הנושאים החמים
הנושאים החמים
מאז שהייתי ילד ניסו מכל עבר לשכנע אותי בכל דרך אפשרית לשבת על הכיסא לפחות חמש דקות ברציפות, אך ללא הועיל.
דיבורים, פרסים, גערות ועונשים. נאדה.
"אם לא תשב, איך תלמד?" תהה המלמד בקול, ואני ככסיל לא יבין את הטיעון הלא משכנע הזה, וכי מדוע שארצה ללמוד.
אמא התחננה, אבא גער, המנהל התרתח ודודה שמחה הבטיחה סוכריות וניל (אבל אמא התלוננה שזה לא בריא), אבל אני בשלי, עליז ומקפץ בכל דרך אפשרית. מאוד רציתי את הסוכריות, אבל פשוט לא הייתי מסוגל לשבת יותר מדקה רצוף. ודאי לא לשבת בשקט. וודאי ובוודאי שלא לשבת וללמוד.
עברו ימים, ומילד שובב הפכתי לנער ובחור נמרץ שמנהל את כל סדרי הישיבה הבלתי רשמיים. מאכער בלע"ז. נטלתי על עצמי במסירות את משימת העוזר האישי של מזכיר הישיבה, שהיה מאושר מכך שמחצית ממטלותיו נעלמו להם כלא היו.
פה ושם שמעתי קול ענות חלושה נואשת מצד אבי "אולי בכל זאת תואיל לשבת וללמוד מעט", אבל עם כל הצער שבדבר, לא ראיתי את עצמי מסוגל לכך.
היחיד שדבריו באמת השפיעו עלי, היה הר"מ שלי משיעור ב', הרב זבולון זילבער שליט"א, שחזר ושינן באוזני הלוך ושוב: "יויסף, אם קשה לך ללמוד בישיבה, תלמד בעמידה, בהליכה או בריצה. העיקר תלמד. הקב"ה אוהב את הלימוד שלך בכל מצב". דבריו גרמו לכך שבסתר לבי נקרה בי תשוקה עזה ליום שבו אצליח לשבת וללמוד, אבל בינתיים פשוט לא הרגשתי שאני מסוגל.
כמה חודשים לאחר נישואיי, כשאשתי ואני הבנו שלמרות רצוננו העז, לשבת וללמוד זה אפעס כנראה לא בדיוק הייעוד שלי בגלגול הנוכחי, החילותי לשלוח ידיי בכל מסחר מזדמן, וידי בחשה בכל עניין ציבורי. התרוצצתי מהכא להתם כשעל חגורת מכנסיי המאיימים ליפול שלושה פלאפונים, שני ביפרים וצרור מפתחות אחד ענק (ועוד אחד סודי קטן יותר, בן שבע מפתחות), ומדי פעם זכיתי מצאתי עצמי שולף את אחד מהפלאפונים ועונה לשיחה לבבית מהרב זילבער שכל-כך אהב אותי ומשום מה אף פעם לא נשכחתי מלבו.
עם הזמן למדתי איך לשלב במומחיות את ענייני המסחר עם העניינים הציבוריים, ונודע שמי למרחוק כ"יוסל'ה - עסקן" אפוף ההילה והמסתורין.
אבל יום אחד השמועה הרחוקה הזו נעשתה קרובה לתחנת המשטרה בעיר, והם פשטו על משרדי הסודי בגומחה שבסוף סמטת יהויקים בקצה העיר.
בתום הליכים מהירים בהם הואשמתי במעבר על אי אלו חוקים, מצאתי את עצמי מובל אחר כבוד לתא מעצרי, כשמעלי מרחפת גזירת מאסר בת שנה תמימה, פלוס קנס כבד משקל ועתיר דמים.
אנשי העיר כולם קרעו את השמים למעני, וגדולי העסקנים התגייסו למערכה למען יומתק גזר דיני ויומר בקנס מוגדל בלבד, אותו יממנו עבורי בני הקהילה.
אבל השופט, אילן כספי, היה אדם חכם. ראיתי את זה על הפנים שלו. "אתה חושב שנמיר לך את המאסר בקנס?" הרעים בקולו והביט בי בעיניו החכמות, "לא ולא. בשום אופן לא. להיפך! את הקנס נמיר לך במאסר".
גופי רעד כעלה נידף, לא ידעתי מה יהיה עלי ובעיקר על בני משפחתי. כיצד ישאו ילדי את עוון אביהם?
"בית המשפט דן אותך לארבעה חודשי מאסר! קחו אותו מכאן!", ומיד שני שוטרים גברתנים תפסו בי מכל צד, והובילו אותי לעבר תא כלאי.
"רגע, מה הוא אמר? ארבעה חודשים? זה היה אמור להיות שנה! ומה עם הקנס?" נותרתי ללא מענה, אבל שמחתי על כך שעונשי הומתק.
במהלך שהותי בכלא היה לי זמן רב לחשוב. המחשבות התרוצצו והמו במוחי בלא סדר, וחשתי צורך דחוף לדבר עם אדם חכם שיעזור לי לסדר את מחשבותיי הסוערות.
אחרי ניכוי שליש בגין התנהגות טובה, לאחר חודשיים וחצי מצאתי את עצמי חופשי ומשוחרר, יושב בביתי אפוף מחשבות מבולבלות.
יום לאחר השחרור הופיע על מפתן ביתי הרב זילבער שליט"א. התחבקנו בחום, ועיני זלגו דמעו. לאחר חודשיים וחצי תחת משטר נוקשה בכלא, חשתי אדם חדש ומצאתי את עצמי מדבר בעמקות עם הר"מ האהוב שלי, דיבורים אשר מעולם לא הורגלתי אליהם. שקענו בנבכי נפש האדם, במעמקי הרגשות ובמצולות המחשבות. דיברנו על הגשמה עצמית, על מימוש היכולות ועל מקסום הכוחות, ובסיום השיחה השכלתי להבין דברים חשובים שעד כה לא התיישבה דעתי להכיל אותם בצורה ברורה ובהירה.
רגע לפני שנפרדנו, לחש הרב זילבער לאוזני "השופט אילן כספי הוא אח שלי" ומיהר להיפרד ממני כשהוא מותיר אותי המום.
ברוך השם היום אני אברך תורני, אשר בין שלל עיסוקיו הציבוריים, מקדיש זמן רב בכל יום ללימוד בעמידה, בהליכה, בריצה ובקפיצה.
ובישיבה.
דיבורים, פרסים, גערות ועונשים. נאדה.
"אם לא תשב, איך תלמד?" תהה המלמד בקול, ואני ככסיל לא יבין את הטיעון הלא משכנע הזה, וכי מדוע שארצה ללמוד.
אמא התחננה, אבא גער, המנהל התרתח ודודה שמחה הבטיחה סוכריות וניל (אבל אמא התלוננה שזה לא בריא), אבל אני בשלי, עליז ומקפץ בכל דרך אפשרית. מאוד רציתי את הסוכריות, אבל פשוט לא הייתי מסוגל לשבת יותר מדקה רצוף. ודאי לא לשבת בשקט. וודאי ובוודאי שלא לשבת וללמוד.
עברו ימים, ומילד שובב הפכתי לנער ובחור נמרץ שמנהל את כל סדרי הישיבה הבלתי רשמיים. מאכער בלע"ז. נטלתי על עצמי במסירות את משימת העוזר האישי של מזכיר הישיבה, שהיה מאושר מכך שמחצית ממטלותיו נעלמו להם כלא היו.
פה ושם שמעתי קול ענות חלושה נואשת מצד אבי "אולי בכל זאת תואיל לשבת וללמוד מעט", אבל עם כל הצער שבדבר, לא ראיתי את עצמי מסוגל לכך.
היחיד שדבריו באמת השפיעו עלי, היה הר"מ שלי משיעור ב', הרב זבולון זילבער שליט"א, שחזר ושינן באוזני הלוך ושוב: "יויסף, אם קשה לך ללמוד בישיבה, תלמד בעמידה, בהליכה או בריצה. העיקר תלמד. הקב"ה אוהב את הלימוד שלך בכל מצב". דבריו גרמו לכך שבסתר לבי נקרה בי תשוקה עזה ליום שבו אצליח לשבת וללמוד, אבל בינתיים פשוט לא הרגשתי שאני מסוגל.
כמה חודשים לאחר נישואיי, כשאשתי ואני הבנו שלמרות רצוננו העז, לשבת וללמוד זה אפעס כנראה לא בדיוק הייעוד שלי בגלגול הנוכחי, החילותי לשלוח ידיי בכל מסחר מזדמן, וידי בחשה בכל עניין ציבורי. התרוצצתי מהכא להתם כשעל חגורת מכנסיי המאיימים ליפול שלושה פלאפונים, שני ביפרים וצרור מפתחות אחד ענק (ועוד אחד סודי קטן יותר, בן שבע מפתחות), ומדי פעם זכיתי מצאתי עצמי שולף את אחד מהפלאפונים ועונה לשיחה לבבית מהרב זילבער שכל-כך אהב אותי ומשום מה אף פעם לא נשכחתי מלבו.
עם הזמן למדתי איך לשלב במומחיות את ענייני המסחר עם העניינים הציבוריים, ונודע שמי למרחוק כ"יוסל'ה - עסקן" אפוף ההילה והמסתורין.
אבל יום אחד השמועה הרחוקה הזו נעשתה קרובה לתחנת המשטרה בעיר, והם פשטו על משרדי הסודי בגומחה שבסוף סמטת יהויקים בקצה העיר.
בתום הליכים מהירים בהם הואשמתי במעבר על אי אלו חוקים, מצאתי את עצמי מובל אחר כבוד לתא מעצרי, כשמעלי מרחפת גזירת מאסר בת שנה תמימה, פלוס קנס כבד משקל ועתיר דמים.
אנשי העיר כולם קרעו את השמים למעני, וגדולי העסקנים התגייסו למערכה למען יומתק גזר דיני ויומר בקנס מוגדל בלבד, אותו יממנו עבורי בני הקהילה.
אבל השופט, אילן כספי, היה אדם חכם. ראיתי את זה על הפנים שלו. "אתה חושב שנמיר לך את המאסר בקנס?" הרעים בקולו והביט בי בעיניו החכמות, "לא ולא. בשום אופן לא. להיפך! את הקנס נמיר לך במאסר".
גופי רעד כעלה נידף, לא ידעתי מה יהיה עלי ובעיקר על בני משפחתי. כיצד ישאו ילדי את עוון אביהם?
"בית המשפט דן אותך לארבעה חודשי מאסר! קחו אותו מכאן!", ומיד שני שוטרים גברתנים תפסו בי מכל צד, והובילו אותי לעבר תא כלאי.
"רגע, מה הוא אמר? ארבעה חודשים? זה היה אמור להיות שנה! ומה עם הקנס?" נותרתי ללא מענה, אבל שמחתי על כך שעונשי הומתק.
במהלך שהותי בכלא היה לי זמן רב לחשוב. המחשבות התרוצצו והמו במוחי בלא סדר, וחשתי צורך דחוף לדבר עם אדם חכם שיעזור לי לסדר את מחשבותיי הסוערות.
אחרי ניכוי שליש בגין התנהגות טובה, לאחר חודשיים וחצי מצאתי את עצמי חופשי ומשוחרר, יושב בביתי אפוף מחשבות מבולבלות.
יום לאחר השחרור הופיע על מפתן ביתי הרב זילבער שליט"א. התחבקנו בחום, ועיני זלגו דמעו. לאחר חודשיים וחצי תחת משטר נוקשה בכלא, חשתי אדם חדש ומצאתי את עצמי מדבר בעמקות עם הר"מ האהוב שלי, דיבורים אשר מעולם לא הורגלתי אליהם. שקענו בנבכי נפש האדם, במעמקי הרגשות ובמצולות המחשבות. דיברנו על הגשמה עצמית, על מימוש היכולות ועל מקסום הכוחות, ובסיום השיחה השכלתי להבין דברים חשובים שעד כה לא התיישבה דעתי להכיל אותם בצורה ברורה ובהירה.
רגע לפני שנפרדנו, לחש הרב זילבער לאוזני "השופט אילן כספי הוא אח שלי" ומיהר להיפרד ממני כשהוא מותיר אותי המום.
ברוך השם היום אני אברך תורני, אשר בין שלל עיסוקיו הציבוריים, מקדיש זמן רב בכל יום ללימוד בעמידה, בהליכה, בריצה ובקפיצה.
ובישיבה.
נערך לאחרונה ב:
