הנושאים החמים
הנושאים החמים
יום א' ליומן. כנראה יום 10 למסע.
העצים סביבי היו עצי סרק. בהיתי בהם, מיואש. כל כך קיוויתי שהיום כן יהיה משהו לאכול כאן, אבל אין לדעת.
אני מתרומם לאיטי, מגלה שגם היום קמתי שלם. אין לדעת מתי תצוץ פתאום חיית טרף שתבחר אותי לקורבנה. בינתיים מנסה לשרוד, אולי גם אמצא קצת אוכל.
מסתובב בין העצים, מחפש. לא יודע בעצמי מה, לא יודע מה אמצא. אם אמצא. הרוח שורקת. אולי בעצם אלו ציפורים שמסתובבות בין העצים? או הד הגלים? אין לי מושג.
אני ממשיך ללכת, מגלה חלקת יער שלא בדקתי עדיין. היא לא מסומנת במגדל האבנים הקבוע שלי. בלית ברירה אני נכנס אליה. אמנם אין לי מושג מה מחכה לי, אבל גם ככה אין לי מושג.
עץ תפוחים אחד קורץ לי, ופירותיו הופכים לארוחת הבוקר והצהריים שלי יחד. אני שבע, אבל לא רגוע. רעשים לא מזוהים סובבים אותי, מטרידים את מנוחתי. כל רגע בעל חיים אחר עובר בסביבה, את רובם לא הכרתי מעולם.
"הלו?" קול נשמע, ואני משוכנע שמדובר בעוד בעל חיים שלא ידעתי על קיומו.
"הלו, בן אדם?" הקול נשמע שוב, ואני מסתובב בפחד. אז יש כאן גם שודדים?
בחור צעיר, רזה, עומד לא רחוק ממני. הוא לבוש בבגדי שק, אבל נראה מרשים גם בהם. "אתה מבין אותי?"
"איך הגעת לפה?" אני שואל. מכל השאלות שבעולם, זו הראשונה שנפלטת מפי. אין לי מושג למה.
"מה זה משנה." הוא מחייך, מתקרב. "ידעתי שאני לא לבד, נחמד לדעת שזה אדם נחמד כמוך."
"ידעת?" אני מביט בו, מופתע. "איך ידעת?"
"אי הוודאות." הוא צוחק. "ברור שאני אדע."
"מה?" עכשיו אני כנראה בוהה בו, כי אני לא מצליח לחשוב על כלום חוץ מהחיוך שמרוח לו על הפנים. "מה אמרת?"
"שאנחנו באי הוודאות, שפי." הוא מייצב אבן, מתיישב עליה. "בא, שב איתי."
"איך אתה יודע איך קוראים לי?" אני מתרחק בצעד אחד. "לא אמרתי לך את זה."
הוא קולט פתאום, מסתכל עליי במבט מוזר. "אתה באמת לא יודע איפה אתה."
"בוקר טוב." אני מתיישב מולו. "אני לא יודע כלום, אדוני. לא מי אתה, לא איפה אנחנו, ולא איך הגעתי לפה."
הוא משפשף את מצחו. "מוזר ממש." הוא מסכם את דעתו. "אני רוף. ואל תשאל מה זה השם הזה, כי אני לא מתכנן לענות על זה."
"אוקי." אני מהנהן. "רוף, נעים להכיר. שפי."
"נעים מאוד." הוא חוזר לחייך. "אז ברוך הבא לאי הוודאות. כמה זמן אתה כאן?"
"אין לי מושג."
עכשיו הוא מביט בי בעיני עגל. "טוב, משהו פה משובש לגמרי, אני מקווה שאתה מודע לזה."
אני מתייאש. רק עכשיו הוא הבין את זה?!
העצים סביבי היו עצי סרק. בהיתי בהם, מיואש. כל כך קיוויתי שהיום כן יהיה משהו לאכול כאן, אבל אין לדעת.
אני מתרומם לאיטי, מגלה שגם היום קמתי שלם. אין לדעת מתי תצוץ פתאום חיית טרף שתבחר אותי לקורבנה. בינתיים מנסה לשרוד, אולי גם אמצא קצת אוכל.
מסתובב בין העצים, מחפש. לא יודע בעצמי מה, לא יודע מה אמצא. אם אמצא. הרוח שורקת. אולי בעצם אלו ציפורים שמסתובבות בין העצים? או הד הגלים? אין לי מושג.
אני ממשיך ללכת, מגלה חלקת יער שלא בדקתי עדיין. היא לא מסומנת במגדל האבנים הקבוע שלי. בלית ברירה אני נכנס אליה. אמנם אין לי מושג מה מחכה לי, אבל גם ככה אין לי מושג.
עץ תפוחים אחד קורץ לי, ופירותיו הופכים לארוחת הבוקר והצהריים שלי יחד. אני שבע, אבל לא רגוע. רעשים לא מזוהים סובבים אותי, מטרידים את מנוחתי. כל רגע בעל חיים אחר עובר בסביבה, את רובם לא הכרתי מעולם.
"הלו?" קול נשמע, ואני משוכנע שמדובר בעוד בעל חיים שלא ידעתי על קיומו.
"הלו, בן אדם?" הקול נשמע שוב, ואני מסתובב בפחד. אז יש כאן גם שודדים?
בחור צעיר, רזה, עומד לא רחוק ממני. הוא לבוש בבגדי שק, אבל נראה מרשים גם בהם. "אתה מבין אותי?"
"איך הגעת לפה?" אני שואל. מכל השאלות שבעולם, זו הראשונה שנפלטת מפי. אין לי מושג למה.
"מה זה משנה." הוא מחייך, מתקרב. "ידעתי שאני לא לבד, נחמד לדעת שזה אדם נחמד כמוך."
"ידעת?" אני מביט בו, מופתע. "איך ידעת?"
"אי הוודאות." הוא צוחק. "ברור שאני אדע."
"מה?" עכשיו אני כנראה בוהה בו, כי אני לא מצליח לחשוב על כלום חוץ מהחיוך שמרוח לו על הפנים. "מה אמרת?"
"שאנחנו באי הוודאות, שפי." הוא מייצב אבן, מתיישב עליה. "בא, שב איתי."
"איך אתה יודע איך קוראים לי?" אני מתרחק בצעד אחד. "לא אמרתי לך את זה."
הוא קולט פתאום, מסתכל עליי במבט מוזר. "אתה באמת לא יודע איפה אתה."
"בוקר טוב." אני מתיישב מולו. "אני לא יודע כלום, אדוני. לא מי אתה, לא איפה אנחנו, ולא איך הגעתי לפה."
הוא משפשף את מצחו. "מוזר ממש." הוא מסכם את דעתו. "אני רוף. ואל תשאל מה זה השם הזה, כי אני לא מתכנן לענות על זה."
"אוקי." אני מהנהן. "רוף, נעים להכיר. שפי."
"נעים מאוד." הוא חוזר לחייך. "אז ברוך הבא לאי הוודאות. כמה זמן אתה כאן?"
"אין לי מושג."
עכשיו הוא מביט בי בעיני עגל. "טוב, משהו פה משובש לגמרי, אני מקווה שאתה מודע לזה."
אני מתייאש. רק עכשיו הוא הבין את זה?!
)
