שיתוף אישי: כדאי הוא ארגון "עזרי מעם" לסמוך עליו בשעת הדחק
בית החולים הדסה עין כרם, מרכז דווידסון, אחת הקומות העליונות, 2:15 בלילה.
אני מתבונן בחלון הגדול הפעור ליד המיטה הגדולה שלי, מנסה לחשוב על השורה הבאה אותה אני הולך לכתוב.
אני מעיף מבט סביבי, לא מצליח לישון. הכאבים לא ממש נותנים לי לחשוב על שינה. החזה שלי עולה ויורד בצורה לא סדירה, מחט תחובה בזרועי וממנה מטפס צינור ארוך אל עבר האינפוזיה; גל גואה בי.
ברגע של היסח דעת אני מעביר יד על המצח שלי, יד רוטטת, לחה, ודמעה סוררת מרשה לעצמה לנזול מעיני. "יום ארוך עברנו, וליום ארוך אנחנו נכנסים", מצטרפת דמעה נוספת ומכתימה את הדף שבידי.
אני מפנה מבט אל החלון הגדול. החושך צובע את האופק כולו בשחור עמוק וחסר תקווה, ואני מנסה למקד את מבטי, לצוד את שביבי האור הרחוקים, שביבים שמספרים את סיפורו של הנוף המרהיב שיתגלה עת יקיץ הבוקר. החושך רק מכסה את המציאות; אני יודע; במציאות נשקפים בחלון הרים שגיאים ומלאי עצים ירוקים, ובתים לבנים וקטנים מבצבצים ליד שבילים בהם נוסעות מכוניות שנדמות כרכבי צעצוע זעירים.
אני מנסה להיזכר, להתמקד, במה שעבר עלי ועל משפחתי בשבועות או שמא החודשים האחרונים. אני כבר לא ממש יודע כמה זמן עבר. כל יום נדמה כמו חודש במושגים רגילים.
הזכרונות מציפים אותי באשד גואה של מאורעות, של אירועים, ואני מנסה עשות סדר בבליל המקרים. המפל האדיר מציף אותי תחתיו, ואני מגלה להפתעתי שהלילה נשברו אצלי כל המחיצות: גם הדמעות מציפות את עיני ומצאו להן פרצה לזלוג בה.
אם יש דבר אותו אני לא מאחל לאיש בעולם הוא להיות אבא חולה לילדים. מול העיניים אני רואה את הילדים שלי כל הזמן, לבד בבית. בלי אבא. "מי יודע מה עובר להם בראש", אני מהרהר. "אילו סיוטים וחלומות הם מדמיינים?", אני נזכר בשאלות הקשות ששאל אותי הילד שלי, רק בן 5 וכבר מונח במושגים רפואיים שילד לא אמור להכיר. בית חולים הוא לא מקום מתאים לילדים. לא יודע איך לומר את זה, אבל תחושה כזו עלולה לגמור את האדם גם פיזית וגם נפשית. אם לא שמוישי צריך אותי, אם לא שבני המשפחה צריכים אותי, אני לא יודע איך הייתי מחזיק.
אני חוזר לימים הראשונים, לתהיות, ללבטים. לבדיקות, לספקולציות וההשערות שהפריכו הרופאים.
אני חוזר ליום שבו הפרופסור, מעונב ובטוח בעצמו, השמיע לנו את בשורת הקרוהן.
אני חוזר ליום שבו מעגל החיים התהפך עלינו בכל הכוח.
גם אנחנו היינו משפחה רגילה.
גם היום, אם חושבים על זה, אנחנו משפחה רגילה.
משפחה רגילה, עם רב'ה שמתקשר ולא מבין מה קרה לאברימי שעד לאחרונה היה מחרוצי הכיתה ובימים האחרונים, אני אצטט, "משהו עבר עליו, הוא לא רגוע. הוא לא מצליח לשבת על הכסא יותר משתי דקות ברצף. אתם בטוחים שהכל בסדר?", והלב בוכה, כי לא, שום דבר לא בסדר.
איך אברימי יהיה רגוע אם אבא ואמא לא בבית? אם הוא זה שנאלץ למרוח לעצמו ממרח בסנדוויץ' בבוקר, ולמעשה גם לקנות את הלחם בשבילו ובשביל האחות הקטנה? איך הוא יהיה רגוע כשהוא יושב בשיעור ומחשבותיו נמצאות עם אבא המיוסר שבבית החולים הקר והמנוכר? איך הוא יהיה רגוע?
אבל אנחנו עדיין משפחה רגילה.
משפחה רגילה, כזו שהמשגיח מתקשר לברר כי "שמוליק שלכם נראה לא במקום, ונראה לי שהוא צריך עזרה. הוא פתאום יושב מסוגר ומהורהר, לא מחליף כמעט מילה עם אף אחד, החברותא שלו עזב אותו והוא אפילו לא מנסה למצוא לעצמו אחד אחר", ורק אני יודע שבלילה נרטבת הכרית של שמוליק מדאגה כי חסימת מעיים זה דבר מסוכן שיכול להסתבך קשות, ואיש לא מצליח להרגיע אותו כי איש אינו רגוע, ואיש אינו פנוי כדי לדבר עם שמוליק העדין והרגיש...?
משפחה רגילה, כזו שאת עולם המושגים הרגיל שלה החליפו פתאום אנזימים וקורטיזונים, מילים בלטינית ושמות של רופאים בעלי שם, סוגי דם וביופסיות, בדיקות סבוכות וטיפולים מורכבים; מין משפחה כזו שהילד בן החמש יודע להרצות בביטחון על ההבדל בין המחלקה הכירורגית למחלקה הגסטרואנטרולוגית, והילדה הקטנה משחקת בבובה שלה ומחדירה ברצינות רבה עירוי מדומיין לתוך יד פלסטיק, מחבקת אותה בחוזק לא מוכר, ולוחשת לה מילות הרגעה מוכרות עד דמעות.
משפחה רגילה אמרנו, לא?
ובכל זאת, אני יושב וכותב מול החלון השחור, תופס שביבי אור, וליבי בוכה, אבל רגוע.
כי יש מי שנמצא שם.
כי ברגע הנכון היה מי שהמליץ על הרופאים הטובים ביותר. שהביא את אנשי המקצוע המומחים ביותר, ששקלל את חוות הדעת מן השורה הראשונה, שדאג לארגן תרופות בשעות לא שעות ובזמנים לא זמנים, שדיבר עם הרב'ה של אברימי והסביר הכל למשגיח של שמוליק, שהכניס מומחה ליעוץ רגשי לתמונה וידע לחבר בין דיאטן מומחה לבין אישורי קופ"ח, שידע להביא לכאן ולילדים את האנשים שעברו את זה בעצמם והסבירו איך ולמה, שפעל שנמשיך להיות משפחה רגילה.
העזרה המופלאה הזו ממלאת את הלב, מרחיבה את הדעת ומביאה בכנפיה שלווה ורוגע, עד כמה שניתן לקבל שלווה ורוגע בתוככי הכאוס הנורא שאנחנו שרויים בו. הילדים האחרים בבית מקבלים את מה שהם צריכים, וכן, אפילו אבא ואמא יכולים לחזור הביתה ולהעניק להם את מה שרק הורים יכולים לתת. בין כל משברי הגלים נמצאים שם האנשים הנפלאים והבלתי נלאים, ומעניקים שכם רחבה עליה ניתן להשליך לפחות חלק מהמשא הכבד. בצורה שקטה ואצילית, בדיסקרטיות וברגישות שאין שני לה, ובעיקר בהענקת תחושת נעימות – משל אנחנו אלו הנותנים והם אלו המקבלים, נושאים הם בעול בגבורת-דממה, ומקילים את מסע הייסורים מעלינו.
(הפרטים והשמות טושטשו)
כי כדאי הוא ארגון "עזרי מעם" לסמוך עליו בשעת הדחק.
היום הארגון יוצא במגבית חירום שעשויה להעמיד אותו על הרגליים מבחינה כלכלית, אנא! תנו לו כח להמשיך לתת לנו כח!
לחצו כאן עכשיו https://www.liveraiser.co.il/ezri/youtube