סיפור בהמשכים יומנם של אבודים

[משולש ברמודה]

מדהים ממש!
קודם כל הכתיבה קלילה אבל מחביאה עומק. לא כולם מצליחים לעשות את זה כל כך יפה.
והתובנות יפיפיות.
אני אוהבת שאת לא קובעת דברים. את מציפה נושאים, שואלת עליהם, מפקפקת קצת. נותנת הרבה מקום למחשבה וזה מדהים.

 

[נ. גל]

הנאה צרופה!!!!
סגנון מרתק, לא רגיל ועמוק.
מחכה להמשך.
(צריך לקרוא כל קטע פעמיים בשביל להיות בטוחה ,באופן ודאי, שהבנתי את כל הדקויות לעומק)

מדהים ממש!
קודם כל הכתיבה קלילה אבל מחביאה עומק. לא כולם מצליחים לעשות את זה כל כך יפה.
והתובנות יפיפיות.

תודה!

אני אוהבת שאת לא קובעת דברים. את מציפה נושאים, שואלת עליהם, מפקפקת קצת. נותנת הרבה מקום למחשבה וזה מדהים.

שמחה לשמוע, זו הכוונה. לא לחנך, להקשיב. גם לשאלות, גם לאופציות אחרות.
והאמת היא, שלפעמים אני לא מביאה תשובה כי לי עצמי אין אותה. לא הכל אני יודעת, ואולי טוב שכך.

 

[Talya kadosh]

תודה על הסיפור הזה בכלל @נ. גל, ועל הפרק הזה בפרט.
את מצליחה לעשות משהו שלא רבים מצליחים. אשרייך. אני נהנית מכל רגע.

 

[נ. גל]

יום ז' למסע.

"אתה חייב להרגע." אני אומר לרוף בפעם באלף.
הוא מתעלם ממני, בפעם האלף. ממשיך להסתובב מצד לצד בלי מטרה.
אני שוקל להתייאש. רק הוודאות שאני אצליח - מחזיקה אותי. "רוף, בבקשה."
נמאס לו ממני, כנראה. "מה אתה רוצה?" הוא שואל.
כשאני מסתכל עליו אני רואה שהעיניים שלו כבויות. אין בהן את הניצוץ שאני מכיר. גם הכתפיים שלו שמוטות. "תגיד לי," אני שואל. "מי אתה?"
"רוף." הוא עונה, יבש.
"ולמה הגעת לכאן?" אני ממשיך, בעצמי לא יודע לאן.
הוא חושב רגע קצרצר. "כדי להכיר את עצמי."
"ואתה מכיר את עצמך?" אני מברר.
רוף בוהה בי. ואז קם והולך. זה נראה כאילו משהו השתלט עליו, כאילו הוא כבר לא ברשות עצמו.
"רוף!" אני צועק. "תחזור!"
"לאן?" הוא שואל אותי מרחוק. "אני רוצה להיות חופשי לעצמי. לחיות בעולם שאני בוחר לחיות בו, לא עם אף אחד שיכריח אותי להשתנות."
פתאום אני מבין מה הוא עשה פה במשך חצי שנה. "אני לא הראשון שאתה פוגש פה, נכון?"
"עשרים ושבע." הוא מושך בכתף. "ביי, אני רוצה להישאר כאן."
לרגע אחד אני רוצה לשחרר אותו לדרכו, אבל משהו לא נותן לי. אולי זה נקרא מצפון, אולי חיבה. אני לוקח את התיק הקטן שלי, עם קצת פירות, יומן ועט.
"חכה לי." אני מבקש. "אני לא רוצה להשאיר אותך לבד."
הוא מנענע בראשו. "אני לא רוצה."
אבל הוא כן נעצר, מחכה לי ליד עץ נמוך, רענן.
אני מדביק אותו בתוך רגע. "בוא." אני אומר לו בשקט. "חופש אמיתי יכול להיות גם בשניים."
*
עד הערב שתקנו. אמנם דיברנו טכנית, על הדלקת מדורה ועל צליית פירות, אבל לא דיברנו.
אני מנסה לגייס בתוכי וודאות, ולא כל כך מצליח.
יהיה טוב, את זה אני יודע.
יהיה טוב, והלוואי והוא יגיע בקרוב...

 

[ifatrosh]

יום ז' למסע.

"אתה חייב להרגע." אני אומר לרוף בפעם באלף.
הוא מתעלם ממני, בפעם האלף. ממשיך להסתובב מצד לצד בלי מטרה.
אני שוקל להתייאש. רק הוודאות שאני אצליח - מחזיקה אותי. "רוף, בבקשה."
נמאס לו ממני, כנראה. "מה אתה רוצה?" הוא שואל.
כשאני מסתכל עליו אני רואה שהעיניים שלו כבויות. אין בהן את הניצוץ שאני מכיר. גם הכתפיים שלו שמוטות. "תגיד לי," אני שואל. "מי אתה?"
"רוף." הוא עונה, יבש.
"ולמה הגעת לכאן?" אני ממשיך, בעצמי לא יודע לאן.
הוא חושב רגע קצרצר. "כדי להכיר את עצמי."
"ואתה מכיר את עצמך?" אני מברר.
רוף בוהה בי. ואז קם והולך. זה נראה כאילו משהו השתלט עליו, כאילו הוא כבר לא ברשות עצמו.
"רוף!" אני צועק. "תחזור!"
"לאן?" הוא שואל אותי מרחוק. "אני רוצה להיות חופשי לעצמי. לחיות בעולם שאני בוחר לחיות בו, לא עם אף אחד שיכריח אותי להשתנות."
פתאום אני מבין מה הוא עשה פה במשך חצי שנה. "אני לא הראשון שאתה פוגש פה, נכון?"
"עשרים ושבע." הוא מושך בכתף. "ביי, אני רוצה להישאר כאן."
לרגע אחד אני רוצה לשחרר אותו לדרכו, אבל משהו לא נותן לי. אולי זה נקרא מצפון, אולי חיבה. אני לוקח את התיק הקטן שלי, עם קצת פירות, יומן ועט.
"חכה לי." אני מבקש. "אני לא רוצה להשאיר אותך לבד."
הוא מנענע בראשו. "אני לא רוצה."
אבל הוא כן נעצר, מחכה לי ליד עץ נמוך, רענן.
אני מדביק אותו בתוך רגע. "בוא." אני אומר לו בשקט. "חופש אמיתי יכול להיות גם בשניים."
*
עד הערב שתקנו. אמנם דיברנו טכנית, על הדלקת מדורה ועל צליית פירות, אבל לא דיברנו.
אני מנסה לגייס בתוכי וודאות, ולא כל כך מצליח.
יהיה טוב, את זה אני יודע.
יהיה טוב, והלוואי והוא יגיע בקרוב...

אוי.
מלחיץ...

 

[מוריופ]

כמו תמיד מקסים.
מתסכל שזה קצר כל כך

רוף בוהה בי. ואז קם והולך. זה נראה כאילו משהו השתלט עליו, כאילו הוא כבר לא ברשות עצמו.
"רוף!" אני צועק. "תחזור!"
"לאן?" הוא שואל אותי מרחוק. "אני רוצה להיות חופשי לעצמי. לחיות בעולם שאני בוחר לחיות בו, לא עם אף אחד שיכריח אותי להשתנות."

מרגיש לי כאילו חסר כאן קטע. איזו תדהמה של שפי. הבנאדם היחיד שהוא מכיר כאן הולך לעזוב אותו? זה לא קרה קודם בסיפור ומדי נבלע לי

"לאן?" הוא שואל אותי מרחוק. "אני רוצה להיות חופשי לעצמי. לחיות בעולם שאני בוחר לחיות בו, לא עם אף אחד שיכריח אותי להשתנות."
פתאום אני מבין מה הוא עשה פה במשך חצי שנה. "אני לא הראשון שאתה פוגש פה, נכון?"
"עשרים ושבע." הוא מושך בכתף. "ביי, אני רוצה להישאר כאן."

אני כנראה לא שמתי לב. אפשר תזכור מתי שפי דיבר על לצאת מהאי?

מחכים ליום שני!!! (אבל תני לשפי לכתוב על יום ארוך... שניהנה קצת...)

 

[נ. גל]

מרגיש לי כאילו חסר כאן קטע. איזו תדהמה של שפי. הבנאדם היחיד שהוא מכיר כאן הולך לעזוב אותו? זה לא קרה קודם בסיפור ומדי נבלע לי

הוא לחוץ מכדי להיכנס להלם. את ההלם הוא יחטוף בהמשך, זה יגיע. כרגע הוא נלחם, לא פנוי לחשוב על האופציה שבאמת רוף יעזוב אותו.

אני כנראה לא שמתי לב. אפשר תזכור מתי שפי דיבר על לצאת מהאי?

בפרקים הראשונים, ב'-ג', שפי היה נעול על זה שהוא מוכרח לצאת מהאי, ורוף ניסה לשכנע אותו להישאר.
אחר כך הם התעסקו בדברים אחרים, ולשפי לא היה דחוף כל כך לברוח הלאה.
אבל עדיין, כמו שהוא אמר בפרק ב"להישאר כאן לנצח זו בטוח אל המטרה שלי".
(רוף, לעומת זאת, היה רוצה להישאר כאן לנצח.)

 

[מוריופ]

הוא לחוץ מכדי להיכנס להלם. את ההלם הוא יחטוף בהמשך, זה יגיע. כרגע הוא נלחם, לא פנוי לחשוב על האופציה שבאמת רוף יעזוב אותו.

אני עדיין הייתי רוצה עוד משפט קישור, לפחות אחד. כלומר שהוא יכתוב: 'הוא לא באמת מתכוון לעזוב.' או כל דבר שירכך לנו קוראים את המעבר החד

בפרקים הראשונים, ב'-ג', שפי היה נעול על זה שהוא מוכרח לצאת מהאי, ורוף ניסה לשכנע אותו להישאר.
אחר כך הם התעסקו בדברים אחרים, ולשפי לא היה דחוף כל כך לברוח הלאה.
אבל עדיין, כמו שהוא אמר בפרק ב"להישאר כאן לנצח זו בטוח אל המטרה שלי".
(רוף, לעומת זאת, היה רוצה להישאר כאן לנצח.)

תודה!

 

[נ. גל]

אני עדיין הייתי רוצה עוד משפט קישור, לפחות אחד. כלומר שהוא יכתוב: 'הוא לא באמת מתכוון לעזוב.' או כל דבר שירכך לנו קוראים את המעבר החד

מקבלת. בשבילך:

רוף בוהה בי. ואז קם והולך. זה נראה כאילו משהו השתלט עליו, כאילו הוא כבר לא ברשות עצמו.
"רוף!" אני צועק. "תחזור!"
"לאן?" הוא שואל אותי מרחוק. "אני רוצה להיות חופשי לעצמי. לחיות בעולם שאני בוחר לחיות בו, לא עם אף אחד שיכריח אותי להשתנות."
אני בוהה בו, מתרחק. אולי הוא סתם הולך לזרוק קצת אבנים מהחוף אל המים, ועד הערב יחזור.
"לאן אתה הולך?" אני צועק שוב.
"אל עצמי." הוא עונה בצעקה, ומשהו בי מתחיל לתסוס. אני חייב לתפוס אותו. אני לא יכול להישאר פה לבד. גם הוא לא יכול להישאר לבד במצב הזה.
או שאולי כן?
פתאום אני מבין מה הוא עשה פה במשך חצי שנה. "אני לא הראשון שאתה פוגש פה, נכון?"

 

[נ. גל]

ערב כשלים טכניים לא יכולתי להיכנס לפרוג בשבוע שעבר, עמכם הסליחה.
מעלה את הפרק של שבוע שעבר ושל השבוע.

עזוב אחי, פשוט תמשיך. שתדע שהרוב המשיכו מפה לאי שפיות, אבל יש כאלה שפנו לכיוונים אחרים. אתה לא נראה לי מהרוב, אז תהנה איפה שלא תלך.
אתה חבר טוב, אתה אדם טוב. חבל, שפי. אל תתקע פה רק בגללי.
אני הולך. אם תחפש אותי אולי תמצא. אני לא רוצה להפריע לך להמשיך.
*
יום ח' למסע.

כשאני קם, רוף לא באיזור. רק היומן שלי בחוץ, ועליו עט כחול.
אני קורא בשקט, ונושך את השפתיים רגע ארוך.
רוף... מה יהיה איתך?
*
מצאתי אותו בסוף. ורוף הופתע לראות אותי. "אתה פה?"
"חברים לא עוזבים רק כי נוח." אני מודיע לו, זורק את התיק לידו. "מה נשמע?"
"חברים?" הוא מרים גבה. "לספר לך מה חברים עושים? מה אתה בכלל יודע על חברים?"
אני שותק. ואז מספר לרוף, בשקט, על החברים של אבא שלי. אלו שהוא חתם להם ערבות לנכנס לכלא, לחצי שנה, כי הם נעלמו מהאופק.
"כשבאתי לבקר אותו בכלא בפעם הראשונה, הוא ביקש רק דבר אחד. שאני אדע שהם לא היו חברים אמיתיים שלו, ושאני אדע שכן יהיו לי חברים אמיתיים. לא משנה כמה יפגעו בי, חברים אמיתיים תמיד יכולים להיות. והם לא יעזבו אותי בחיים."
רוף שותק. ואז מספר לי על סבתא שלו, שננטשה על ידי חברים מול הגרמנים. ילדה קטנה, אבודה.
"הם היו חברים. הם הצילו אותה כל הזמן בגטו, שוב ושוב. אבל ביער, הגיע הרגע שבו זה היה גדול עליהם והם פשוט נטשו אותה. ככה."
אין לי מה לומר.
אני מחבק את רוף.
ולמרות שאני בחיים לא אודה בזה, טיפה בכיתי.
אולי גם הוא.

 

[נ. גל]

יום ט' למסע.

"לא יודע למה," אני מספר לרוף. "אבל נזכרתי פתאום בסבתא שלי."
"סבתא שלך." הוא חוזר. "בחיים או בקבר?"
"בקבר." אני אומר. "כבר עשר שנים. אבל בצוואה שלה, היא השאירה סעיף מאוד מעניין. היא רצתה לשים אנדרטת זיכרון בכניסה לבית הקברות, ואפילו ניסתה את הטקסט עליה."
"הזויה." מסכם רוף את דעתו. "נראה לי שהיא הייתה נהנית פה, עם רעיונות מוזרים כאלה. מה כתבה שם?"
אני מכיר את הטקסט בעל פה. הזדעזתי ממנו מספיק פעמים. "אני לא מפחדת ללכת לגהינום, גם שם אני יכולה לבחור להיות מאושרת. לאה, חלקה חמישים ואחת."
עכשיו רוף מזדעזע. "ככה?"
אני מהנהן. "ככה. בכניסה לבית קברות. שלט ענק, שתיים וחצי מטר."
"מושקע." הוא מגחך. "מי שילם?"
"היא השאירה כסף בשביל זה. בכל מקרה, אף אחד מהילדים שלה לא היה עני, אז לא הייתה בעיה עם זה."
"אני מבין שגם לך לא חסר כסף." רוף מעקם את אפו.
"כן." אני מאשר בפשטות. "למרות שכרגע כרטיס האשראי שלי לא מועיל בשום צורה."
"תגהץ על העצים, אולי הם יוציאו לך יותר פירות." הוא צוחק. "האמת, כל החיים חלמתי לראות איזה עשיר ככה נדפק כשהכסף שלו לא עוזר לו. סוף סוף זה קורה."
אני שותק רגע ארוך. "שום כסף לא יכול להקים את סבתא לאה לתחייה." אני אומר בסוף. "וגם לא לשקם את אחי."
"ככה זה." רוף מושך כתף. "מאמינים שהכסף פותר הכל, ות'כלס הוא לא עוזר בכלום בחיים."
"אז למה כל כך דחוף לך לראות עשירים מושפלים?" אני שואל.
רוף מביט אליי בשתיקה, ואני מבין שעליתי על משהו.
"אתה רוצה לדפוק את כל העולם איתך?" אני שואל בזהירות.
"שתוק." הוא אומר. "פשוט תשתוק."
"אני אשתוק." אני מבטיח. "אבל רק תגיד לי דבר אחד."
רוף מאשר בניד ראש קצרצר.
"אני חבר שלך. נכון? אתה באמת רוצה לראות את החיים שלי בזבל רק בגלל שקשה גם לך?"
רוף שותק, אבל ממשיך להביט בי. תנועת ראש זעירה לצדדים אומרת לי 'לא'.
אני אוסף את כל הכח שלי, ומחפש מילים שלא פוגעות. "אז אולי, רוף, מה שאתה רוצה זה פשוט חברים שיאהבו אותך?"

 

[מוריופ]

מהמם
הדרך שבה סיפרת על הנטישה של רוף יפהפיה, הסבתא של שפי מגניבה ומוסיפה המון צבע לסיפור הנהדר הזה (יש לך מקור למשפט שלה, או שזה מומצא?), השיח על עשירים וחברים הוא מחכים, אנושי ונוטף תובנות יפות.

שתדע שהרוב המשיכו מפה לאי שפיות,

חזק. שם הם גם מתמודדים על שפיותם או רק מאבדים אותה?

בגזרת הביקורת:
א. האורך של 2 פרקים זה האורך שהייתי שמחה לקרוא כל שבוע...

ב.

מצאתי אותו בסוף.

איך? מרגיש לי שברחת מלספר את תהליך המציאה. אולי כי רצית סיפור ממוקד מסר, אבל נראה לי שרובנו כאן קוראים נלהבים, שרוצים סיפור מעובה יותר.

ג.

אני שותק. ואז מספר לרוף, בשקט, על החברים של אבא שלי. אלו שהוא חתם להם ערבות לנכנס לכלא, לחצי שנה, כי הם נעלמו מהאופק.
"כשבאתי לבקר אותו בכלא בפעם הראשונה, הוא ביקש רק דבר אחד. שאני אדע שהם לא היו חברים אמיתיים שלו, ושאני אדע שכן יהיו לי חברים אמיתיים. לא משנה כמה יפגעו בי, חברים אמיתיים תמיד יכולים להיות.

מקסים, אבא חכם והתנהגות נבונה, חוץ מ:

והם לא יעזבו אותי בחיים."

וגם:

רוף שותק. ואז מספר לי על סבתא שלו, שננטשה על ידי חברים מול הגרמנים. ילדה קטנה, אבודה.
"הם היו חברים. הם הצילו אותה כל הזמן בגטו, שוב ושוב. אבל ביער, הגיע הרגע שבו זה היה גדול עליהם והם פשוט נטשו אותה. ככה."

אם מותר לי לפתח דיון פילוסופי, עד כמה אדם מחויב לחברו? אפילו להלכה נפסק שאם יש לאדם מנת מים לאדם אחד במדבר וכו', חייך קודמים. ואם חבר נעלם או התרחק, אז הוא כבר לא חבר טוב?

נ.ב. אל תקצרי לנו את הסיפור! תרחיבי על כל המשפטים שהנחת ככה, על הסבתות של רוף ושפי, על אבא שלו ומערכת היחסים ביניהם בכללי. אם יש ביניהם יחסים טובים, למה הוא באי הוודאות?

ועכשיו נחכה ע-ד יום שני הבא, כדי ליהנות מהסיפור המוצלח הזה...

 

[משולש ברמודה]

לנכנס לכלא

ונכנס לכלא. אם אפשר עדיין לערוך.

אין לי מה לומר.
אני מחבק את רוף.
ולמרות שאני בחיים לא אודה בזה, טיפה בכיתי.
אולי גם הוא.

הקטע הזה עשה לי קוואץ' קטן בלב.
וואו. אני ממש אוהבת את הסיפור הזה.

א. האורך של 2 פרקים זה האורך שהייתי שמחה לקרוא כל שבוע...

את האמת שאני דווקא אוהבת את האורך כי קטעים ארוכים קשה לי להתחיל לקרוא...
אבל אחרי שקראתי את השניים האחרונים רציתי עוד. אז אולי כן תאריכי קצת

 

[נ. גל]

@מוריופ ו @משולש ברמודה תודה רבה על התגובות!

יש לך מקור למשפט שלה, או שזה מומצא?

הסבתא היא המקור. הביאה אותו לסיפור בלי שום מקור קודם.

חזק. שם הם גם מתמודדים על שפיותם או רק מאבדים אותה?

שאלה מתקילה, כיוון שבהמשך הסיפור

ספוילר: אזהרת ספויילר

הם פוגשים בתוצאות השהייה באי השפיות. אם הסיפור יחזיק עד אז - מקווה שתקבלי את התשובה.

איך? מרגיש לי שברחת מלספר את תהליך המציאה. אולי כי רצית סיפור ממוקד מסר, אבל נראה לי שרובנו כאן קוראים נלהבים, שרוצים סיפור מעובה יותר.

האמת שפשוט הוא הולך על החוף עד שהוא רואה את רוף. האי הוא רק אי, אין לאן לברוח ממנו.
תודה על ההערה, בעז"ה אשים לב לכך בפרקים הבאים.

אל תקצרי לנו את הסיפור! תרחיבי על כל המשפטים שהנחת ככה, על הסבתות של רוף ושפי, על אבא שלו ומערכת היחסים ביניהם בכללי. אם יש ביניהם יחסים טובים, למה הוא באי הוודאות?

הבאת פה רעיונות... תודה!

ונכנס לכלא. אם אפשר עדיין לערוך.

תודה, אערוך בגרסה הלא אינטרנטית.

א. האורך של 2 פרקים זה האורך שהייתי שמחה לקרוא כל שבוע...

את האמת שאני דווקא אוהבת את האורך כי קטעים ארוכים קשה לי להתחיל לקרוא...
אבל אחרי שקראתי את השניים האחרונים רציתי עוד. אז אולי כן תאריכי קצת

יש דעות נוספות?
אני יכולה לכתוב פרקים ארוכים ולחלק ל2 הודעות, אם זה מקל על חלק מהקוראים. השאלה היא מה הרוב מעדיף.

 

[ifatrosh]

יש דעות נוספות?
אני יכולה לכתוב פרקים ארוכים ולחלק ל2 הודעות, אם זה מקל על חלק מהקוראים. השאלה היא מה הרוב מעדיף.

עדיף פרק ארוך מחולק.
פרקים קצרים נותנים מרווח נשימה. (מה גם שאני קוראת את הפרקים הקודמים שוב כדי להיות מונחת היטב בסיפור, כשהפרקים קצרים קל לי יותר לקרוא).
סיפור מקסים, נוגע עמוק בלב.

 

[מוריופ]

אהמ...
ובכן @נ. גל , שני ימי שני מאחורינו, ושפי ורוף עדיין ביום ט' למסע...

 

[-חיה-]

אהמ...
ובכן @נ. גל , שני ימי שני מאחורינו, ושפי ורוף עדיין ביום ט' למסע...

בהחלט!

 

[נ. גל]

אהמ...
ובכן @נ. גל , שני ימי שני מאחורינו, ושפי ורוף עדיין ביום ט' למסע...

בהחלט!

אמת.
התפתחה בעיה קטנה. כמו כל סיפור, יש משהו בשפי ורוף שמשקף את חייו של הכותב. וכרגע המסע שלהם הגיע לנקודה שקצת מורכב לפרסם באופן פומבי. לכן כמה פרקים נאלצו להיגנז לאחר שנכתבו, וכרגע אני מנסה למצוא דרך להחזיר אותם למסלול שראוי לפרסום.
מקווה לחזור בקרוב, אם ירצה השם...
(אם מישהו נתקל כבר בקושי כזה ויכול לשתף מניסיונו - אשמח לשמוע.)

 

[מוריופ]

אין לי מספיק נסיון בכתיבה חיה, כלומר בזמן אמת. (מה שאישי מדי פשוט לא מגיע לרשת, וזהו...) אבל לא מתחשק לי לוותר על הסיפור...
יש דרך שתעקפי את זה? אני אישית מוכנה אפילו לקבל דילוג קטן בשביל כל הסיפור השלם, אם זו הדרך היחידה.
אולי תעמעמי/תעדני/תשייפי/כל פעולה שתהפוך את הקטעים לפחות גלויים עבורך?
אולי אפילו תחליפי את הקטעים האלה רק בשביל הסיפור ברשת?
נ.ב. אנחנו הרי לא יודעים מה אמור לקרות גם ככה, אז כל מה שתרשמי נקבל בשמחה...

 

[נ. גל]

טוב, אני מכריזה על הפסקה מהסיפור עד תאריך כ"ד טבת.
עד אז אעבוד על ההמשך, ואי"ה - אחזור לפרסם אותו.
כי גם אני מאוד רוצה להמשיך לפרסם אותו, ולתת לשפי ורוף את הבמה המגיעה להם.