דרוש מידע יש כאן משהו שמבין בהכשרים?

[זמני בעולם]

וכאן דיברו על כשרות.
כל הבסיס הוא הכרות קרובה שקיימת במקור הדין, ובדבר ששייך אליה ג"כ... מה שלא קיים בעולם הכשרות העיסקי.

לגמרי. כל מילה. וגם הלכתיית זה כך לא רק בסברא.
אבל הדוגמא מעד אחד נאמן באיסורים לא נכונה וזה מה שכאב לי.

 

[מקצה הארץ-:)]

וביתר פירוט,
לכלל של 'עד אחד נאמן באיסורים יש יוצאים מן הכלל:

1. עד אחד לא נאמן באיסורין כאשר יש לו נגיעה אישית בדבר. [כמו בעל עסק. מעבר לכך שיש עוד סיבות בעסק שאין אפשרות להסתמך על 'עד אחד']
2. העד חיב לדעת את דיני האיסור, אחרת לא ידע איך להתיר או לאסור. [ולכן אי אפשר לסמוך על אדם שאינו מדקדק במצוות ובודאי לא על שאינו שומר תורה ומצוות בנוגע לכשרות]
3. ראיות ברורות סותרות עד אחד. [אריזות של מוצרים שאינם בהכשר, כשלים נראים לעין]

הנני לצרף כאן תשובת מרן הראש"ל שליט"א בענין היחס לכשרויות:

בס"ד, ‏י"א טבת תש"פ, 502-2/פ'

לכבוד היקר והנעלה, ה"ה כש"ת שניאור זלמן הכהן נ"י

שלום רב,

לשאלתו מי שמקפיד לאכול בשר חלק, ומתארח אצל הוריו או הורי אשתו, והם אינם מקפידים רק על חלק, ואוכלים גם כשר, האם אפשר לאכול אצלהם עופות בהכשר הרבנות.

הנה בכל המשחטות נמצאים אנשים יר"ש המפקחים על השחיטה והמליחה שתעשה כדבעי, וביקרתי בכמה משחטות והן כל יקר ראתה עיני, שהם עושים הכל כפי הדין, ועד אחד נאמן באיסורין, ולא איתרע חזקתייהו, והם עומדים בחזקת כשרות כפי הדין וההלכה, וכמעט שאין הרבה הבדל בשחיטת עופות בין הבדצי"ם למיניהם לבין הרבנות הראשית מהדרין, ובודאי שאין להטיל דופי על כל סוגי תעודות רבנות המוכרת, שע"פ ההלכה בענין העופות אפשר לסמוך על הכשר הרבנות, וקאי בחזקת כשר ומ"מ יש כמה חומרות שנוהגים בהם כמה רבנויות ובדצי"ם למיניהם, ולכן יש נוהגים להחמיר גם בעופות לקנות בהכשרים של הבד"צים שרגילים בני תורה לקנות מהם, ובבשר בקר יש להקפיד לאכול אך ורק בשר חלק, ולא לאכול בשר כשר.

ויש להבהיר שבודאי הגמור באופן כללי אפשר לסמוך על הכשרויות של הרבנות הראשית למצרכים שונים, כמו במבה וופלים, שוקולדות, וכל מיני ממתקים. ואפי' חומרא אין בזה. וכ"ש שיש לסמוך על כשרות מהדרין של הרבנויות שיש להם חזקת כשרות, ואחזוקי איסורא לא מחזקינן, ועד אחד נאמן באיסורין כל עוד לא איתרע חזקתו. ולכן אפשר לסמוך על הכשרים שעומדים בראשם אנשים תלמידי חכמים ויראי שמים מרבים, יראי ה' וחושבי שמו.

ואמנם כאשר בראש הרבנות המקומית עומד מי שיש לו השקפות מוזרות, ומיקל בכל דבר בקלות ראש, בבחינת הכל מותרים לכם, בודאי שיש להמנע מלסמוך על רבנות כזו, אם ידוע לו הדבר בבירור. ויש הכשרים העושים על פי הדין, ומסתמכים גם על כללי הפסיקה, כגון נטל"פ בדיעבד, דבר המעמיד כשהוא נותן טעם לפגם, ספק ספיקא, ושאר דברים המבוססים על פי כללי הפסיקה. ובזה יש המחמירים ואינם רוצים לסמוך על זה, ורוצים לנהוג לפי דעת כל הדעות, יבואו עליהם ברכה. ויבורכו מפי עליון, אבל לא בשביל הנהגה כזו יפסלו הכשרים אחרים. וכגון בענין הג'לאטין, שאף שביביע אומר חלק ז' העלה להקל בזה, הרי יש פוסקים חשובים שהחמירו בזה, וכמו שהביא ביביע אומר שם, ועל כן בדרך כלל הבדצי"ם אינם מסתמכים על קולות כאלה ואחרות, אלא עושים שיהיה הדבר לכולי עלמא.

ובכן, ההכשרים של הבדצי"ם למיניהם בודאי שהם מעולים ומהודרים, וכך נוהגים מרבית בני התורה ה' עליהם יחיו. אבל אין לפסול הכשרים אחרים ולומר שהם נגד ההלכה חלילה, ולומר עליהם טרף וכדומה, כי יש שם רבנים חרדים יראי שמים, אלא שמסתמכים על כמה קולות שכתב הגר"מ פינשטיין ועוד אחרים. ובממתקים א"צ לחוש שמא עירבו בהם שומן מן החי וכל כיו"ב, שבממתקים יש מוצרים קבועים המגיעים לביה"ח, ומשגיח הכשרות בודק זאת על פי הקבלות, ובהתאם לכך ניתנת הכשרות.

ולענין בשר, יש להחמיר בזה ולרכוש בשר בהכשר מהודר ביותר העושים לפי שיטת מרן הבית יוסף, כמו ההכשר גלאט-חלק של הרב לנדא וכדומה, ויש להתייעץ עם יראי שמים לדעת איזה בד"ץ הנוהג לפי שיטת מרן הב"י ולרכוש רק מבד"ץ כזה. אינני בקי בכל הבדצי"ם, ויש לשאול לחכמים על כך.

ולענין אבקת חלב נכרי, ע' בילקוט יוסף איסור והיתר ח"ב (עמ' צ"ו), דמבואר, דאבקת חלב של גויים שמערבים בשוקולד וכדומה, עם הכשר מהרבנות, מעיקר הדין אין באבקת חלב נכרי איסור משום חלב נוכרי, אחר שידוע שעושים אבקה זו מחלב פרות. וחוששים לערב בו חלב בהמה טמאה. וכן דעת החזון איש, זקן אהרן, ציץ אליעזר, אגרות משה, ישכיל עבדי, לבושי מרדכי, ועוד. ומעיקר הדין מותר לאכול שוקולד זה, אולם עם כל זה אנו נוהגים להחמיר בזה, אך לקטנים ובפרט לתינוקות יש להקל ליתן להם גם במיני מתיקה.

וע"ש בהערה טעמי ההלכה ונימוקיה, די"ל דגזרת חכמים היתה על חלב שחלבו גוי, אבל לא על תערובות של אבקה שמעורבת במוצר שלפנינו, (ואין הנידון אם מותר לעשות אבקה, אלא אחר שהאבקה כבר נעשית), ונשאר רק החשש כשלעצמו דאולי מעורב בו חלב טמא, וכדי להוציא חשש זה, די במה שהרבנות מבררת שמדובר באבקה הנעשית מחלב פרות בלבד, ובנוסף לכך שיש חוק מטעם המדינות האוסר לערב סוגי חלב עם חלב פרות, ויש עונשים כבדים על כך, ומירתת, בצירוף סברת הפר"ח דכשאין בהמה טמאה בעדר, לא חיישינן לתערובת חלב טמא. וכן אם החלב של בהמה וחיה טמאים יקר יותר, י"א דבזה לא גזרו שמא יערב חלב טמא, לכן מעיקר הדין אין לחוש בזה, וע"ש עוד באריכות לבאר ענין זה, ועכ"פ רבים נוהגים חומרא בזה, ולא לאכול מוצר המעורב באבקת חלב נכרי. בפרט כאן באר"י שניתן להשיג בקלות הכשרים שיש בהם אבקת חלב ישראל, ולא צריכים להיזדקק להיתר של החזון איש הנ"ל.

ומה ששאל במי שמסופק אם אמר ברך עלינו או ברכנו תוך ל' יום לז' חשון, בש"צ קבוע שכופל התפילות בלחש ובחזרה, האם גם בפחות מל' יום אם מסופק לא יחזור.

עיין בספר ילקו"י תפלה ב' (סי' קי"ד סעיף ח') בהערה, שבארנו שם ודע שאם הוא ש"צ קבוע, די לו בשמונה עשר יום כדי שיתרגל לשונו לומר כהוגן, בצירוף החזרות של שחרית ומנחה, וכ"כ במאמר מרדכי (סי' קי"ד ס"ק ט"ו), וכן הסכים בשלמי ציבור (דף קכ"א ע"ד), וכ"פ מרן החיד"א בקשר גודל (סי' י"ד אות י"ח), וכ"ה בהליכות עולם ח"א (עמ' קל"ג). וכן אם הוא בטוח שכבר התרגל לומר ברך עלינו, יכול לסמוך על השערתו שמסתמא אמר ברך עלינו.


בברכת התורה,

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל
ונשיא הרבנות הראשית לישראל

 

[מקצה הארץ-:)]

ועוד רגע אדבר בענין עד אחד נאמן באיסורין - כמה שקשה להולמו משום המצב בשטח אך כל עוד אין ריעותא [קרי, פגם, שמועה לא טובה המערערת את הכלל הזה] יש לו בסיס נרחב וא"א להקל ראש בזה כי תורתינו תורת אמת ויש בה כללים וכמו שנראה בסמוך:

ספוילר: עד אחד נאמן באיסורין -כללים

מדברי הגאון הרב שמעון ללוש ראש בית ההוראה נשמע קולם באלעד

ראיתי לצרף עוד ממה שהשבתי בזה בעבר בהרחבה בס"ד (ונדפס חלקית בעלון קול תבונה

על איזה הכשרים אפשר לסמוך?

שאלה: קיבלנו מצרכים לבית בהכשר מסויים, ואשתי שאלה איזה רב של הכשרים והוא אמר לה שלא לסמוך על ההכשר הזה, ורב אחר של הכשרים אמר לנו שאפשר לסמוך על ההכשר הזה בלי בעיה, רצינו לדעת איך להתייחס לנושא הזה של ההכשרים שיש עליהם מחלוקת, האם צריך בכל דבר לחוש לכל הדעות, או שאפשר לסמוך על רב שמתיר?

תשובה: לצערנו הנושא של הכשרים הפך להיות ניזון ממקורות של שמועות, עדויות, וכל מיני דברים מהסוג הזה, והציבור שוכחים שגם בנושא זה, כמו בכל נושא אחר, יש לנו "הלכה", ויש כללי פסיקה ודרכי הוראה ברורים. לא כל אחד יכול לקבוע על מי לסמוך ועל מי לא לסמוך, ההלכה נותנת לנו גדרים ברורים על מי סומכים ועל מי לא סומכים. חבל מאד שמרגילים את הציבור שכל הנושא של נאמנות במערכות חברתיים, תלוי באמדן ושיקול דעת של כל אדם שקיבל מידע כזה או אחר למבין שעל פיו יכול להחליט אם להרחיק או לקרב, וכאילו אין בזה כללים הלכתיים כיצד ליצור נאמנות וסמכות וכיצד להסיר נאמנות וסמכות.

עלינו לזכור בכל התחומים, וגם ובעיקר בתחומים כגון אלו, מרן רבנו הגדול זיע"א השקיע כל כוחו ומרצו לגדל ולחנך וללמד אותנו להיות "אנשי הלכה"! איש הלכה אינו ניגש לנושאים שכאלו לפי סברות הכרס ופסקי הראש, ולא לפי חלקי מידע בצירוף כמה אמדנות והשערות וכו', אין זו דרכה של תורה, לא כך לימדונו הפוסקים, לא כך לימד אותנו מרן רבנו הגדול זיע"א! לנו יש כללים המסורים בידינו מגדולי הפוסקים מעתיקי השמועה ומנחילי ההלכה וההוראה מדורי דורות, ורק הכללים האיתנים שמסרו בידינו הם אלו שינחו אותנו בכל התחומים, ובפרט בתחומים חברתיים רחבים שכאלו.

ההלכה קובעת כלל גדול, "עד אחד נאמן באיסורים"! כלל זה הוא ברור מאד בתלמוד, ואין מי שחולק עליו בכל הפוסקים. הכלל הזה אומר, שכל דבר שצריך "לברר" על דבר מסויים האם הוא כשר או לא, מהיכן הגיע, כיצד עשו אותו, וכל כיוצא בזה, אין צריך לזה ב' עדים, אלא מספיק עד אחד, ואפילו אשה, ואפילו קרוב משפחה.

רק יש "יוצא מן הכלל אחד"! והוא, "כל החשוד על הדבר אינו נאמן להעיד על הדבר", וכדי שלא נטעה מה הפירוש "חשוד על הדבר", גם בזה פירשו לנו רבותינו שהכוונה היא אך ורק אדם "שלא אכפת לו לעבור בעצמו על אותו איסור במזיד", כגון שאוכל בעצמו מאכלות אסורות, שאז הוא חשוד על מאכלות אסורות, וכבר אינו נאמן להעיד לאחרים על מאכל זה שאינו אסור, כי הרי על עצמו לא אכפת לו, ואיך נסמוך עליו שיהיה אכפת לו על אחרים. אבל אם אינו חשוד על הדבר, אלא נמנה מבין ציבור שומרי תורה ומצוות, שבודאי נזהרים בעצמם שלא לאכול מאכלות אסורות, זה בלבד מספיק כדי לסמוך על עדותו לגבי כשרות המאכלים.

ומעתה, על כל מוצר שיש עליו חותמת של מערכת כשרות ככל שתהיה, שבראשה בודאי עומד רב ולא אדם חילוני, נמצא שע"פ ההלכה היהודית ע"פ תורת ישראל יש לסמוך על חותמת זו לכתחילה בלי כל חשש, שההלכה נותנת בנותן הכשרות אמון מלא לומר על המוצר שהוא "כשר". ואם חותם על המוצר שהוא רק "כשר" לאכילה, נאמן לומר בזה שמעיקר הדין המאכל מותר באכילה, ואם חותם עליו שהוא "כשר למהדרין", בזה נאמן לומר שהמוצר כשר גם לאותם אנשים שמהדרים להקפיד שלא לסמוך על הקולות שמקובלות כמתחת לסטנדרט של המהדרין. (ואמנם במוצרים שיש מחלוקת הלכתית בין חכמי הספרדים לחכמי האשכנזים, כגון בשר, יין, בישולי עכו"ם, חלב עכו"ם, וכדומה, יש לבחור מוצר בהכשר לפי החוג שלו, או מחוג אחר באופן שמבורר שהקפידו גם לפי דעת רבותיו). וכפי שביאר לנו כל זה מרן הראש"ל שליט"א בתשובה שנדפסה בקובץ משנת יוסף גליון כ (סי' עב), וע"ע בילקוט יוסף פסח ח"ב (עמ' תרפא-תרפב).

ולפי האמת מי שאומר על כשרות זו או אחרת שאין לסמוך עליהם מצד הנאמנות, דבריו הם נגד רוח ההלכה המסורה בידינו מדורי דורות, (מסתבר מחוסר ידיעה או חוסר שימת לב בדבר שיצה"ר משתדל בו טובא בדרכים מתוחכמות ביותר), בכלל שבידינו עד אחד נאמן באיסורים, שהרי הכל מודים שכל הרבנים נותני הכשרויות למיניהם, בין כשרויות פרטיים ובין ממלכתיים, אינם חשודים שאוכלים בעצמם מאכלות אסורות, ולכן נאמנים להעיד על הדבר בכל המוצרים המצויים בחנויות בתוך אריזות סגורות וחתומות. (אולם מוצרים פתוחים, מסעדות, וכדומה, שתלויים גם בהשגחה במקום, יש לבדוק מי שנמצא בשטח שעליו סומכים, כגון המשגיח, או בעה"ב בעצמו, האם אכן מוחזק אצל שומרי מצוות שבסביבתו כנאמן לסמוך עליו, ואם אינו מבורר ראוי להימנע עד שיתברר).

אמנם ידעתי בני ידעתי שכמה פעמים דברו עם רבנים מסויימים שאומרים על הכשר פלוני לסמוך ועל הכשר אלמוני שלא לסמוך וכדומה, וכאשר טענו לפניהם כיצד אומרים על אלו שלא לסמוך והרי עד אחד נאמן באיסורים, והשיבו שכאן לא שייך הכלל הנזכר לפי שיש כאן "נגיעות ממון", והיו שציטטו בדרשות של מאות משתתפים משפט מפורסם "אין הנחתום מעיד על עיסתו"!

אולם באמת אין כל שמץ של מקור לזה בדברי רבותינו!!! כאשר חיפשתי רבות ולא מצאתי. אדרבא, מאז ומעולם בקהילות היהודים לדורותיהם היה דוקא הנחתום מעיד על עיסתו, והחלבן על חלבו, ובעל הכרם על יינו, וכן אצל כל בעלי מלאכה ואומנות, שהיו נמנים בתוך בני קהילתם שהם שומרים תורה ומצוות ונזהרים מלאכול בעצמם מאכלות אסורות. ורק כשנפל חשד באחד מאלו על נאמנותו, היה רב המקום מברר נאמנותו ע"פ כללי ההלכה בדקדוק רב, כמבואר בספרי הפוסקים. ואדרבא ההיפך הוא הנכון, שכל הכלל עד אחד נאמן באיסורים מקורו דוקא בדברים שיש בהם נגיעות, כמו נאמנות האשה על טהרתה, והשו"ב והטבח, על השו"ב וניקור כהלכה. (ורק בדור האחרון שרבו בעלי מלאכה ומסחר שלצערנו מוחזקים שאינם שומרי מצוות ונמצא שחשודים על הדבר, הוכרחנו למערכות כשרות שמנוהלים ע"י רבנים שממנים שליחים הנאמנים עליהם ע"פ ההלכה, וטורחים לברר עבורנו כשרות המוצרים במפעלים וכדומה ולחתום עדותם, וזכות הרבים תלוי בהם).

ולכן למסקנת ההלכה, יש לסמוך על החותמת של הכשרות לפי מה שכתוב בה בלא לפקפק, אם כתוב כשר זה כשר, ואם כתוב למהדרין זה למהדרין. (ורק מוצר שתלוי במחלוקת הלכתית בין רבני החוגים, יקח המוצר בהכשר מהחוג שלו, או גם מחוג אחר שמבורר לו מרבותיו שעדותם שייכת גם לדעת רבותיו), ובכך נזכה שכל העם הזה על מקומו יבא בשלום.

בברכה התורה ולומדיה
שמעון ללוש ס"ט

 

[ש. צ. וינמן]

@מקצה הארץ-:)
א. שימו לב שהתגובה שלי הגיע לתגובה ש'התירה' גם את ליברמן כעד נאמן.
ו'ההתר שקיבל' היה בגלל הטענות שאתם מעלים. כך שחכמים הזהרו בדבריכם.
ב. גם לגבי הפסקים שאתם מעלים אפשר לומר, כל אחד ישאל את רבותיו. ולא כל פסק מקובל וגורף אצל כל הציבור.
ג. ובעיקר,
גם בפסקים שאתם מעלים מובא בהדגשות שוב ושוב שכל ההיתר הוא אם מכירים מקרוב, ואם יודעים שהם תלמידי חכמים ויראי שמים וכו' וכו' הפלגות גדולות שממשש ממשש לא תקפות לכל המקומות. תנסה לשאול מי שסומך על הכשרים פחות מחמירים אם הוא יודע מה מתחולל בשטח ותשמע על אמונה עיוורת. [בסוגריים: מה שאין כן במטפלים ובבעלי מקצוע, שם הם יחפשו את המיטב והמירב וירצו לאכול חיים את מי שלא יעבור מסלול 'מושלם'. אבל זה רק בסוגריים]

-
וסיפור ששמעתי מכלי ראשון.
בעל של ידידה הוא משגיח כשרות באולמות. הכשר מהסוגים הפחות חזקים.
היא מספרת איך שהרבה פעמים! הוא מגיע לאולם כשהשמחה כבר הסתימה.
הסיבה לכך היא קיום שמחות באולמות במקומות רחוקים/נידחים/פחות ידועים.
הוא מקבל את הכסף והולך הביתה.
אני לא נכנסת לנושא הישרות של האדם הזה המכנה עצמו משגיח.
ואין סיכוי שתקלה כזו תתרחש במקומות עם הכשר מעולה.

בנוסף, תחשבו לבד למה מקום מעדיף הכשר בינוני על פני הכשר מעולה. המסקנות ברורות.

 

[אור אורות]

יש הכשרים (ואני לא ינקוט בשמות) שכשבדקו את עלי החסה שלהם הם היו מלאים בתולעים שנראים בעין רגילה.
יש הכשרים שבמטבחים שהם פקחו בהם היו עכבישים בסירים מתבשלים.
וכו' וכו'.
ומי שרוצה לסמוך בעצימת עיניים...

 

[מקצה הארץ-:)]

@מקצה הארץ-:)
א. שימו לב שהתגובה שלי הגיע לתגובה ש'התירה' גם את ליברמן כעד נאמן.
ו'ההתר שקיבל' היה בגלל הטענות שאתם מעלים. כך שחכמים הזהרו בדבריכם.
ב. גם לגבי הפסקים שאתם מעלים אפשר לומר, כל אחד ישאל את רבותיו. ולא כל פסק מקובל וגורף אצל כל הציבור.
ג. ובעיקר,
גם בפסקים שאתם מעלים מובא בהדגשות שוב ושוב שכל ההיתר הוא אם מכירים מקרוב, ואם יודעים שהם תלמידי חכמים ויראי שמים וכו' וכו' הפלגות גדולות שממשש ממשש לא תקפות לכל המקומות. תנסה לשאול מי שסומך על הכשרים פחות מחמירים אם הוא יודע מה מתחולל בשטח ותשמע על אמונה עיוורת. [בסוגריים: מה שאין כן במטפלים ובבעלי מקצוע, שם הם יחפשו את המיטב והמירב וירצו לאכול חיים את מי שלא יעבור מסלול 'מושלם'. אבל זה רק בסוגריים]

-
וסיפור ששמעתי מכלי ראשון.
בעל של ידידה הוא משגיח כשרות באולמות. הכשר מהסוגים הפחות חזקים.
היא מספרת איך שהרבה פעמים! הוא מגיע לאולם כשהשמחה כבר הסתימה.
הסיבה לכך היא קיום שמחות באולמות במקומות רחוקים/נידחים/פחות ידועים.
הוא מקבל את הכסף והולך הביתה.
אני לא נכנסת לנושא הישרות של האדם הזה המכנה עצמו משגיח.
ואין סיכוי שתקלה כזו תתרחש במקומות עם הכשר מעולה.

בנוסף, תחשבו לבד למה מקום מעדיף הכשר בינוני על פני הכשר מעולה. המסקנות ברורות.

כמו שציינתי לא קראתי הכל -

א. צדקו דברייך. מגוחך לחלוטין לסמוך על אדם כזה ואין מה להגיב בכלל.
ב. ברור.
ג. גם אני לעצמי מחמיר ולא סומך על כל "עד אחד נאמן באיסורין" בגלל הבעיות שצצות חדשים לבקרים וכמו שכתבת, וזה נכון. אלא שיש לדעת שזוהי ההלכה ואין חולק עליה בגדרים של עד אחד. (סוגיות שלימות נידונו על זה בפוסקים, ואכמ"ל) אא"כ יש ריעותא ולא סתם להיות ניזונים משמועות חלקיות, כי כבר אמר החכם "אינו דומה תא חזי לתא שמע". פירוש - אינו דומה דבר שאתה רואה אותו בעיניך לדבר ששמעת ממי ששמעת -

* מקרוב אומר שיש רב עיר ידוע ומפורסם שגדל על ברכי הגאון הרב קרליץ זצ"ל שמעולם לא אכל עופות ובשרים רק משחיטת חבורה של עצמו.. ולאחר שביקר במשחטה של אחד הבדצי"ם השתומם על ההקפדה היתרה רמת הכשרות וההידורים שנזהרים שם כנגד כל הפרסומים שרצים ברחוב עד כדי כך שעלה בדרשת שבת הגדול והודיע בשער בת רבים שמאז שראה כן קיבל על עצמו שלא לאכול רק משחיטה זו.

מה שאומר שכל עוד שלא אני הייתי במקום וראיתי בעיניי איני יכול לפסול וכדו' משום כל מיני עדויות פורחות באויר.

עוד אומר לגבי השוקולדים של עלית שרווח בציבור משם הרבה מומחי כשרות ואף רבנים גדולים למיניהם שאין הבדל בין שוקולד של בד"ץ לשוקולד רבנות כל עוד וזה אותו סוג שוקולד.
והנה המשגיח של העדה החרדית שם במפעל בנוף הגליל הוא ידיד ושכן שלי, ושאלתי אתו על זה: ותשובתו היתה - שהוא בהלם מהפרסום הזה ואין בינו לבין המציאות כלום ואף רב (!) או מומחה כשרות (!) גם לא מהמצוטטים לעיל לא ביקר במפעל מזה יותר מכמה שנים טובות שהוא שם וגם זה לא נכון עובדתית. כי הם מכשירים את הליין במשך יום/יומים לפני יצור השוקולד של העדה החרדית.

אמנם שאלתי על כך את הגאון הרב צונזר שליט"א חתנו של צונזר זצ"ל וגם נבהל בהתחלה ואמר לי שכך הוא יודע שהרבה רבנים אומרים ובאמת לא היה במפעל והתחייב לבדוק, ואחר מכן חזר אלי והורה גם בשידור לרבבות מאזינים שזה מותר ואין בזה בעיה (יתכן, ולבני אשכנז יש מקום יותר להחמיר).

מפה ראינו את תוצאות של רב סרן שמועתי להקל או להחמיר!


והע(א)רת אגב, מסכנה אשה זו שזה בעלה אם לא נאמן כלפי שמיא ודאי שלא נאמן כלפי זולתו ורעיתו. ובושה שאלו הם "משגיחים"..

 

[יהודי-פשוט]

גם אני לעצמי מחמיר ולא סומך על כל "עד אחד נאמן באיסורין" בגלל הבעיות שצצות חדשים לבקרים וכמו שכתבת, וזה נכון.

השאלה אם זה להחמיר או מדינא?

 

[מקצה הארץ-:)]

השאלה אם זה להחמיר או מדינא?

לפי תשובת הראש"ל הנ"ל ועוד זה אינו מדינא אלא לחומרא, אך אני חושש לעצמי

 

[א. כהנא]

בנוסף, תחשבו לבד למה מקום מעדיף הכשר בינוני על פני הכשר מעולה. המסקנות ברורות.

לא הייתי ממהרת להצהיר שהמסקנות ברורות.
הרבה פעמים הסיבה היא כסף, הכשר מהודר יקר הרבה יותר מהכשר בינוני.

 

[מקצה הארץ-:)]

לא הייתי ממהרת להצהיר שהמסקנות ברורות.
הרבה פעמים הסיבה היא כסף, הכשר מהודר יקר הרבה יותר מהכשר בינוני.

נכון. אך גם תלוי במידת האכפתיות של בעל העסק וההכרה בדרך הזו

 

[יהודי-פשוט]

לפי תשובת הראש"ל הנ"ל ועוד זה אינו מדינא אלא לחומרא, אך אני חושש לעצמי

פוסקים ליטאים קלאסיים
יש מישהו שסובר שאפשר לסמוך על זה?

 

[מקצה הארץ-:)]

פוסקים ליטאים קלאסיים
יש מישהו שסובר שאפשר לסמוך על זה?

עד אחד נאמן באיסורין זה כלל תלמודי אין מי שחולק על זה בעיקרו...
מעבר לכך בניואנסים ובירידה לפרטים וכל השאר, יתכן ויש חילוקים.
אולי כב' ירים את הכפפה ויבדוק עם רבותיו.

 

[מקצה הארץ-:)]

ראיתי באתר כושרות ומצ"ב - לא עברתי על הדברים ואיני מכיר את הכותב.

ספוילר: נאמנות עד אחד נאמן באיסורין - כיום

האם אפשר לסמוך על בעל העסק?​

הרב יצחק דביר


הקדמה

---

לאחרונה נשמעים קולות רבים המפקפקים על החובה להחזיק משגיח כשרות, בתוך כך הוקמו מערכות שונות המציגות את עצמן כמערכות כשרות, ובפועל מתהדרות בכך שהשגחתן מבוססת על אמון בבעל העסק בלא צורך בהעסקת משגיח.

ברוח זו פסק בג"ץ שגם בעל עסק שאינו מושגח על ידי גוף כשרות מסודר רשאי להציג בפרהסיא את הקריטריונים ההלכתיים שעל פיהם הוא פועל בבית העסק, ואת רמת כשרות המוצרים שאותם הוא צורך.

עלינו לברר, האם ישנה משמעות הלכתית לעדותו של בעל העסק? או שמא אין לאכול במקום שאינו מושגח?



1. נאמנות בעל עסק שאינו שומר מצוות

---

התשתית ההלכתית העומדת בבסיס נאמנותו של אדם להעיד על כשרות המוצר הוא 'עד אחד נאמן באיסורים'[1]. מדברי הגמרא ביבמות מוכח שדין זה נאמר מסברא,[2] וכלשון רש"י (שם):

ודאי פשיטא לן דסמכי' עליה כל זמן שלא נחשד דאי לאו הכי אין לך אדם אוכל משל חברו ואין לך אדם סומך על בני ביתו.[3]

המשנה במסכת בכורות (ל, א) מלמדת אותנו כלל חשוב המהווה תנאי לנאמנות זו:

"זה הכלל החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו".

כלומר: אדם אינו נאמן להעיד על כשרות, כאשר הוא עצמו חשוד שאינו מקפיד על שמירת האיסור עליו הוא מעיד. הטעם לכך מובא במשנה במסכת דמאי (ב, ב): "על עצמו אינו נאמן כיצד יהא נאמן על של אחרים?". וכך פסק השולחן ערוך (יו"ד קיט, א):

החשוד לאכול דברים האסורים, בין אם הוא חשוד באיסור תורה בין אם הוא חשוד באיסור דרבנן - אין לסמוך עליו בהם[4].

ערוך השלחן (קי"ט ס"ק י, וס"ק כ) מעיר שעל מנת שאדם ייחשב כחשוד אין חובה לדעת בוודאות שהוא אינו מקפיד על הלכות כשרות, ודי בכך שסביר להניח שכך הוא נוהג:

ואם הוא מיקל במצות ואיסורים פשיטא שהוא חשוד... כלל גדול צריך לדעת דכל דיני חשוד... אין הכוונה דווקא כשנתקבל עדות בב"ד שזה האיש עבר עבירה זו... אלא אפילו חשד בעלמא שיצא עליו קול קלא דפסיק או קלא דלא פסיק מקרי חשוד[5].

לכן, כאשר בעל העסק אינו שומר מצוות[6], ומן הסתם גם אינו מקפיד בביתו באופן מלא על הלכות כשרות, הוא אינו נאמן להעיד האם הדבר כשר[7], ואין לסמוך על הכשרות במקום בלא נוכחות משגיח כשרות המעיד על כך. דין זה אינו נובע בהכרח מזלזול ופקפוק בנאמנותם האישית, אלא מכך שהנושא אינו חשוב להם מספיק ויש לחשוש שמא לא דקדקו וטרחו להעמיד את הדברים על דיוקם, ולכן אין להאמין בכך גם כאשר מכירים את בעל העסק היטב וסומכים עליו[8].



2. נאמנות בעל עסק שומר מצוות

---

גם אדם שאינו נאמן לעדות בבית דין, הרי הוא נאמן באיסורים.[9] לאור זאת כתב הרמב"ם (הל' שחיטה פ"י הי"ד):

כל טבח שהוא יודע הטריפות האלו והרי הוא בחזקת כשרות מותר לו לשחוט ולבדוק לעצמו ולמכור ואין בזה חשש, שעד אחד נאמן באיסורין בין יש לו הנייה בעדותו בין אין לו הנייה בעדותו...[10]

אם כן, סתם אדם נאמן על דבריו אפילו כאשר יש לו טובת הנאה מכך, ואיננו חוששים שמא שיקר כדי להרוויח. לפי זה לכאורה יהיה כל בעל עסק שומר מצוות נאמן על ממכרו, ואין צורך להשגיח עליו.

אולם בכמה מקרים במהלך הדורות ראו חכמים שמצב הכשרות פרוץ, והפקיעו את נאמנותם של אנשים שאינם מוחזקים בכשרות. הדוגמה הראשונה לכך היא גזירת 'דמאי', בה גזרו חכמים שרק אנשים שהוחזקו כנאמנים יאמנו על הפרשת תרומות ומעשרות, אך עמי ארצות אינם נאמנים על כך. הטעם לגזרה זו מובא בגמרא במסכת סוטה (מח ע"ב):

לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד... עמד והתקין להם: הלוקח פירות מעם הארץ יפריש מהן מעשר ראשון ומעשר שני...

בגמרא בעבודה זרה (לט ע"ב) מובאת גזרה דומה:

אין לוקחין ימ"ח מח"ג (אלו ראשי תיבות של המוצרים דלהלן) בסוריא. לא יין ולא מורייס ולא חלב ולא מלח סלקונדרית ולא חילתית ולא גבינה אלא מן המומחה.

רבים מן הראשונים[11] הבינו שגמרא זו עוסקת בגזרה מקומית שנגזרה על חנווני סוריא שהיו רגילים למכור מאכלי איסור, ולכן הפקיעו מהם חכמים את נאמנותם, אך למוכרים במקומות אחרים יש להאמין כל עוד לא הוחזקו כחשודים בוודאות. לעומת זאת הרמב"ם (הל' מאכא"ס פי"א הכ"ה) הבין שהגמרא מחדשת גזרה כללית המפקיעה את נאמנותם של כל המוכרים שלא הוחזקו בכשרות, וזו לשונו:

בזמן שהיתה ארץ ישראל כולה לישראל היו לוקחין היין מכל אדם מישראל ואין חוששין לו, ובחוצה לארץ לא היו לוקחין אלא מאדם שהוחזק בכשרות, ובזמן הזה אין לוקחין יין בכל מקום אלא מאדם שהוחזק בכשרות...

בטעמו של הרמב"ם נחלקו הפוסקים:

(1) מה'חתם סופר'[12] משמע שאחר החורבן חלה 'ירידת הדורות', וכבר קשה לומר שמן הסתם כולם נאמנים.[13]

(2) 'ערוך השלחן' (יו"ד סי' קיט סעי' ד) כתב: "דאע"ג דהתורה האמינתו לכל אחד מישראל על האיסורים מ"מ חנוני קבוע שמוכר תמיד בכל עת ובכל שעה שאני דהוא מורה התירא". לדבריו, חכמים ראו שנפרצה נאמנות המוכרים המתעסקים במכירת המוצרים ומעידים על כשרותם כל היום ולבם גס בנושא הכשרות, ולכן גזרו לקנות ממוכרים שהוחזקו בנאמנות בלבד.

(3) הנצי"ב מוולאזין מסביר בשו"ת 'משיב דבר' (ח"ב סי' ז) שחכמים הבדילו בין אחריות על כשרות פרטית לאחריות על כשרות של מערכת ציבורית: "אין קונין יין וכדומה ממי שאינו מוחזק בכשרות, אף ע"ג שמותר לאכול בביתו מכל מקום ברבים בעינן שיהא מוחזק בכשרות, מטעם שלא רבים יחכמו לדקדק אחריו אם יהא דבר שיהא מקום לחשוד".

למעשה פסק ה'שלחן ערוך' (יו"ד סי' קיט סעי' א): 'החשוד לאכול דברים האסורים ... אין לסמוך עליו בהם'. רבים[14] הבינו מכך שדווקא על 'החשוד' אין לסמוך, והוא אינו פוסק כרמב"ם שאין לקנות מכל אדם עד שתוחזק נאמנותו.[15] לעומת זאת הרמ"א העיר על ה'שלחן ערוך' וכתב:

וי"א אפילו ממי שאינו חשוד, רק שאין מכירין אותו שהוא מוחזק בכשרות, אסור לקנות ממנו יין או שאר דברים[16] שיש לחוש לאיסור.

הרמ"א אמנם הביא את דברי הרמב"ם רק כ'יש אומרים' (ובדרכי משה כתב שהמנהג אינו כדבריו[17]), אך למעשה רוב הפוסקים הבינו שכך פסק למעשה,[18] ואין לסמוך אלא על מוכר שמוחזק בכשרות.

על פי האמור, לכאורה נתון הצורך בהשגחת כשרות חיצונית במחלוקת הפוסקים: לשיטת הרמ"א אין אפשרות לקנות מבעל עסק שאינו מוחזק כנאמן. לעומת זאת לדעת ה'שלחן ערוך' לכאורה אין צורך במשגיח כשרות, ובעל העסק עצמו נאמן על ממכרו.

אלא שהשולחן ערוך עצמו בהלכות שחיטה (יו"ד א, א) כתב אחרת:

הכל שוחטים לכתחילה... אפילו אין מכירים אותו שמוחזק לשחוט שלא יתעלף, וגם אין יודעים בו שהוא מומחה ויודע הלכות שחיטה – מותר ליתן לו לכתחילה לשחוט ומותר לאכול משחיטתו, דשרוב הרגילין לשחוט הם בחזקת מומחין ומוחזקין. במה דברים אמורים: בשאינו לפנינו, אז מותר לאכול משחיטתו וסומכים על החזקה, אבל אם הוא לפנינו – צריך לבדקו אם הוא מומחה ויודע הלכות שחיטה.

מדבריו נראה שרק כאשר לא ניתן לברר על נאמנותו של השוחט ניתן לסמוך על כך שמן הסתם הוא נאמן (וגם זאת רק משום שרוב העוסקים בשחיטה בקיאים בהלכותיה), אך כאשר ניתן לברר זאת – אין לאכול בלא בירור. האחרונים נחלקו מדוע במקרה זה הדין שונה ממכירת מוצרים שבה התיר השולחן ערוך להאמין לכל אדם:

הש"ך (יו"ד קיט ס"ק א) מסביר שה'שלחן ערוך' מודה לדברי הרמב"ם לעניין שחיטה משום ש'דיני שחיטות מרובים, ובקל יכול לעשות שהייה או דרסה או שאר פסולים'. לפי דברי הש"ך, מלבד עובדה שבבתי עסק המוכרים בשר ועופות גם לשיטת ה'שלחן ערוך' אין להאמין אלא למי שמוחזק כנאמן, נראה שעם ההתפתחות התעשייתית וריבוי חומרי הגלם השונים גם הכשרות בבתי עסק אחרים הפכה למורכבת ומסובכת יותר, ומחייבת ידע נרחב בהלכות ובמציאות, ולכן גם לדעת השולחן ערוך אין לסמוך אלא על אדם שהוחזק כנאמן בלבד.

'ערוך השלחן'[20] הסביר את דברי ה'שלחן ערוך' באופן שונה, לשיטתו השולחן ערוך בהלכות שחיטה לא התיר לסמוך על בעל העסק אם אינו מוחזק כנאמן משום שהשוחט הוא שמוכר את הבשר, וכאשר מי שהכין את המאכל הוא שמוכר אותו, יש לנו חשש רב שגם אם המאכל אינו כשר הוא ישווק אותו ככשר כדי לא להפסיד פרנסתו. ב'שלחן ערוך הרב'[21] הוסיף שכאשר הדבר מיוצר על ידי אחר יחשוש המוכר להציג את המוצר ככשר אם אינו כזה, שהרי היצרן יודע את האמת ושקרו יכול להתגלות, אך כאשר הוא מייצר את המוצר – כל הנתונים נמצאים בידו והוא אינו חושש לשקר.

להבנתם פסק ה'שלחן ערוך' המתיר להאמין לכל מוכר, שייך דווקא כאשר הוא אינו מייצר את הדבר וביכולתו לקנות ולמכור מוצרים כשרים. אך במסעדות, מאפיות וכדומה גם לשיטת השלחן ערוך אין לקנות ממי שלא הוחזק בכשרות.[22]

ערוך השלחן (יו"ד קיט, א) מסביר מהם הקריטריונים לאדם המוחזק בכשרות:

אין הכוונה שיהיה ירא אלהים מרבים או חסיד וצדיק, אלא כל שמתנהג ע"פ דת ישראל מניח טלית ותפילין ומתפלל ג' פעמים בכל יום ונוטל ידיו לאכילה ומנהיג את בני ביתו בכשרות דת תורתנו הקדושה זה נקרא מוחזק בכשרות...

וב'שלחן ערוך הרב' (הלכות שחיטה סי' א סעי' ב) כתב:

צריך לדרוש ולחקור עליו אם הוא אדם כשר ודרכיו מתוקנים ויראת ה' על פניו וגם שיהיה יודע ללמוד ולהבין בעצמו בגמרא ובפרש"י שאז יש לו לב להזהר כמו שאמרו רז"ל אין בור ירא חטא ואיכא מאן דאמר בגמרא שאם קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים דהיינו למוד הגמרא הרי זה בור.



3. נאמנות בלא בקיאות

---

הרדב"ז[23] התקשה מדוע חכמים גזרו שלא יהיו עמי הארץ נאמנים על תרומות ומעשרות, והרי 'עד אחד נאמן באיסורים'? בתירוצו הוא עומד על עקרון חשוב:

שלא נחשדו עמי הארץ למכור אלא דבר שהם חושבין שהוא מותר, כגון דמאי, אבל דבר שהוא אסור לכל מן הדין לא נחשדו עליו.[24]

כלומר, נאמנות 'עד אחד נאמן באיסורים' שייכת דווקא כאשר ברור לנו שהמעיד בקי בכל פרטי ההלכה והמציאות, אך כאשר ייתכן שהוא אינו בקי בכך – איננו יכולים להיות בטוחים שהמוצר אכן כשר.

כשרות בבית עסק היא נושא מסובך הכולל פרטים רבים, המחייבים בקיאות וידע רב, התעדכנות בנבכי הכשרות והתמקצעות בתחום זה. לכן גם לשיטות הסוברות שכל אדם נאמן בכך, עלינו לחשוש שגם אם אינו משקר במזיד, הוא אינו מודע לכל ההלכות, עדכוני הכשרות והשלכותיהם למעשה, משום כך ישנו צורך בהעמדת משגיח שלמד והתמקצע בכך.[25]



4. נאמנות בכשרות ציבורית

---

הנצי"ב מוולאזין בשו"ת 'משיב דבר' (שם) מסביר שגם הראשונים הסוברים שכל אדם נאמן, לא כתבו כן אלא 'במושכר מאיזה יחיד', אבל במערכת קבועה וציבורית גם הם מודים שיש להעמיד השגחה נאמנת שתוודא את הכשרות המוצעת לרבים.

משום כך בדורות האחרונים התקבע במנהג ישראל שרב המקום משגיח על כשרות העסק ונאמנותו, וכך מעיד 'ערוך השלחן' (סי' קיט סעי' ט):

וכן המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל כשאחד שאין מכירים אותו שהוא מוחזק בכשרות הביא יין או גבינה או חמאה או קמח פסח או כרשעות יבשות או בשר מעושן וכיוצא בדברים אלו מביא עימו כתב הכשר מרב היושב על כסא הוראה וביחוד בזמן הזה שרבתה הפריצות והמינות אסור ליקח מאדם שאין מכירים אותו בלא כתב הכשר.

בספר 'בית הלל'[26] כתב שאפילו מאדם נאמן בכשרות אין לקנות בלא השגחה:

ומזה יראה שתקנו בפנקס המדינה שלא ליקח שום דבר מאכל או יין אלא אם כן שיש בידו כתוב וחתום מאיזה אב"ד שנעשה בהכשר שקורין 'כשר', ואף אם הוא מחוזק בכשרות, משום לא פלוג...

כך גם קבעה הכנסת במדינת ישראל בחוק אונאה בכשרות: 'בעל בית אוכל לא יציג בכתב את בית האוכל ככשר, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר'.



סיכום

---

על אף ש'עד אחד נאמן באיסורים' גזרו חכמים שלא תמיד אפשר להאמין לבעל עסק על ממכרו. לכך ניתנו כמה טעמים:

(1) כאשר מגיעים לענייני כספים לא כל אדם מוחזק כנאמן.

(2) יש צורך בפיקוח ציבורי על בתי עסק המוכרים לציבור.

(3) מערכת הכשרות מרובה בפרטים הלכתיים ומעשיים, וצריך אדם שיתמקצע בכך.

(4) ההקפדה על ההלכה נשחקת כאשר מוכר באופן קבוע.

(5) ישנו חשש שהשיקולים הכלכליים יגברו על השיקולים ההלכתיים.





[1] חולין י ע"ב, גיטין ב ע"ב.

[2] יבמות פח ע"א: 'אלא סברא היא מידי דהוה אחתיכה ספק של חלב ספק של שומן ואתא עד אחד ואמר ברי לי דשומן הוא דמהימן'.

[3] רש"י בחולין י ע"ב, אמנם הביא לכך מקור 'דכל יחיד ויחיד האמינתו תורה וזבחת מבקרך ומצאנך (דברים יב, כא) ושחט את בן הבקר (ויקרא א, ה) ואכלי כהנים על ידו ולא הזקיקו להעמיד עדים בדבר', אך נראה שזו רק דוגמה להתבססותה של כל התורה על כך שסומכים על נאמנותו, ואינו לימוד מן הפסוקים ממש.

הרמב"ן, הרשב"א והר"ן בחולין שם הביאו בשם הירושלמי ש'שאם אי אתה אומר כן אין לך מתאכסן אצל חברו', אך בירושלמי שלפנינו אינו נמצא. ועיין בצפנת פענח, הל' מאכא"ס פי"א הכ"ה, שכתב שלפי זה משמע שהתורה לא אמרה שמצד עדות מספיק אדם אחד לאיסורים, אלא משום שאין אפשרות להתנהל אחרת האמינוהו, ומאידך גיסא הביא מקומות אחרים שמהם משמע שמצד עדות נאמן, ועיי"ש שהביא נפקא מינות לכך.

לעומתם התוספות גיטין שם למדו את נאמנות עד אחד מהנאמנות שנתנה התורה לאשה בספירת ימי נדתה. רבים מן הראשונים דחו לימוד זה, ואף לי בעניותי קשה מנין ללמוד מכאן לכל התורה, שאפשר שחידשה תורה לגבי נידה שנאמנת בכך וזהו גדר האיסור, אך אין זו נאמנות כללית בשאר איסורי תורה.

[4] בסעיף ז' שם פסק השולחן ערוך שגם חשוד נאמן על מוצרים של אחרים, אולם הטעם לכך הוא הכלל 'חזקה אין אדם חוטא ולא לו' – אדם אינו מוכן לקבל את עונשו בעולם הבא בשביל הנאתם של אחרים. כלל זה היה שייך בדורות עברו בהם גם כופרי ישראל האמינו בליבם באמת, אך אינו שייך באנשים שהאמונה מהם והלאה, ואינם חוששים כלל לשכר ועונש. (כעין זה כתב בש"ך ס"ק יח, שאין הדברים אמורים במומר, וכ"כ חכ"א עא, ה. והגר"א בס"ק יח כתב שלא אמרו כלל זה אלא במי שלא נחשד בפירוש ולא ראינוהו עושה עבירה).

בנוסף בשו"ת הר"ן (סימן כה) כתב שדווקא כאשר אין למעיד הנאה בכך אנו בטוחים שלא יחטא לשם הנאתו של אחר, אך במקרה שהוא מוכר את מוצריו – חזקה זו בוודאי אינה קיימת, ואין החשוד נאמן.

[5] עיין דרכ"ת ס"ק ב' שהביא עוד חבל אחרונים שכך סוברים.

[6] בגמרא בחולין ג. מובא שאוכל נבלות לתיאבון מותר לאכול משחיטתו, מכאן למד הרשב"א (שו"ת הרשב"א חלק א תשפב) שדווקא מי שעושה להכעיס אינו נאמן, וכן פסק הרמ"א יו"ד קיט ב', וא"כ לכאורה יש להתיר להאמין לתינוקות שנשבו שאינם עושים להכעיס. אלא שרבים מן האחרונים דחו את דברי הרמ"א (הגר"א ס"ק יח, ערוה"ש ס"ק יג, ועיין עוד באריכות בדרכי תשובה ס"ק טו), ויש שהעירו (ש"ך שם ס"ק ה, ט"ז ס"ק ד) שבגמרא הובא ש'בודק סכין ונותן לו' משמע שבבדיקת הסכין אין אנו מאמינים לו, והטעם משום שאנו סומכים על עובר עבירה לתאבון שאם יכול לעשות בהיתר לא יעשה באיסור, אבל כאשר הדבר דורש ממנו לטרוח, כגון בדיקת הסכין (עיין ברשב"א ח"א תל שהוכיח שלא בכל טרחה איננו מאמינים אלא בטרחה מרובה), וקל וחומר כאשר הדבר דורש ממנו לשלם ממון נוסף כדי לקנות מוצר כשר – בזה הוא אינו נאמן. (בנוסף נראה שהגמרא מדברת במציאות של יהודי שמכיר את הדת והיא נמצאת במערכת השיקולים שלו ולכן הוא יעדיף לעשות בהיתר, אך יהודי שהדת אינה מעניינת אותו כלל כמו רבים מאחינו שאינם שומרי תומ"צ אין זה שייך).

[7] מצאנו תקדימים הלכתיים לכך שהגדירו ציבור שלם שמסתמא אינו נאמן, ולא דנו לגבי כל אדם לגופו: א. בגמרא בנדה לג: כך מובא שבנות צדוקים אינן נאמנות לגבי כתמים. ב. במשנה בכורות (לה.) מובא שכהנים אינם נאמנים על ראיית בכור. ג. במסכת חולין (צג מובא שהטבחים אינם נאמנים על ניקור החלב. ד. כל מסכת דמאי מבוססת על כך ש"ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין..." (סוטה מח.). ה. בגמרא במסכת ע"ז (לט מובא שהחנוונים בסוריא היו חשודים על מכירת דברים שאינם כשרים. ו. בשו"ת הריב"ש (ד) הביא שאנוסי ספרד אינם נאמנים על האיסורים.

[8] עיין באג"מ יו"ד א' נד שהרחיב בכך, אך כתב שכאשר מכיר את טבעו ודרכיו היטב שיתאמץ כדי שלא להכשילו בכשרות, יכול לסמוך על כך "משום שלא נכנס זה בגדר נאמנות אלא בידיעה עצמית שהוא כראיה ממש כיון שיודע בברור שאינה משקרת לו", ובחלק ב' מג סייג הדברים "אבל ע"ז צריך ידיעה ברורה כהא דבעל שמכיר את אשתו שהוא אתה תמיד כעובדא דרבא שהאמין לבת ר"ח אשתו וכאב את בנו כעובדא דר"פ ואבא מר בנו שהם מצד הרבה דברים שראו תמיד והכירו שטבעם שלא לשקר".

[9] עיין בחקרי לב, יו"ד סי' קצב, שהאריך בכך, ועי' קצות החשן, סי' מו ס"ק יז, שהסביר שפסול רשע אינו מחשש שמשקר, אלא משום שגזרה התורה שאינו נאמן לעדות, ולעניין איסורים איננו צריכים עדות. ועי' בגיליון מהרש"א, לשו"ע סי' קכז ס"ק ג, שהתיר גם בפסול נוגע וכן בשאר קרובים, ועי' בשערי יושר, שער ו פ"ח, שהביא ראיות מראשונים רבים שאין פסול במעיד על עצמו.

[10] עי' להלן שמצינו מקרים חריגים שכאשר ישנה הנאה אינו נאמן בכך.

[11] כן דעת רש"י שם, וכן הריטב"א, המאירי, הר"ן והרא"ה שם. וכן דעת הראב"ד, הל' מאכא"ס פי"א הכ"ה.

[12] שו"ת חתם סופר, אבה"ע סי' קמו.

[13] כך משמע מדבריו שהשווה זאת לדיני עדויות אחרות. לדבריו קשה שהרי הרמב"ם במפורש כתב שגם בזמננו אדם בתוך ביתו נאמן. בשו"ת יהודה יעלה, ח"ב סי' טז, הבין שמחמת ירידת הדורות אסר הרמב"ם את קניית המוצרים מאדם שאינו נאמן לכתחילה, אך בדיעבד לא בטלה נאמנותו. לדבריו אפשר להסביר את החת"ס שלכן בתוך ביתו נאמן, משום שאין למתארח אפשרות אחרת לקנות ממקום אחר והוי כדיעבד.

ועיין עוד בפרישה (שם ס"ק ד) ובחוות דעת (ס"ק ב) שכתבו שנחשדו בדורותנו רק על לפני עיור, ולא על אכילת מאכלות אסורות. ולפי זה לכאורה אם בעל המקום אוכל מהאוכל יהיה מותר לסמוך על כך מן הטעם הזה.

[14] ש"ך שם ס"ק א, הלבוש שם ס"ק א, פר"ח שם ס"ק א'.

[15] אמנם יש שהבינו שאף ה'שלחן ערוך' מודה לדברי הרמב"ם, אלא שהשו"ע מדבר על אכילה בביתו, ובזה גם לשיטת הרמב"ם כל מי שלא הוחזק לחשוד נאמן; חכמת אדם עא ב, וכן הסכים גם בערוה"ש שם ס"ק ז, ובפרי תואר שם ס"ק א.

[16] מדברי הרמ"א משמע שנאסרה קניית כל הדברים, ולא רק הדברים שהוזכרו בגמרא, וכן משמע מטעמם של המשיב דבר וערוה"ש דלעיל, וכן משמע מהמג"א, או"ח סי' לח, שהרחיב זאת לעניין נאמנות על תפילין. אך הרדב"ז, לרמב"ם שם, כתב שדווקא מוצרים אלו הוחזקו כקלים בעיניהם ונחשדו עליהם, וכן משמע קצת ממרכבת המשנה שם, וכן התוס' יו"ט, דמאי פ"ד מ"ה.

[17] ולכן בש"ך הבין שלמעשה פסק כראב"ד.

[18] ט"ז, לשו"ע יו"ד סי' קיט ס"ק א; הגר"א, לשו"ע שם ס"ק יח; פרי תואר, לשו"ע שם ס"ק א, והבין שכן דעת השו"ע ג"כ; ערוה"ש ס"ק ח, חכ"א עא ב; מג"א או"ח סי' לח ס"ק יג (אך עיין במחצה"ש שם שהבין שהמג"א פסק כש"ך, שרק במקום שדיניו מרובים אסור), וכן במשנ"ב סי' לח ס"ק ד, וכן הבין בשו"ת משיב דבר ח"ב סי' ז.

[19] שו"ע יו"ד קיט, א.

[20] ערוך השלחן, סי' א סעי' י.

[21] שו"ע הרב, הל' שחיטה קו"א סי' ב.

[22] בערוה"ש שם הקל גם לדעת הרמ"א באיסורי דאורייתא, שבזה אין לחשוד שימכור לו, ורק כאשר שוחט ומוכר בעצמו יש לחשוד בו. אך בסימן קיט, ט כתב שבימינו בעוונותינו אין לסמוך על סברא זו, שלא מירתתי מאיסורא דאורייתא וגם בזה יש חשש שיכשילו את הרבים.

[23] רדב"ז, לרמב"ם הל' מאכלות אסורות פי"א הכ"ה.

[24] כך תירץ גם בערוה"ש שם ס"ק ב. וכן הסביר בחזו"א, דמאי סי' י ס"ק ו; וכן יישב במטה יהונתן, סי' קיט (הובא באוצר המפרשים), את הקושיה מהשו"ע שבהלכות שחיטה דלהלן.

[25] ובכל מקרה יש צורך בהעמדת משגיח כדי שיהא נאמן על תרומות ומעשרות, עיין בחזון איש, שביעית י אות ז ואילך שהסתפק מי נחשב כנאמן לעניין תרומות ומעשרות בימינו.

[26] בית הלל, סוף סי' סה; והעתיקו דבריו בבית לחם יהודה, סי' קיט ס"ק א, ובדרכ"ת ס"ק ז.

נראה שמקורם הוא מתקנת ועד ארבע ארצות (שסז): "שיכריזו בכל הקהילות שלא יעשה אדם גבינה וחמאה בכפרים למכור ליהודים עד שיבוא תחילה לפני האב"ד שלו, ואותו הרב יחקור אחר מעשהו אם הגון הוא ויתן בידו כתוב וחתום. ומי שאינו ידוע וניכר לרב, לא יתן לו הרב רשות וגם לא יעשה שום אדם ביחידות, דא"א שיסע ממקום למקום בלי שמירה, ובכל מקום ובכל יריד יבדקו אחר המוכרים היטב אם יש בידם כתב רשות מהרב שבגליל שלו".

 

[יהודי-פשוט]

עד אחד נאמן באיסורין זה כלל תלמודי אין מי שחולק על זה בעיקרו...

נכון אבל

מעבר לכך בניואנסים ובירידה לפרטים וכל השאר, יתכן ויש חילוקים.

לדעתי אין פה שאלה של ניואנסים אלה של חסרונות מהותיים בגוף הדין
ולכן ביחס להצעתו

אולי כב' ירים את הכפפה ויבדוק עם רבותיו.

אני באמת עורך מכתב בדבר עם כמה חסרונות מהותיים בדין ואחרי כן אשאל את רבותי איזה מהם נכונים

 

[ש. צ. וינמן]

לא הייתי ממהרת להצהיר שהמסקנות ברורות.
הרבה פעמים הסיבה היא כסף, הכשר מהודר יקר הרבה יותר מהכשר בינוני.

ברור.
די ציפיתי לשאלה הזו.
והתשובה עליה ברורה, הכשר מהודר יקר יותר לא בגלל שהוא 'מותג' אלא בגלל מה שעומד מאחורי המותג.
כמות המשגיחים/שעות ההשגחה/רמת החומרות
הכשר מהודק עולה הון לא קטן, אבל משקף באופן אוטומטי את התוצרים בשטח. וגם אם ימצאו סדקים הם יהיו סדקים שמנסים לתקן אותם, ולא דרך ההתנהלות הרישמית.

 

[א. כהנא]

ברור.
די ציפיתי לשאלה הזו.
והתשובה עליה ברורה, הכשר מהודר יקר יותר לא בגלל שהוא 'מותג' אלא בגלל מה שעומד מאחורי המותג.
כמות המשגיחים/שעות ההשגחה/רמת החומרות
הכשר מהודק עולה הון לא קטן, אבל משקף באופן אוטומטי את התוצרים בשטח. וגם אם ימצאו סדקים הם יהיו סדקים שמנסים לתקן אותם, ולא דרך ההתנהלות הרישמית.

לא אמרתי שהתשלום הגבוה הוא סתם, ברור שבהכשר ברמה גבוהה רמת ההקפדה יותר גבוהה,
רק מישהו כאן אמר שאם העסק בוחר רק בהכשר ברמה נמוכה זה רומז על משהו, וזה לא חייב להיות נכון.
לדוג' הרבה חנויות בק"ס שמסתפקות בהכשר של העיר ולא משלמות לבד"ץ.

 

[יהודי-פשוט]

לדוג' הרבה חנויות בק"ס שמסתפקות בהכשר של העיר ולא משלמות לבד"ץ.

גם בזה יש הבדל בין כשרות מקומית
שהרבה מבני המקום סומכים עליה
והעלויות שלה מטבע הדברים זולות יותר
לרמה שמקפידה על פחות

 

[ליטאי פשוט]

לדוג' הרבה חנויות בק"ס שמסתפקות בהכשר של העיר ולא משלמות לבד"ץ.

"הרבה חנויות"
נראה לי שאין חנות אוכל אחת במ"ע עם הכשר שאינו מקומי...

 

[דיאלוג]

ובמילים פשוטות:
עד אחד נאמן באיסורים כאשר מגיע בן אדם ואומר לי שהוא יודע שהמאכל כשר. לדוגמא - הוא שחט אותו, מלח וכו'.
אבל היום זה לא עובד ככה בכלל, כל מוצר כולל בתוכו הרבה מרכיבים והרבה תהליכים, אם יגיע בן אדם שהוא עשה הכל וראה הכל - אאמין לו (אא"כ יש לו חזקת שקרן או נוגע בדבר שכתבו הפוסקים שאין להאמין).
אבל היום: כשיש חותמת זה אומר שהרב אומר 'כשר'. הוא בעצמו לא ראה כמעט כלום, מסתמך על מערכת משגיחים מסויימת, על מוצרים שהגיעו ממקומות שונים ותהליכים שונים. כמעט כל רב שיבא ויגיד לי שהוא הכין ובישל - אני יאכל.
אבל אם הוא סומך על אנשים אחרים, ומערכת משגיחים בשביל שבאמת כולם יוכלו להעיד נאמנה שזה כשר (=שראו כל מה שצריך לראות ולוודא שכשר!! זה אומר טיסות לקצה העולם ברוב המקרים בשביל כל מוצר) צריך מערכת טובה ומוקפדת ומסודרת מאד מאד. ומאגר נתונים מלא ומדוייק.. לא שייך בזה 'עד אחד נאמן באיסורים'!!
ולדעתי שום השגחה לא נאמנת משום 'עד אחד נאמן' אלא משום שסומכים על החזקה שיש להם

 

[מקצה הארץ-:)]

ובמילים פשוטות:
עד אחד נאמן באיסורים כאשר מגיע בן אדם ואומר לי שהוא יודע שהמאכל כשר. לדוגמא - הוא שחט אותו, מלח וכו'.
אבל היום זה לא עובד ככה בכלל, כל מוצר כולל בתוכו הרבה מרכיבים והרבה תהליכים, אם יגיע בן אדם שהוא עשה הכל וראה הכל - אאמין לו (אא"כ יש לו חזקת שקרן או נוגע בדבר שכתבו הפוסקים שאין להאמין).
אבל היום: כשיש חותמת זה אומר שהרב אומר 'כשר'. הוא בעצמו לא ראה כמעט כלום, מסתמך על מערכת משגיחים מסויימת, על מוצרים שהגיעו ממקומות שונים ותהליכים שונים. כמעט כל רב שיבא ויגיד לי שהוא הכין ובישל - אני יאכל.
אבל אם הוא סומך על אנשים אחרים, ומערכת משגיחים בשביל שבאמת כולם יוכלו להעיד נאמנה שזה כשר (=שראו כל מה שצריך לראות ולוודא שכשר!! זה אומר טיסות לקצה העולם ברוב המקרים בשביל כל מוצר) צריך מערכת טובה ומוקפדת ומסודרת מאד מאד. ומאגר נתונים מלא ומדוייק.. לא שייך בזה 'עד אחד נאמן באיסורים'!!
ולדעתי שום השגחה לא נאמנת משום 'עד אחד נאמן' אלא משום שסומכים על החזקה שיש להם

דברי טעם. אך שמעתי מכמה מגאוני זמננו שאומרים שסומכים משום עד אחד.. ונ"ל שא"א לבטל את הסעיף המרכזי הזה בכל מערכת כשרות כי זה הבסיס.
ולדידי, יש אמת בדבריך שסומכים לפחות גם משום החזקה שיש להם.