הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס”ד
כמה הבהרות:
1. הכותרת מטעה, זו ממש לא הולכת להיות חגיגת יום הולדת!
2. גם זה ללא כוונת המשך, כי מבחינתי זה הסוף. סוף פתוח אמנם, אבל מובן למדי…
*
לפעמים, הפתרון הכי טוב הוא לברוח. יש כאלו שיברחו אל הבית, אל האווירה החמה, העוטפת. יש כאלו שיצטנפו בפינה, ינסו להיעלם, להתאדות, ויש כאלו שיבחרו בסערה, בגלים שיגברו על כל רעש אחר.
בחרתי בגלים, ברעש, בסערות שאני עצמי יצרתי. הקמתי לי פינה מוגנת, כזו שתוקפת כל אחד שמתקרב, שחושב להעלות בי רגשות אחרים, שנשכחו ממני מזמן. אטמתי את הלב, הפכתי אותו לקרח, עבה וגס, שכל המקדחות שבעולם לא יצליחו להכריע, למוטט, להבקיע דרך.
וכך עבר יום, עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה. ושוב – מישהו בא להפריע, לצעוק באוזני שהגזמתי, שהגיע הזמן להסיר את המגננות, להכיר בעובדות, לחזור אל המשפחה שלי, אל הבית החם שהשארתי מאחור.
“בית חם?”, אני תוהה, כמעט צוחקת. “אולי לוהט, אולי כבשן. תעשי לי טובה, לאה, תניחי לי לנפשי”.
לאה מכווצת עיניים וגבות, נאנחת. “חבל, ציבי. לא בטוח שגם שנה הבאה יזמינו אותך למסיבה, זו הזדמ-“.
“יזמינו, יזמינו”, אני מבטלת בהינף יד. “וגם אז אני לא אלך. אין שום סיבה שאגיע ואתקל בכל המבטים האלה שידרשו התנצלות. אני לא עשיתי שום דבר רע, שום דבר!”.
“את כן, ציבי”, לאה מאדימה, טון קולה עולה. “עשית הרבה. הגיע הזמן שתודי בזה”.
“אבא שלי שלח אותך?”, אני אדישה, רגילה כל כך. “הוא מנסה לרכך אותי דרכך?”.
“הוא רק רוצה שתבואי, כמו כולם”, לאה חוזרת להתחנן, אחר כך להתחנחן. “זה לא יהיה כזה גרוע. לכל היותר תחייכי לכולם, תראי להם שהעבר מאחוריך, אולי גם תפלטי מילת התנצלות או שתיים. אני בטוחה שתהני אחר כך. לא כל יום אבא שלך חוגג יום הולדת”.
“לא כל יום. כל שנה”, אני מושכת כתף. מניחה למלל לחלוף סביב אזני, אפילו לא לעבור בהן ולהמשיך בקו ישיר החוצה.
“אני לא מבינה אותך”, לאה מנענעת בראשה. “באמת שלא”.
“גם אני לא מבינה למה את הורסת את החברות שלנו בשביל להעביר לי מסרים מהם”, אני מנצלת את המומנטום, נוזפת בה. “אם את חושבת לנדנד לי ככה כל פעם שהמשפחה שלי מבקשת, אז תפרשי עכשיו בבקשה. לפני שגם איתך אני אנתק קשרים”.
לאה שותקת, עיניה מנצנצות בבוהק חשוד. אני מפנה לה גב. היא תמיד היתה רגישה מדי, לי אין כח לראות אותה בוכה. אין לי.
היא הלכה, איני יודעת מתי. לא הסבתי ראש לאחור, אף פעם לא עשיתי את זה, אין סיבה שאעשה זאת עכשיו.
ושוב אני חוזרת ליומיום, לשגרה הלא שגרתית, המעט מטורפת, הרבה נהנתנית. חווה את החיים, כמו שאומרים. אבל חיים לא נמשכים לנצח, בוודאי לא בדרך בה אנו רוצים, וכשהכאב הראשון פורץ לתוכי באותה סערה בה חייתי עד עכשיו מרצון, אני מתחילה לחפש את לאה, שנעלמה מאז הפעם האחרונה בה ניסתה לשדל אותי. מוצאת אותה. כמו תמיד היא שומעת לזעקתי.
“איך הסתבכת ככה?”, היא שואלת, שוב עיניה בוהקות. חברה טובה שלי, לה שום גל לא יכול.
“לא יודעת”, אני נאנחת. “לא חשבתי שאנשים יכולים להתנהל כך, לא בחנתי לעומק את האותיות הקטנות”.
יש רחמים בעיניים של לאה. אני מנסה לחפש בהן פתרונות, הצעות ייעול, כל דבר שיציל אותי מהבור שכריתי לעצמי בתמימות מופלאה. אבל ללאה אין מה לומר. לכן היא שותקת ושותקת, ממשיכה לשתוק.
“אולי -“, אני מהססת, משקשקת אל תוך עצמי, “אולי תדברי עם אבא שלי, תבקשי ממנו -“.
“אבא שלך?!”, לאה קוטעת אותי. “את חושבת שהוא יעזור לך?! עכשיו?!”.
“בשביל זה יש משפחה, לא?”, הסנטר שלי רועד, גם המילים. “יש לו כסף. הוא יוכל לכסות את החובות שלי בלי בעיה, הוא בכלל לא ירגיש”.
“את שומעת את עצמך, ציבי?”, לאה מתנשפת, אני מקווה שלא בבוז. “עשר שנים את לא מוכנה לפגוש בו, אפילו לא להעביר לו איזה מסר שאומר שחשבת עליו, סתם כך, ללא הקשר כלשהוא. ועכשיו – את רוצה שאני אלך לבקש ממנו שיכסה את החובות שלך? נראה לך שיש לי את האומץ לעשות את זה?”.
“בשביל זה יש משפחה”, אני מתגוננת, מקשיחה את קולי.
“הייתה, ציבי”, לאה מלחלחת שפתיים. “הייתה”.
“מה?”, אני נאלמת דום. לא מבינה. מה הכוונה ‘הייתה’? לאה לוקחת נשימה עמוקה, אני עוצרת את שלי בחרדה.
“אמרתי לך כבר”, היא לוחשת. פניה קבורות בקרקע. “אמרתי לך שלא בטוח שגם שנה הבאה יזמינו אותך למסיבת יום ההולדת שלו, נכון?”.
“מ-מה?”, אני מתגמגמת. תוהה אם בכלל הבנתי נכון, הרי אבא שלי כל יכול, אין שום סיכוי שבעולם –
“כשאמרתי לאבא שלך שלא תבואי -“, לאה מרימה את עיניה, נועצת בשלי, “הוא החליט שיותר הוא לא יזמין אותך. שהוא יותר לא מתחנן. שנמאס לו”.
“נמאס לו?”, אני מעגלת עיניים. המומה מכך שאני המומה. האם תמיד חשבתי שהוא מחכה לי? דואג לי? פורש למולי את זרועותיו ורק מחכה שאשוב?
“נמאס לו”, לאה מהנהנת בכובד ראש. “הוא לא יזמין אותך שוב”.
“אני צריכה את העזרה שלו”, אני ממלמלת, מנידה בראשי כאילו הייתי הלומת קרב. “האנשים האלה מפחידים, לאה. הם פועלים בשקט, מתחת לחוק, הם לא יניחו לי עד שאשיב להם את השקל האחרון”.
“מה את רוצה שאעשה?”, לאה פורשת ידיים. צער ניכר בכל תווי פניה, מבהיר לי את אוזלת ידה.
“שתגידי לו. שתבקשי בשבילי, בשביל הבת שלו”, אני בולעת רוק. לא מאמינה למילים שיוצאות מהפה שלי. אבל אין לי ברירה, אני לא רוצה להיעלם מהעולם הזה רק בגלל שבטעות לקחתי הלוואה מהמקום הלא נכון, שחתמתי חוזה שהיה נראה משתלם עם אנשים אפורים, שחורים.
“לא, ציבי”, לאה מקשיחה פנים. “את זה אני כבר לא יכולה לעשות בשבילך”.
“אז מה אני עושה?”, אני צורחת, כמעט תולשת את שיערות ראשי. “מה?!”.
“הולכת בעצמך”, לאה מרימה גבות. פניה הופכות לפני קרח. “ומתנצלת על כל מה שעשית, גם על כל הפעמים בהן סירבת לחזור בך”.
“אני לא יכולה לעשות את זה”, אני נושפת בכעס. “אין לי על מה להתנצל! אני לא עשיתי כלום!”.
“אז את אבודה”, לאה מושכת כתפיים. “לי אין איך לעזור לך עכשיו. תאמיני לי שאני רוצה”.
אני שותקת, גם כך אין לי מילים. לאה מסתובבת, מפנה לי גב, בדיוק כמו שעשיתי לה אז. בדיוק כמו שעשיתי למשפחה שלי כשדברים התחילו להשתבש לי, גם בלי שרציתי.
אף פעם לא רציתי. זה פשוט היה חזק ממני. הסערות והגלים תמיד עניינו אותי יותר, הרשימו בגובה אליו הם העפילו. בעוצמה המשתקת, המדהימה, בה הם צנחו מטה, מרסקים בדרכם סירות המנסות להגיע אל היעד, מותירים אחריהם שברים, יותר מדי שברים.
“לאה!!!”, אני שואגת. היא כבר רחוקה. היא תשמע?
היא שומעת. מסתובבת. הפנים שלה שטופות דמעות, אדומות כדם. איני מצליחה לשלוט בשלי.
“את חושבת -“, אני צועקת לה, מתקרבת אליה בעוד היא צועדת לקראתי, “שהוא יסלח לי אם אתנצל?”, אני מתנשפת, “שהוא יבין כמה היה לי קשה? שאז הרגשתי שאין לי ברירה, שאני חייבת לברוח?”.
לאה נושכת שפתיים, נאנחת. “הוא תמיד הבין”, היא אומרת בקול רועד. “אבל לסלוח? ייתכן שזה מאוחר מדי. אמרתי לך כבר – לא כל יום אבא שלך חוגג יום הולדת”.
“לא כל יום”, אני אומרת את מה שאמרתי אז. “כל שנה”.
“כל שנה”, מסכימה לאה. “אבל שנה הבאה כבר לא יזמינו אותך, כבר אמרתי”.
אני נרתעת, התשובה מכה בפרצופי במלוא העוצמה. “אז אין סיכוי?”, אני מנסה בכל זאת. “אין שום סיכוי?”.
“יש”, היא עונה. “אבל מאד קלוש, מאד קטן. זה לא כמו ביום ההולדת, ציבי. את ההזדמנות הקלה ההיא כבר פספסת. עכשיו תצטרכי לעבוד קשה, וגם אז – לא בטוח שתצליחי”.
כמה הבהרות:
1. הכותרת מטעה, זו ממש לא הולכת להיות חגיגת יום הולדת!
2. גם זה ללא כוונת המשך, כי מבחינתי זה הסוף. סוף פתוח אמנם, אבל מובן למדי…
*
לפעמים, הפתרון הכי טוב הוא לברוח. יש כאלו שיברחו אל הבית, אל האווירה החמה, העוטפת. יש כאלו שיצטנפו בפינה, ינסו להיעלם, להתאדות, ויש כאלו שיבחרו בסערה, בגלים שיגברו על כל רעש אחר.
בחרתי בגלים, ברעש, בסערות שאני עצמי יצרתי. הקמתי לי פינה מוגנת, כזו שתוקפת כל אחד שמתקרב, שחושב להעלות בי רגשות אחרים, שנשכחו ממני מזמן. אטמתי את הלב, הפכתי אותו לקרח, עבה וגס, שכל המקדחות שבעולם לא יצליחו להכריע, למוטט, להבקיע דרך.
וכך עבר יום, עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה. ושוב – מישהו בא להפריע, לצעוק באוזני שהגזמתי, שהגיע הזמן להסיר את המגננות, להכיר בעובדות, לחזור אל המשפחה שלי, אל הבית החם שהשארתי מאחור.
“בית חם?”, אני תוהה, כמעט צוחקת. “אולי לוהט, אולי כבשן. תעשי לי טובה, לאה, תניחי לי לנפשי”.
לאה מכווצת עיניים וגבות, נאנחת. “חבל, ציבי. לא בטוח שגם שנה הבאה יזמינו אותך למסיבה, זו הזדמ-“.
“יזמינו, יזמינו”, אני מבטלת בהינף יד. “וגם אז אני לא אלך. אין שום סיבה שאגיע ואתקל בכל המבטים האלה שידרשו התנצלות. אני לא עשיתי שום דבר רע, שום דבר!”.
“את כן, ציבי”, לאה מאדימה, טון קולה עולה. “עשית הרבה. הגיע הזמן שתודי בזה”.
“אבא שלי שלח אותך?”, אני אדישה, רגילה כל כך. “הוא מנסה לרכך אותי דרכך?”.
“הוא רק רוצה שתבואי, כמו כולם”, לאה חוזרת להתחנן, אחר כך להתחנחן. “זה לא יהיה כזה גרוע. לכל היותר תחייכי לכולם, תראי להם שהעבר מאחוריך, אולי גם תפלטי מילת התנצלות או שתיים. אני בטוחה שתהני אחר כך. לא כל יום אבא שלך חוגג יום הולדת”.
“לא כל יום. כל שנה”, אני מושכת כתף. מניחה למלל לחלוף סביב אזני, אפילו לא לעבור בהן ולהמשיך בקו ישיר החוצה.
“אני לא מבינה אותך”, לאה מנענעת בראשה. “באמת שלא”.
“גם אני לא מבינה למה את הורסת את החברות שלנו בשביל להעביר לי מסרים מהם”, אני מנצלת את המומנטום, נוזפת בה. “אם את חושבת לנדנד לי ככה כל פעם שהמשפחה שלי מבקשת, אז תפרשי עכשיו בבקשה. לפני שגם איתך אני אנתק קשרים”.
לאה שותקת, עיניה מנצנצות בבוהק חשוד. אני מפנה לה גב. היא תמיד היתה רגישה מדי, לי אין כח לראות אותה בוכה. אין לי.
היא הלכה, איני יודעת מתי. לא הסבתי ראש לאחור, אף פעם לא עשיתי את זה, אין סיבה שאעשה זאת עכשיו.
ושוב אני חוזרת ליומיום, לשגרה הלא שגרתית, המעט מטורפת, הרבה נהנתנית. חווה את החיים, כמו שאומרים. אבל חיים לא נמשכים לנצח, בוודאי לא בדרך בה אנו רוצים, וכשהכאב הראשון פורץ לתוכי באותה סערה בה חייתי עד עכשיו מרצון, אני מתחילה לחפש את לאה, שנעלמה מאז הפעם האחרונה בה ניסתה לשדל אותי. מוצאת אותה. כמו תמיד היא שומעת לזעקתי.
“איך הסתבכת ככה?”, היא שואלת, שוב עיניה בוהקות. חברה טובה שלי, לה שום גל לא יכול.
“לא יודעת”, אני נאנחת. “לא חשבתי שאנשים יכולים להתנהל כך, לא בחנתי לעומק את האותיות הקטנות”.
יש רחמים בעיניים של לאה. אני מנסה לחפש בהן פתרונות, הצעות ייעול, כל דבר שיציל אותי מהבור שכריתי לעצמי בתמימות מופלאה. אבל ללאה אין מה לומר. לכן היא שותקת ושותקת, ממשיכה לשתוק.
“אולי -“, אני מהססת, משקשקת אל תוך עצמי, “אולי תדברי עם אבא שלי, תבקשי ממנו -“.
“אבא שלך?!”, לאה קוטעת אותי. “את חושבת שהוא יעזור לך?! עכשיו?!”.
“בשביל זה יש משפחה, לא?”, הסנטר שלי רועד, גם המילים. “יש לו כסף. הוא יוכל לכסות את החובות שלי בלי בעיה, הוא בכלל לא ירגיש”.
“את שומעת את עצמך, ציבי?”, לאה מתנשפת, אני מקווה שלא בבוז. “עשר שנים את לא מוכנה לפגוש בו, אפילו לא להעביר לו איזה מסר שאומר שחשבת עליו, סתם כך, ללא הקשר כלשהוא. ועכשיו – את רוצה שאני אלך לבקש ממנו שיכסה את החובות שלך? נראה לך שיש לי את האומץ לעשות את זה?”.
“בשביל זה יש משפחה”, אני מתגוננת, מקשיחה את קולי.
“הייתה, ציבי”, לאה מלחלחת שפתיים. “הייתה”.
“מה?”, אני נאלמת דום. לא מבינה. מה הכוונה ‘הייתה’? לאה לוקחת נשימה עמוקה, אני עוצרת את שלי בחרדה.
“אמרתי לך כבר”, היא לוחשת. פניה קבורות בקרקע. “אמרתי לך שלא בטוח שגם שנה הבאה יזמינו אותך למסיבת יום ההולדת שלו, נכון?”.
“מ-מה?”, אני מתגמגמת. תוהה אם בכלל הבנתי נכון, הרי אבא שלי כל יכול, אין שום סיכוי שבעולם –
“כשאמרתי לאבא שלך שלא תבואי -“, לאה מרימה את עיניה, נועצת בשלי, “הוא החליט שיותר הוא לא יזמין אותך. שהוא יותר לא מתחנן. שנמאס לו”.
“נמאס לו?”, אני מעגלת עיניים. המומה מכך שאני המומה. האם תמיד חשבתי שהוא מחכה לי? דואג לי? פורש למולי את זרועותיו ורק מחכה שאשוב?
“נמאס לו”, לאה מהנהנת בכובד ראש. “הוא לא יזמין אותך שוב”.
“אני צריכה את העזרה שלו”, אני ממלמלת, מנידה בראשי כאילו הייתי הלומת קרב. “האנשים האלה מפחידים, לאה. הם פועלים בשקט, מתחת לחוק, הם לא יניחו לי עד שאשיב להם את השקל האחרון”.
“מה את רוצה שאעשה?”, לאה פורשת ידיים. צער ניכר בכל תווי פניה, מבהיר לי את אוזלת ידה.
“שתגידי לו. שתבקשי בשבילי, בשביל הבת שלו”, אני בולעת רוק. לא מאמינה למילים שיוצאות מהפה שלי. אבל אין לי ברירה, אני לא רוצה להיעלם מהעולם הזה רק בגלל שבטעות לקחתי הלוואה מהמקום הלא נכון, שחתמתי חוזה שהיה נראה משתלם עם אנשים אפורים, שחורים.
“לא, ציבי”, לאה מקשיחה פנים. “את זה אני כבר לא יכולה לעשות בשבילך”.
“אז מה אני עושה?”, אני צורחת, כמעט תולשת את שיערות ראשי. “מה?!”.
“הולכת בעצמך”, לאה מרימה גבות. פניה הופכות לפני קרח. “ומתנצלת על כל מה שעשית, גם על כל הפעמים בהן סירבת לחזור בך”.
“אני לא יכולה לעשות את זה”, אני נושפת בכעס. “אין לי על מה להתנצל! אני לא עשיתי כלום!”.
“אז את אבודה”, לאה מושכת כתפיים. “לי אין איך לעזור לך עכשיו. תאמיני לי שאני רוצה”.
אני שותקת, גם כך אין לי מילים. לאה מסתובבת, מפנה לי גב, בדיוק כמו שעשיתי לה אז. בדיוק כמו שעשיתי למשפחה שלי כשדברים התחילו להשתבש לי, גם בלי שרציתי.
אף פעם לא רציתי. זה פשוט היה חזק ממני. הסערות והגלים תמיד עניינו אותי יותר, הרשימו בגובה אליו הם העפילו. בעוצמה המשתקת, המדהימה, בה הם צנחו מטה, מרסקים בדרכם סירות המנסות להגיע אל היעד, מותירים אחריהם שברים, יותר מדי שברים.
“לאה!!!”, אני שואגת. היא כבר רחוקה. היא תשמע?
היא שומעת. מסתובבת. הפנים שלה שטופות דמעות, אדומות כדם. איני מצליחה לשלוט בשלי.
“את חושבת -“, אני צועקת לה, מתקרבת אליה בעוד היא צועדת לקראתי, “שהוא יסלח לי אם אתנצל?”, אני מתנשפת, “שהוא יבין כמה היה לי קשה? שאז הרגשתי שאין לי ברירה, שאני חייבת לברוח?”.
לאה נושכת שפתיים, נאנחת. “הוא תמיד הבין”, היא אומרת בקול רועד. “אבל לסלוח? ייתכן שזה מאוחר מדי. אמרתי לך כבר – לא כל יום אבא שלך חוגג יום הולדת”.
“לא כל יום”, אני אומרת את מה שאמרתי אז. “כל שנה”.
“כל שנה”, מסכימה לאה. “אבל שנה הבאה כבר לא יזמינו אותך, כבר אמרתי”.
אני נרתעת, התשובה מכה בפרצופי במלוא העוצמה. “אז אין סיכוי?”, אני מנסה בכל זאת. “אין שום סיכוי?”.
“יש”, היא עונה. “אבל מאד קלוש, מאד קטן. זה לא כמו ביום ההולדת, ציבי. את ההזדמנות הקלה ההיא כבר פספסת. עכשיו תצטרכי לעבוד קשה, וגם אז – לא בטוח שתצליחי”.
