הנושאים החמים
הנושאים החמים
זהירות, ספויילרים
אז לאחר ציפיה ממושכת, כמה פרקים שנחשפו כאן בפורום ועשרות תגובות נלהבות, סוף סוף הוא יוצא לאור: יחידאי - המסע מתחיל.
כאן אמור להופיע משפט קלישאתי מסוג "איך שראיתי את הספר בחנות - ידעתי שהוא מגיע איתי"... אז לא שיש לי איזה משפט שנון חדש במקום, אבל סתם, שתדעו שזה באמת קרה. כריכת הספר אינה כזאת שמאפשרת לך להותיר את הספר מאחוריך ולהמשיך הלאה. היא מעוצבת בטוב טעם, מושכת ומסקרנת. אגב, מעניין שתמונת יחידאי מטפס על נעל היא זאת שנבחרה לייצג את העלילה בשעה בה המושג מיטת נעל מופיע רק פעמיים שלוש בספר... כנ"ל לגבי תמונת הנעל המופיעה בכל תחילת פרק, אבל עזבו, נמשיך הלאה. (נ.ב. שאלת סקרנות: בגב הכריכה מופיע יחידאי הרוכב על ציפור, רק לי זה מזכיר משהו?... למה לא ניתן היה להציג אותו רוכב על ארנבת, למשל?... טוב, לא משנה).
נעבור אל הספר עצמו:
ואם כבר העלילה, אחד הדברים שהוציאו אותי ממנה עם טעם טוב בפה זה המחסור החמור בהפי אנד שבו היא נגמרת. אם חשבנו שזה ייגמר בכך שיחידאי משוחרר לביתו לשמחה לחיים ולשלום, חוזר אל כוכו כשהפעם הוא בחור בוגר יותר, נבון יותר, וכל יתר הקלישאות הספרותיות, אז תדעו שממש לא. יחידאי אמנם ניצל ברגע האחרון ממוות לחיים, אבל סיפורו עדיין אינו נגמר. בקיצור, מחכים לספר הבא...
ואפרופו מחסור בהפי אנד, מה באמת עלה בשלומו של ד"ר רובינס?... התחברתי אליו ממש, יהודי בעל צורה, טוב לב... נקווה שתשובה לכך מחכה לנו בספרים הבאים.
אה, אם כבר דיברנו על הדמויות: יחידאי מתחיל את הספר כנער מהוסס וחסר ביטחון עצמי, אבל עוד לפני שאנחנו בקושי מצליחים לקלוט את זה הוא כבר מדבר בעוז עם קלוד, הגנרל האגדי לשעבר, נואם בפני קבוצה גדולה של מבוגרים ממנו בגיל ובשנים, מופתע מעצמו, לפתע הוא מנהיג, ועשרות נערים ומבוגרים תולים בו עיניים מעריצות. לטעמי זה קורה קצת מדי מהר, ניתן היה להוסיף עוד איזה משפט או שניים (ואפילו יותר) שיספרו לקורא על המסע אותו עובר גיבור הספר. סיפורו האישי של האחרון קצת שטחי.
שוב, לטעמי.
ונעבור לביקורת ממוקדת קצת יותר:
במהלך הספר, בכמה נקודות, הסופרת מתעלמת באלגנטיות מקטעים שהייתי מעדיף לדעת עליהם יותר, לדוגמה:
1. להיכן נעלמה הציפור של יחידאי? הוא נעצר על ידי המשטרה השוויצרית, נלקח למעצר, וציפורו אינה עוד. מה קרה איתה?
2. הקופסונית שבה נוסעים יחידאי, סנטון וסקראפ משוויץ לצרפת. הייתי שמח לקרוא קצת יותר כיצד מצליחים שלושה בני אדם לסחוב קראוון שיכול להכיל בתוכו בקלות שלושה אנשים, לגרור אותו במקום הומה יצורי ענק שיכולים לדרוך עליהם בכל רגע בטעות, מדביקים אותו לתחתית רכבת ומטפסים אל תוכו? אז נכון שיחידאי טוען בפני הרב שטיין (דמות מופת, דרך אגב. הקטע עם כוס הפליימוביל והמכתב שכתב ליחידאי מקורי וסחט קריאת התפעלות (פיזית ממש...) מפי) שכוחם הפיזי גדול הרבה יותר ביחס לכוחו הפיזי של אג, אבל בכל זאת...
3. בתקופת טרום הטכנולוגיה, כיצד יצרו האקטים קשר ביניהם? כיצד ידעו היכן להיפגש בכדי להילחם, לצורך העניין?...
4. נקודה משעשעת יותר מאשר ביקורתית: הקטע בו מתארת הסופרת את הרגעים בהם גילו האקטים הראשונים את התקטנותם (קטע שמתואר באמנות ומחדיר בקורא היטב את תחושת חוסר האונים של אלו), כיצד הצליח, בסופו של דבר, הכושי לצאת מתוך המגף שאל תוכו נפל?...
נקודה נוספת למחשבה: שמותיהם של בני הקהילה האקטית, יחידאי, רייף, רשל, דולאן (גיבור הספר הבא, מהמר על יהדותו...) וכו' וכו', מילא אם מדובר היה בתקופה קדומה שעליה עוד לא נכתב דבר (לדוג', סדרת ממלכה במבחן) או בספר פנטזיה שאינו מחויב לדבר והעלילה שבו מתרחשת ביקום שאינו קיים (לדוג': להי נאאר) - לא הייתי אומר מילה על שמות מסוג זה. אבל מכיוון שמדובר בספר שמתיימר להיות מדע בדיוני, וזה לא שקהילות היהודים האקטים מנותקות לגמרי, הם מכירים את התורה, מכירים שמות יהודיים למכביר, אז כיצד הגיעו שמות כאלו אל ילדים יהודים תמימים?
ואם כבר, כשיחידאי משוחח עם הרב הוא מציין בפניו כמה מצוות אותן לא יכולים בני הקהילה האקטית לקיים, כדוג' הוא מציין בפניו את מצות ארבעת המינים, כזית מצה... מדוע הוא אינו יכול לציין בפניו מצוה בסיסית הרבה יותר, מצוות תפילין, למשל?...
לסיכום: על אף ההערות הבלתי נמנעות, מדובר בספר מעולה, אולי הטוב ביותר שקראתי במהלך השנה וחצי האחרונות (מאז פדהאל... ולא, אני לא מקצין). ממליץ בחום.
אז לאחר ציפיה ממושכת, כמה פרקים שנחשפו כאן בפורום ועשרות תגובות נלהבות, סוף סוף הוא יוצא לאור: יחידאי - המסע מתחיל.
כאן אמור להופיע משפט קלישאתי מסוג "איך שראיתי את הספר בחנות - ידעתי שהוא מגיע איתי"... אז לא שיש לי איזה משפט שנון חדש במקום, אבל סתם, שתדעו שזה באמת קרה. כריכת הספר אינה כזאת שמאפשרת לך להותיר את הספר מאחוריך ולהמשיך הלאה. היא מעוצבת בטוב טעם, מושכת ומסקרנת. אגב, מעניין שתמונת יחידאי מטפס על נעל היא זאת שנבחרה לייצג את העלילה בשעה בה המושג מיטת נעל מופיע רק פעמיים שלוש בספר... כנ"ל לגבי תמונת הנעל המופיעה בכל תחילת פרק, אבל עזבו, נמשיך הלאה. (נ.ב. שאלת סקרנות: בגב הכריכה מופיע יחידאי הרוכב על ציפור, רק לי זה מזכיר משהו?... למה לא ניתן היה להציג אותו רוכב על ארנבת, למשל?... טוב, לא משנה).
נעבור אל הספר עצמו:
- העלילה
ואם כבר העלילה, אחד הדברים שהוציאו אותי ממנה עם טעם טוב בפה זה המחסור החמור בהפי אנד שבו היא נגמרת. אם חשבנו שזה ייגמר בכך שיחידאי משוחרר לביתו לשמחה לחיים ולשלום, חוזר אל כוכו כשהפעם הוא בחור בוגר יותר, נבון יותר, וכל יתר הקלישאות הספרותיות, אז תדעו שממש לא. יחידאי אמנם ניצל ברגע האחרון ממוות לחיים, אבל סיפורו עדיין אינו נגמר. בקיצור, מחכים לספר הבא...
ואפרופו מחסור בהפי אנד, מה באמת עלה בשלומו של ד"ר רובינס?... התחברתי אליו ממש, יהודי בעל צורה, טוב לב... נקווה שתשובה לכך מחכה לנו בספרים הבאים.
- הדמויות
אה, אם כבר דיברנו על הדמויות: יחידאי מתחיל את הספר כנער מהוסס וחסר ביטחון עצמי, אבל עוד לפני שאנחנו בקושי מצליחים לקלוט את זה הוא כבר מדבר בעוז עם קלוד, הגנרל האגדי לשעבר, נואם בפני קבוצה גדולה של מבוגרים ממנו בגיל ובשנים, מופתע מעצמו, לפתע הוא מנהיג, ועשרות נערים ומבוגרים תולים בו עיניים מעריצות. לטעמי זה קורה קצת מדי מהר, ניתן היה להוסיף עוד איזה משפט או שניים (ואפילו יותר) שיספרו לקורא על המסע אותו עובר גיבור הספר. סיפורו האישי של האחרון קצת שטחי.
שוב, לטעמי.
ונעבור לביקורת ממוקדת קצת יותר:
במהלך הספר, בכמה נקודות, הסופרת מתעלמת באלגנטיות מקטעים שהייתי מעדיף לדעת עליהם יותר, לדוגמה:
1. להיכן נעלמה הציפור של יחידאי? הוא נעצר על ידי המשטרה השוויצרית, נלקח למעצר, וציפורו אינה עוד. מה קרה איתה?
2. הקופסונית שבה נוסעים יחידאי, סנטון וסקראפ משוויץ לצרפת. הייתי שמח לקרוא קצת יותר כיצד מצליחים שלושה בני אדם לסחוב קראוון שיכול להכיל בתוכו בקלות שלושה אנשים, לגרור אותו במקום הומה יצורי ענק שיכולים לדרוך עליהם בכל רגע בטעות, מדביקים אותו לתחתית רכבת ומטפסים אל תוכו? אז נכון שיחידאי טוען בפני הרב שטיין (דמות מופת, דרך אגב. הקטע עם כוס הפליימוביל והמכתב שכתב ליחידאי מקורי וסחט קריאת התפעלות (פיזית ממש...) מפי) שכוחם הפיזי גדול הרבה יותר ביחס לכוחו הפיזי של אג, אבל בכל זאת...
3. בתקופת טרום הטכנולוגיה, כיצד יצרו האקטים קשר ביניהם? כיצד ידעו היכן להיפגש בכדי להילחם, לצורך העניין?...
4. נקודה משעשעת יותר מאשר ביקורתית: הקטע בו מתארת הסופרת את הרגעים בהם גילו האקטים הראשונים את התקטנותם (קטע שמתואר באמנות ומחדיר בקורא היטב את תחושת חוסר האונים של אלו), כיצד הצליח, בסופו של דבר, הכושי לצאת מתוך המגף שאל תוכו נפל?...
נקודה נוספת למחשבה: שמותיהם של בני הקהילה האקטית, יחידאי, רייף, רשל, דולאן (גיבור הספר הבא, מהמר על יהדותו...) וכו' וכו', מילא אם מדובר היה בתקופה קדומה שעליה עוד לא נכתב דבר (לדוג', סדרת ממלכה במבחן) או בספר פנטזיה שאינו מחויב לדבר והעלילה שבו מתרחשת ביקום שאינו קיים (לדוג': להי נאאר) - לא הייתי אומר מילה על שמות מסוג זה. אבל מכיוון שמדובר בספר שמתיימר להיות מדע בדיוני, וזה לא שקהילות היהודים האקטים מנותקות לגמרי, הם מכירים את התורה, מכירים שמות יהודיים למכביר, אז כיצד הגיעו שמות כאלו אל ילדים יהודים תמימים?
ואם כבר, כשיחידאי משוחח עם הרב הוא מציין בפניו כמה מצוות אותן לא יכולים בני הקהילה האקטית לקיים, כדוג' הוא מציין בפניו את מצות ארבעת המינים, כזית מצה... מדוע הוא אינו יכול לציין בפניו מצוה בסיסית הרבה יותר, מצוות תפילין, למשל?...
לסיכום: על אף ההערות הבלתי נמנעות, מדובר בספר מעולה, אולי הטוב ביותר שקראתי במהלך השנה וחצי האחרונות (מאז פדהאל... ולא, אני לא מקצין). ממליץ בחום.
נערך לאחרונה ב:
