נניח טעית, ונתת לילד סטירה שלא במקומה, או הערה שכאבה לו.
את מלאת מצפון.
זה לא מוחק לך את כל שנות האהבה כלפיו, ואת מקבלת על עצמך להשתפר.
כאן מדובר במעשה שאת גורמת ביודעין צער לילד, ואין מצפון.
את לא מרגישה שזו טעות אלא צורך.
ולכן מרגישים צורך להקצין.
שימי לב, מלפפון יקרה, שאלו 2 גישות שונות לחלוטין.
אני לא חושבת לרגע שאני גורמת צער לילד, אלא הפוך ממש. בעיני ההגנה הצפופה וחוסר יכולת לתת קצת מרחב וחופש עד כדי מחנק, גם לילד וגם להורים, זה בעיני מוטעה ובמידה מסוימת אפילו יכול לגרום נזק (מוכר לי מאוד מהמשפחה הקרובה, אחת שלא מסוגלת בשום אופן להשאיר את הילדים שלה ל5 דקות לבד, ורק היא יודעת מה טוב להם, וחלילה שמישהי אחרת תאכיל אותם וכו' וכו', והילדים גדלים בהתאם, תלויים עליה וחסרי עצמאות. ואם היא כן חייבת לעזוב אותם מסיבות הכרחיות זה פשוט סיוט)
ואת חושבת הפוך לגמרי, זכותך.
אבל אין צורך לשפוט אחד את השני. אני לא שופטת אותך על זה שאת לא מסוגלת להשאיר את הילדים שלך ולהנות עם בעלך לבד, אני מבינה שזה צורך נפשי שלך. תביני גם אחרים על הצורך שלהם.
אין כאן צורך מצפון ולא בקיצוניות.