הנושאים החמים
הנושאים החמים
ויתכן אפילו שזה המשך שמחפש התחלה...
או סתם פרק בודד כערער בערבה---
כל תגובה, כיוון, רעיון, יתקבלו בברכה...
################################
היא מכירה אותו מאז שהוא מכיר את עצמו, ומשהו מלפף את חוט השדרה שלה בצמרמורת עבה, דוקרת. "יודה? אתה רוצה לשתות?". רוצה לשתות. רוצה לשתות. המילים מרחפות סביבו, נוחתות על הסורגים, מקפצות לרצפה, נבלעות בה. "מה יש לשתות? זה עלול להשפיע על התשובה, את מבינה" משהו ישן, קונדסי מפציע בעיניים שהוא מרים אליה. "מממ... מה ירצה הוד מעלתו לשתות, ועל מה ישיב תשובה חיובית למשרתיו המעריצים?" רק קידה חסרה, היא חושבת.
הוא מושך בכתפיו. "הברונית, המעריצה," כחכוח קל, רב משמעות, "רשאית להחליט, הברון רשאי להטיל וטו. מוסכם?" , כן האמת שזה בעיקר מה שהוא עושה רוב החיים, היא חושבת, משועשעת כשהיא מחפשת קוקה לא זירו, בין כל שחורי התווית, מצביעי הקלון המגלים את חרפת המשפחה העגולה. מטיל וטו. על חברים, על שידוכים... קמט מתהווה בצד פיה. מריר. "הנה לברון, הקוקה שלו. עוד משו?" עכשיו מצטרפת גם הקידה הזכורה לטוב של קודם, וכל אלה מרככים את הברון, המזמין אותה להצטרף אליו לשתיקת המחשבות. עיניו בוהות באותה נקודה בבניין שממול, רגליו שטוחות על רצפת המרפסת.
"את בטח מתוחה, סקרנית שכמוך". הוא לא מסב אליה את ראשו. משפיל את מבטו לרצפה. "לא, מה פתאום. ממה יש להסתקרן, הרי. הכל כל כך משעמם..." היא מחבקת אליה את ברכיה. סקרנית ממש לא מדויק. מתוחה עד העצם, מדויק יותר. עיניה, גדולות מתמיד, נעוצות בו. בחור חכם, נאה למדי, מתמיד, אהוב... נכון, המשפחה משתייכת אל 'בעלי המידות' וגם הוא, אבל זה לא פגם שאי אפשר לדלג מעליו!. "טוב, אז היא ממש חמודה. היה מתאים לך לאהוב גיסה כזאת." הוא מגרד את אפו "אבל..." היא משלימה, מיואשת כמעט. איך היא מצליחה תמיד לחדור את חומת ה'וטו' של הבחור הנחמד הזה, ולמה עוד לא באה הבחורה שתצליח לעשות את זה. אוף. ועד מתי עוד יהיה הבית הזה מלא בילדים גדולים מדי, שלא יכולים לתת את הסבתאות המיוחלת לאמא שלה המתוקה. " רגע, חכי, דווקא הפעם אני לא בטוח שהגענו כבר לאבל..." הוא חותך את חוט מחשבותיה המתרקם, וברק ציפייה מחודש עולה בעיניים הירוקות מולו. למה הוא עושה לה את זה, למה. למה לבחורות שאתם הוא נפגש כבר למעלה משנתיים. למה לעצמו. הנה, אולי זה עוד רגע נגמר – הוא עונה לעצמו, מפחד להיישיר מבט למציאות.
היא לא מספיק דרמטית, לא הבחורה, לא המציאות. לא ככה דמיין את עצמו, רווק מזדקן בראש שיירה... נאנח אנחה כבדה.
שוב הוא שוקע לתוך עצמו, מתכנס. שושי בוחנת אותו שוב, לא, זה לא זמן טוב עכשיו. "לילה טוב, אחשלי, תזכור שאנחנו איתך במה שתחליט—" "ומעדיפים שתחליט החלטות מאוד מסויימות" הוא נועץ בה מבט קשה, לא מוגדר. מאוכזב?. הדלת נסגרת מאחוריה. הברון מתחיל להטיל גם עליה וטו? הצעדים שלה כבדים, עייפים מהחיים. "שושי, אני אשמח שתגהצי פה איזה חולצה לבני... יש להם מחר סיום" .
בוחנת את תווי פניה היגעים של אמא עוד רגע ושניים, אחר כך נוטלת את החולצה בשתיקה. מגהצת, תולה.
אוף עם החיים האלה.
################################
או סתם פרק בודד כערער בערבה---
כל תגובה, כיוון, רעיון, יתקבלו בברכה...
################################
היא מכירה אותו מאז שהוא מכיר את עצמו, ומשהו מלפף את חוט השדרה שלה בצמרמורת עבה, דוקרת. "יודה? אתה רוצה לשתות?". רוצה לשתות. רוצה לשתות. המילים מרחפות סביבו, נוחתות על הסורגים, מקפצות לרצפה, נבלעות בה. "מה יש לשתות? זה עלול להשפיע על התשובה, את מבינה" משהו ישן, קונדסי מפציע בעיניים שהוא מרים אליה. "מממ... מה ירצה הוד מעלתו לשתות, ועל מה ישיב תשובה חיובית למשרתיו המעריצים?" רק קידה חסרה, היא חושבת.
הוא מושך בכתפיו. "הברונית, המעריצה," כחכוח קל, רב משמעות, "רשאית להחליט, הברון רשאי להטיל וטו. מוסכם?" , כן האמת שזה בעיקר מה שהוא עושה רוב החיים, היא חושבת, משועשעת כשהיא מחפשת קוקה לא זירו, בין כל שחורי התווית, מצביעי הקלון המגלים את חרפת המשפחה העגולה. מטיל וטו. על חברים, על שידוכים... קמט מתהווה בצד פיה. מריר. "הנה לברון, הקוקה שלו. עוד משו?" עכשיו מצטרפת גם הקידה הזכורה לטוב של קודם, וכל אלה מרככים את הברון, המזמין אותה להצטרף אליו לשתיקת המחשבות. עיניו בוהות באותה נקודה בבניין שממול, רגליו שטוחות על רצפת המרפסת.
"את בטח מתוחה, סקרנית שכמוך". הוא לא מסב אליה את ראשו. משפיל את מבטו לרצפה. "לא, מה פתאום. ממה יש להסתקרן, הרי. הכל כל כך משעמם..." היא מחבקת אליה את ברכיה. סקרנית ממש לא מדויק. מתוחה עד העצם, מדויק יותר. עיניה, גדולות מתמיד, נעוצות בו. בחור חכם, נאה למדי, מתמיד, אהוב... נכון, המשפחה משתייכת אל 'בעלי המידות' וגם הוא, אבל זה לא פגם שאי אפשר לדלג מעליו!. "טוב, אז היא ממש חמודה. היה מתאים לך לאהוב גיסה כזאת." הוא מגרד את אפו "אבל..." היא משלימה, מיואשת כמעט. איך היא מצליחה תמיד לחדור את חומת ה'וטו' של הבחור הנחמד הזה, ולמה עוד לא באה הבחורה שתצליח לעשות את זה. אוף. ועד מתי עוד יהיה הבית הזה מלא בילדים גדולים מדי, שלא יכולים לתת את הסבתאות המיוחלת לאמא שלה המתוקה. " רגע, חכי, דווקא הפעם אני לא בטוח שהגענו כבר לאבל..." הוא חותך את חוט מחשבותיה המתרקם, וברק ציפייה מחודש עולה בעיניים הירוקות מולו. למה הוא עושה לה את זה, למה. למה לבחורות שאתם הוא נפגש כבר למעלה משנתיים. למה לעצמו. הנה, אולי זה עוד רגע נגמר – הוא עונה לעצמו, מפחד להיישיר מבט למציאות.
היא לא מספיק דרמטית, לא הבחורה, לא המציאות. לא ככה דמיין את עצמו, רווק מזדקן בראש שיירה... נאנח אנחה כבדה.
שוב הוא שוקע לתוך עצמו, מתכנס. שושי בוחנת אותו שוב, לא, זה לא זמן טוב עכשיו. "לילה טוב, אחשלי, תזכור שאנחנו איתך במה שתחליט—" "ומעדיפים שתחליט החלטות מאוד מסויימות" הוא נועץ בה מבט קשה, לא מוגדר. מאוכזב?. הדלת נסגרת מאחוריה. הברון מתחיל להטיל גם עליה וטו? הצעדים שלה כבדים, עייפים מהחיים. "שושי, אני אשמח שתגהצי פה איזה חולצה לבני... יש להם מחר סיום" .
בוחנת את תווי פניה היגעים של אמא עוד רגע ושניים, אחר כך נוטלת את החולצה בשתיקה. מגהצת, תולה.
אוף עם החיים האלה.
################################
נערך לאחרונה ב:
