ולכן מפעם לפעם מתהווה קצת דלקת מסביב שעושה לה כאבים חזקים, אבל בבדיקות לא רואים את זה. תן להם שינתחו אותה ויוציאו לה את המעי העיוור, והכל יבוא על מקומו בשלום. לא יכולתי לכבוש את תמיהתי. "אז למה ענית לי רק עכשיו, למה אתה מחזיק אותי כל כך הרבה שעות במתח ובלי הוראה ברורה מה לעשות?" היינו מדברים אליו בסגנון של רעות, כדבר איש אל רעהו. הוא לא סבל סגנון דיבור כמו של תלמידים אל רבם. זו היתה מהמעלות המיוחדות שבו. תשובתו הייתה כהאי לישנא: וכי רופא אני? וכי בדקתי את אשתך וראיתי מה הבעיה שלה? אתה בלבלת לי את המוח עם דברי הרופאים והלכת בטבע. בטבע אני לא יודע כלום, אבל עכשיו הרבש"ע הכניס לי את המחשבה, שזה מה שיש לה, ושיעשו ניתוח והכל יהיה בסדר". אין שמחה כהתרת הספיקות. עזבתי את המקום בהקלה גדולה, ונזכרתי בסיפור מעשה שהיה לי אתו לפני כמה שנים כשעמדתי על סף האירוסין שלי... ■■■ כבחור בעונת השידוכים הוצעה לי את זוגתי. ר' אשר הדריך אותי בדיוק מה לדבר ומה לשאול בהצעת השידוך. אחר כך באתי אליו, הוא שכב במיטה ונח וכך דיבר אתי, בתוך כך אמר לי "דאס איז דיינ'ס". זה הזיווג שלך. אני חוזר הביתה ובדרך פתאום מתהפכת לי המחשבה: "לא! אני לא רוצה את השידוך הזה". זה היה בתאריך כ"א אב. יום ההילולא של הרבי מבעלזא זיע"א. הגעתי לבני ברק לבית הורי לאחר נסיעה ארוכה ומייגעת, ותיכף ומיד אני עושה את כל הדרך הארוכה מבני ברק לירושלים, לוקח קו 54 לתחנה המרכזית בתל אביב, ומשם בקו 405 לירושלים. לומר לר' אשר ששיניתי את דעתי. פגשתי אותו בישיבת "מדרש אברהם" ברוממה. הלכתי אתו משם הביתה ואמרתי לו שנמלכתי ואיני רוצה את השידוך הזה. - אמרתי לך שזה שלך, זה הזיווג שלך. - "לא". התנגדתי. "החלטתי שזה לא טוב. זה לא מתאים בשבילי". - "שום דבר לא יעזור לך, זה שלך!" אמר ר' אשר בתוקף. - "אבל ר' אשר", התחלתי להתווכח. "שידוך זה לא איזה בקבוק חלב )זה היה לפני עידן שקיות החלב. החלב נמכר אז בבקבוקי זכוכית בעלי פיה רחבה( מדובר כאן באשה שאני אצטרך לחיות אתה את למשך כל ימי חיי, והשידוך הזה לא נראה לי. ור' אשר בשלו: "זה גורלך ולא תברח ממנו! אתה יודע מה? היום הרי זה כ"א באב, תעלה לציון של האדמו"ר הקדוש רבי אהרן מבעלזא זיע"א ותגיד שמה תהלים. מקפיטל א' עד נ"א, ובמוצאי שבת תלך כמתוכנן לבית הורי הכלה ותגמור את השידוך". לא הייתי מרדן, ושמעתי בקולו. השתטחתי על ציונו של הרבי מבעלזא ומהר המנוחות נסעתי לבני ברק. באותו לילה נפגשתי כמתוכנן, למסור את דעת המשפחה שבמוצאי שבת נסגור את השידוך. עשיתי זאת מאד בקצרה, וקבענו לעשות 'ווארט' במוצאי שבת. אבל אבי ז"ל הרגיש "אז ס'איז נישט", "דער בחור איז עפעס נישט צופרידן", משהו לא מרוצה. לא חי עם המצב כמו שצריך. כמה פעמים אמר לי, "אני מעולם לא הכרחתי בן, גם אותך אני לא מכריח. אתה לא רוצה? עזוב!" לא סיפרתי לו שר' אשר ממש כופה עלי את השידוך. רק עניתי שאני לא עוזב שום דבר. בשבת התנהגתי כרגיל. אפילו למדתי בספה"ק נועם אלימלך ועוד ספרי חסידות שר' אשר הורה לי ללמוד כל שבת. במוצאי שבת נסענו לתל אביב ואבי רואה שוב את חוסר התלהבותי, ולפני שעולים על האוטובוס לתל אביב הוא פונה אלי: "אם אתה לא רוצה אתה לא חייב. לא נעשה את השידוך". אבל הייתה לי הוראה מר' אשר... לא סיפרתי לו על המלחמות שלי מבפנים, ובלעתי הכל בשתיקה. אנחנו מגיעים לתל אביב. לפני שאנחנו עולים לבית הורי הכלה, אבי אומר לי בפעם השלישית, "אתה לא חייב לעשות שידוך שאינך רוצה בו". נשארתי בשלי. עלינו לבית המחותנים וגמרנו את השידוך למזל טוב. פשוט כי האמנתי בר' אשר. למחרת התהפכו בראשי כל המחשבות. המחשבות נגד השידוך הסתלקו. העננה נעלמה, והשמש זרחה שוב בנפשי. באתי לבית ר' אשר וסיפרתי לו שבאתי בברית השידוכים ואני מרוצה מהשידוך. במקום היה נוכח הרה"ג יהודה פרוש שליט"א, מגדולי תלמידיו, שהיה מעורב בכל פרטי השידוך, וגם ביום ששי כאשר עדיין התנגדתי, והתקשרתי לבית ר' אשר לדבר על לבו שיסכים אתי, הוא היה המתווך ביני ובין ר' אשר בטלפון. כעת לאחר שהכל הסתיים לטובה, ניגש רבי יהודה אל ר' אשר ושאל: מה קרה כאן? מהיכן צמחו הסתירות הללו?. מהיכן הגיעו לראשו מחשבות נגדיות, ומדוע הן התהפכו לאחר שבירת הצלחת? רבי אשר ענה לו: ומדוע אינך מבין. "יאס'ל איז א 'סאלדאט'", הוא חייל. מסתובב אצלי כבר שנה וחצי. פעם צריכים לנסות את החייל לדעת האם הוא אמיתי ורציני או שהוא מזויף. "החיל עבר את הבחינה!", סיים ר' אשר בחיוכו הפיקחי. ■■■ הרגשתי כי גם במשך הזמן עד שקבלתי את התשובה ההחלטית, הייתי נתון לבחינה נוספת... אך ב"ה עמדתי בה. למחרת באתי לבית חולים ואישרתי סופית את הניתוח. היא כבר הייתה מוכנה לניתוח כזכור. לפיכך מיד הוכנסה לחדר ניתוחים. ישבתי בחוץ ואמרתי תהלים בציפייה לבשורה טובה. בשלש אחה"צ יצא אלי הרופא ואומר לי "הכל בסדר. לאשתך הייתה דלקת בתוספתן, מה שנקרא בלשון העממית 'אפנדיציט'. כרתנו אותו וכעת היא תוכל להבריא". שאלתי אותו בפליאה. "אם זה אפנדיציט מדוע לא ראו את זה בבדיקות. למה לא ידעתם מה יש לה. הרי כל ילד יודע שכאשר כואבת הבטן הימנית כאבים מאד חזקים זה אפנדיציט?" ענה לי הרופא. "אסביר לך, כאשר התוספתן מודלק, הוא יוצא מהמקום, הוא זז הצידה ואז נוצר סביבו כיס מוגלה שמעלה מיד את ספירת הלויקוציטים בדם. התוצאה של חריגת התוספתן ממקומו היא כאבי תופת בצד הימני התחתון של הבטן. כשאדם כזה בא לבית החולים מגלים מיד את המחלה לפי ספירת הלויקוציטים הגבוהה שלו יחד עם מישוש הבטן, ואז כורתים מיד את המעי המודלק. כידוע לך מי שמעכב ניתוח כזה מסתכן בנפשו. המקום מתמלא במוגלה עד כדי סכנה להתפוצצות התוספתן, מה שיכול להיות אפילו קטלני!" "אצל אשתך", הסביר הרופא. "התוספתן המודלק לא זז הצידה, הוא נשאר כלוא במקומו. מה שעיכב את היווצרות המוגלה ולא השפיע על ספירת הדם שלה. לכן לא יכולנו לגלות את שורש המחלה". עמדתי המום. אלו היו דבריו המדויקים של ר' אשר לילה לפני כן! את מה שהרופא ראה בניתוח, ר' אשר אמר לי מתוך המחשבה שה' הכניס בראשו! הרופא ראה שאני עומד נרעש ושאל אותי, מה יש? אמרתי לו, את מה שאתם גיליתם רק בניתוח, הרב שלי אמר לי אתמול. כעת הגיע תורו של הרופא להיות בהלם. "מאיפה הרב שלך יודע דבר כזה?". "אינני יודע" אמרתי, "אבל הרב ככה אמר". הרופא ספק את כפיו בתדהמה. "הרב שלך הוא נביא? זה בדיוק מה שהיה לה". באתי לר' אשר וסיפרתי לו שדייק באבחנתו, והוא לא רצה לשמוע. "ס'איז גארנישט" הפטיר בביטול. חלפו 25 שנים מאז. המשכתי לבוא אליו מדי שבוע בשבוע ולקבל את הדרכתו בכל צעד בחיי. קטן כגדול. פעם אחת עלתה אצלי איזו שאלה ור' אשר נתן לי תשובה שהייתה קשה לעיכול. הוא ראה עלי שקשה לי לקבל את דבריו. אני לא משלים עם זה. הוא פנה אלי: "לפני 25 שנה כשהייתה הבעיה אצל אשתך, ידעתי מה אני מדבר, היום אני כבר לא יודע מה אני מדבר? אם אני אומר לך לעשות כך, תעשה כך"... נרעשתי. ר' אשר שלט במידות שלו. כאשר באתי ואמרתי לו אחרי הניתוח שהוא קלע, היה זה בשבילו נסיון של גאווה, ולכן ביטל את דברי. לעומת זאת, אחרי 25 שנה, כאשר ראה שקשה לי לקבל את הוראתו, הזכיר את העובדא ההיא כדי להזכיר לי שהוא יודע מה הוא מדבר...
מקור הסיפור: תלמידו של רבי אשר, הגר בבני ברק, סיפר לי את הסיפור המופלא שבדידיה הוה עובדא