פרק י"א
כמו בכל חודש, גם החודש מנהל החיידר תלה את ההודעה הקבועה ב'חדר מלמדים':
ביום ד' ראש חודש תערך סעודת ראש חודש לצוות המלמדים בין השעות 13:00-14:30. נוכחותכם זכות גדולה.
לא יודע אם זה מקובל בכל החיידרים, אבל אצלנו המנהל ממש מקפיד על זה. כל חודש נפגשים יחד, אוכלים טוב, מתעדכנים בתכניות לחודש הקרוב- מבצעים פעילויות וכדו', וגם מעלים בכל פעם נושא אחד לדיון, בו משתתפים צוות המלמדים.
בדרך לחדר המלמדים, המנהל נכנס אלי לחדר ואמר: "נכון שבדרך כלל אני לא מבקש ממך להשתתף אתנו, למרות שאתה חלק חשוב ובלתי נפרד מהצוות. הפעם אני ממש אשמח שתשתתף בדיון, אני חושב להעלות נושא שאולי תוכל לתרום לנו מהנסיון שלך..."
האמת, החמיא לי.
אני 'חלק חשוב ובלתי נפרד מהצוות' ויש לי מה לתרום לצוות... נשמע מעניין.
סעודת ראש חודש - אסיפת מלמדים
השולחנות ערוכים בכל טוב, יודע לפנק הרב שרנגר.
יש המוציא ומזונות, סלטים חיים ושאינם, פלטות דגים וגבינות, מגשי פירות וירקות. לא משהו שהכרתי מהכולל...
כולם יושבים. נראה שהם כבר רגילים, כל אחד מפרגן לשני את המוצרים שהוא אוהב, יש אחווה מיוחדת בצוות, אני עדיין מרגיש מהצד כמו מרצה אורח.
המנהל פותח את האסיפה בדברי שבח למלמדים על ההשקעה וכו' ומבקש להעלות נושא מיוחד לדיון:
"יש בחיידר ילדים מעטים שסובלים ממוגבלות כלשהי, יש ילד אחד שמתנייד בכסא גלגלים קבוע, ויש ילד עם ליקוי שמיעה חריף, אותם כולנו מכירים, יודעים להתמודד עם הקשיים ומשתדלים להקל עליהם בכל מה שאפשר.
אולם יש ילדים ובעיקר הורים שמסתירים מוגבלויות קטנות ואנחנו צריכים לשים לב ולפקוח עין כדי שהדבר לא ישפיע על ההתקדמות שלהם בחיידר. השאלה היא איך עושים את זה ברגישות ובחכמה".
טוב, כבר הבנתי שהמנהל הכין לי 'אמבוש' רטוב במיוחד, אבל זרמתי.
בשלב זה כל אחד מהמלמדים סיפר סיפור קטן מהכיתה שלו עם תובנות חכמות ומחכימות, ואז הגיע תורי.
"האמת שזאת פעם ראשונה שאני משתתף בכינוס כזה, ואני ממש מלא הערכה לצוות שמקדיש מזמנו לעסוק בשיפור דרכי ההוראה והנלווה לזה.
אני מבין שהמנהל צירף אותי הפעם דווקא בגלל הנושא החשוב שעלה, ואני אשמח לשתף אתכם קצת.
אז כמו שאתם יודעים הגעתי לפה לחיידר כדי לסייע למנהל בפרוייקט "מעלין בקודש" שבו אנחנו מנסים להעלות על דרך המלך ילדים שאוהבים או נאלצים לנסוע בשוליים, ההצלחה שלנו היא כמובן רק בזכות שיתוף הפעולה שלכם המלמדים, ואכן רואים תוצאות מוכחות בשטח.
אבל האמת, שהגעתי לכאן בכלל בתור פרוייקט שיקום אישי, אני מתמודד כבר כמה שנים עם מחלת מעיים שלא אפשרה לי להמשיך ללמוד בכולל בישוב הדעת, והדבר גרם לי למצבי רוח לא חיוביים.
בחסדי שמים ובעזרת חברים זכיתי להגיע לכאן כדי לעזור לאחרים אבל בעיקר לעצמי.
בקשר לנושא שהרב המנהל העלה - במהלך הזמן הזדמנו לי כמה מקרים מעניינים שכצופה מן הצד הרגשתי בהם ושיתפתי את המנהל, והצלחנו לעזור גם במקרים שההורים ניסו להסתיר.
אשתף אתכם בשני מקרים:
המקרה הראשון: אחד התלמידים שהגיע ללמוד איתי, היה חלש מאוד בלימוד. ראיתי שהוא מאוד רוצה להצליח אבל משהו חוסם אותו. ניסיתי לדבר עם המלמד לבדוק מה יכול להיות, אבל המלמד טען שיש משהו מוזר בבית שגורם לילד לאחר ולהחסיר הרבה פעמים וזה עוצר אותו מהצלחה, גם חברתית וגם לימודית.
באיזשהו שלב פגשתי את האבא ושוחחתי אתו. החמאתי מאוד על הבן ושאלתי מה עוד אפשר לעזור.
האבא התלבט, חשב, ולבסוף אמר "יש בעיה רפואית שמקשה עליו מאוד ואנחנו מתמודדים אתה בשקט. אבל אם אתה אומר שזה מזיק לו בלימודים צריך לחשוב שוב מה לעשות".
יעצתי לו לשתף את הנהלת החיידר ולנסות למצוא פתרון.
מתברר שהילד גדל ללא שיניים. לא צמחו וכנראה גם לא יצמחו. והוא נאלץ להשתמש בשיניים תותבות.
מכיון שהפה והלסת עדיין בגדילה יש לבצע התאמות לתותבות מידי כמה שבועות, וזה מה שגורם לחיסורים התכופים.
מעבר לכך בבקרים הוא נלחם בתותבות שיסתדרו לו בפה וזה גורם לו לחץ, עצבים, וגם לאַחֵר לחיידר, תוסיפו לזה את החשש שהחברה תגלה והמאמץ להסתיר... מתכון בדוק לכישלון.
אני לא יכול לפרט עוד, אבל עם שיתוף פעולה של הרב'ה שהתוודע לעניין הצלחנו מאוד להקל עליו, וזה שינה אותו לגמרי.
המקרה השני הוא סיפור שהיה מאוד קרוב אלי מכורח הנסיבות, במהלך תקופה די ארוכה שמתי לב לילד אחד חמוד וחביב שיוצא כל כמה דקות לשירותים. לא היה נראה שהוא נהנה מהיציאה כמו ילדים אחרים, הוא באמת רץ כל פעם לשירותים וחזר לכיתה.
כמי שמכיר את התופעה מאוד מקרוב, רציתי מאוד לעזור לו. גם פה שאלתי את הרב'ה והוא אמר שהילד הביא פתק מההורים שמבקשים לתת לו לצאת מתי שמבקש.
הרב'ה עצמו טען שזה ממש מפריע בכיתה, וגם לילד עצמו, אבל ההורים לא פרטו יותר.
במקרה הזה הכרתי את האבא די טוב, ותפסתי אותו לשיחה באותו הערב.
התעניינתי בשלום הילד, סיפרתי קצת על עצמי, והאבא הרגיש פתוח לספר לי.
"האמת" הוא אומר לי "שאנחנו עדיין לא יודעים בדיוק מה יש לו, ולכן לא מדברים על זה. אבל לפי מה שנראה מדובר במחלת מעיים, ואנחנו ממש לא יודעים איך להתמודד עם זה.
הילד באמת שקט וטוב, רוצה ללמוד ולהצליח אבל" --- אין לו ישוב הדעת – אני משלים אותו.
"בדיוק ככה. לא נעים לו מהכיתה ומהרב'ה, ולא נעים לו מעצמו, ואנחנו אובדי עצות".
כ"כ שמחתי לעמוד שם באותו הרגע.
אמרתי לאבא: "אתם תמשיכו את הבדיקות, חשוב שתגיעו לאבחון מושלם ולדרך טיפול. בינתיים בכל מה שקשור לחיידר אני מבקש שתאמר לבן שלך ששיתפת אותי בסוד, ואני אעזור לו בכל מה שצריך. שירגיש נח לפנות אלי בכל זמן".
המשכנו את השיחה עוד מעט, סיכמנו דברים ונפרדנו.
אני מסתכל סביבי מופתע לראות את המלמדים מרותקים, המנהל מסמן לי להמשיך, אני לוגם מעט אייס קפה מתוק וממשיך-
למחרת בבוקר ישבתי עם המלמד וניסיתי לתאר לו מה הילד עובר. המלמד רצה מאוד לעזור, סיכמנו שהילד ישב באופן קבוע ליד הדלת, יצא בלי לבקש רשות ויכנס בשקט בלי שירגישו.
גם לילד קראתי לשיחה, דברנו קצת והראיתי לו את הארון שלי בחדר, בקשתי ממנו שיביא את התיק מהכיתה, וסידרנו יחד מדף בארון.
"זה המדף שלנו" אמרתי. היו בו חבילות נייר חתוך. מגבונים. ושקית עם בגדים להחלפה.
"מהיום כשאתה צריך משהו מהארון, אתה נכנס ולוקח אפילו בלי שאני ארגיש".
הרגשתי שהילד הסיר עול גדול מהצוואר והעביר אלי.
אלו הן רק שתי דוגמאות שאני נתקלתי בהן כאן בבניין, ובזכות מעט תשומת לב ותושיה, והרצון שלכם לסייע לילדים, הצלחנו בס"ד".
ואז בקשתי רשות להוסיף עוד הארה אחת לסיום: "מלמדים יקרים, גם כשאתם מגלים שילדים מתמודדים עם קושי, אל תבואו בגישה מרחמת, תחשבו על כך שאתם קובעים לילד אם הוא ידע להתמודד עם הקושי או שיבקש רחמים כל הזמן.
לא מזמן קראתי על ילד מפונק ממשפחה עשירה מאוד שהצטרף למשפחת הקרוהן, הילד כמובן לא רצה ללכת לבית הספר במצב כזה, וגם אם כן, אז רק ברכב פרטי הלוך ושוב.
ההורים לא ויתרו, ושלחו אותו ברגל יום יום, רבע שעה הליכה מהבית לבית הספר.
7 (!) בתים בדרך הסכימו לארח אותו לשירותים אם יצטרך, ואכן כך הלך והתמודד עם הקושי. היה צועד, עושה תחנות שירותים וממשיך.
ההורים, יכולים היו לשכור לו מורה פרטי שילמד איתו בבית, אבל אז הוא היה גדל מסכן וחולה. הם בחרו לתת לו להתמודד ואכן בהמשך הוא עשה חיל הצליח בלימודים ונעשה עו"ד מצליח.
ולסיכום: לפקוח עיין, לשים לב, ובמקרה הצורך לתמוך ולתת כח".
סיימתי.
אחד המלמדים (הַלֵייץ שבחבורה) היה חייב לשאול משהו-
"תגיד, מכל הסיפורים היפים שלך... אפשר את המתכון לדיאטה שעשית?..."