בוקר טוב לכל האנשים החשובים.
אני מרגיש אסקופה נדרסת למול כל הכותבים המוכשרים שמאכלסים את הפורום הסגור-סגור הזה.
שקלתי הרבה אם להעז לכתוב כאן בפורום ולחשוף את עצמי לביקורת מקצועית צולפת, אבל הרצון להוציא החוצה ולשתף גבר על שיקולי האי נעימות והזמן והנני מוכן ומזומן לקבל על עצמי עול הביקורת.
מה הסיפור שלי?
אני נוסע כל יום לעבודה ברכבת ישראל מפה לשם ומשם לפה.
לא עובר יום שאני לא נחשף לחוויה כזו או אחרת. חוויות שמלמדות אותי הרבה על החיים, מעמידות אותי בדילמות לא פשוטות ומעניקות לי הרבה חומר למחשבה.
תרשו לי לשתף אתכם כל יום במה שעובר על חרדי שעושה את דרכו ברכבת ישראל.
נתחיל מהיום.
יום חמישי כא מנחם-אב
מכירים את זה שכשאתם בבית יש לכם את כל הזמן שבעולם אבל ממתי שאתם יורדים לתחנה אתם מתעצבנים על כל איחור בתחבורה הציבורית... אז לא רק שהאוטובוס איחר הוא גם ממש התעכב בכל תחנה! זה מתסכל אותי לפעמים, האיטיות ה'להכעיס' של הנהגים, למה הם לא יכולים קצת להזדרז?
זו הסיבה שאני גם לא אוהב לדעת את זמן היציאה של הרכבת מהתחנה. אחרת כל הנסיעה מהאוטובוס לתחנת הרכבת אני יושב עם שפתיים קפוצות וידיים קמוצות וכל נוסע שמשתרך בתחנה זוכה למבט נזעם ממני...
האמת הסיפור הזה קרה לי די ממזמן. האוטובוס איחר כדרכו בחול וכשהוא התקרב לתחנה אני רואה את הרכבת נכנסת לרציף. איך שהאוטובוס הואיל בטובו לעצור (ורק אח"כ) לפתוח את הדלתות (- כאילו למה אי אפשר לפתוח את הדלתות תוך כדי עצירה?) פרצתי בריצה למתחם הרכבת, העברתי את הדברים בעמדת המגנומטרים ושעטתי אחוז טירוף לרכבת. רצתי כל כך מהר מה שמסביר את ההשתטחות שלי על רצפת הרציף....
כל החילונים הסתכלו עלי - כל אחד עם המבט והדעה הקדומה שלו...
לא התייחסתי, פשוט קמתי ועליתי לרכבת ממשש בכאב את הברך.
כשעליתי לרכבת גיליתי את החור הגדול במכנסיים ~~~ הרגשתי כמו ילד קטן וטיפש...
מאז אני כבר לא טס לרכבת (רק הולך מהר, כלומר רץ בעדינות), מקסימום מחכה לרכבת הבאה שמגיעה לאחר חצי שעה.
יש משהו ברכבת שגורם לאנשים להרגיש בבית.
היום התיישבה לידי אשה עם שתי ילדים. לאחד הילדים נפל שן, איזו חגיגה עשו שם לשן הראשונה שנפלה...
זה קורה רק בישראל ורק ברכבת.
מסתבר שלמרות החספוס והציניות יש לנו הישראלים תום ואחדות שורשית שצפה במקומות וזמנים מסוימים.
אני מרגיש אסקופה נדרסת למול כל הכותבים המוכשרים שמאכלסים את הפורום הסגור-סגור הזה.
שקלתי הרבה אם להעז לכתוב כאן בפורום ולחשוף את עצמי לביקורת מקצועית צולפת, אבל הרצון להוציא החוצה ולשתף גבר על שיקולי האי נעימות והזמן והנני מוכן ומזומן לקבל על עצמי עול הביקורת.
מה הסיפור שלי?
אני נוסע כל יום לעבודה ברכבת ישראל מפה לשם ומשם לפה.
לא עובר יום שאני לא נחשף לחוויה כזו או אחרת. חוויות שמלמדות אותי הרבה על החיים, מעמידות אותי בדילמות לא פשוטות ומעניקות לי הרבה חומר למחשבה.
תרשו לי לשתף אתכם כל יום במה שעובר על חרדי שעושה את דרכו ברכבת ישראל.
נתחיל מהיום.
יום חמישי כא מנחם-אב
מכירים את זה שכשאתם בבית יש לכם את כל הזמן שבעולם אבל ממתי שאתם יורדים לתחנה אתם מתעצבנים על כל איחור בתחבורה הציבורית... אז לא רק שהאוטובוס איחר הוא גם ממש התעכב בכל תחנה! זה מתסכל אותי לפעמים, האיטיות ה'להכעיס' של הנהגים, למה הם לא יכולים קצת להזדרז?
זו הסיבה שאני גם לא אוהב לדעת את זמן היציאה של הרכבת מהתחנה. אחרת כל הנסיעה מהאוטובוס לתחנת הרכבת אני יושב עם שפתיים קפוצות וידיים קמוצות וכל נוסע שמשתרך בתחנה זוכה למבט נזעם ממני...
האמת הסיפור הזה קרה לי די ממזמן. האוטובוס איחר כדרכו בחול וכשהוא התקרב לתחנה אני רואה את הרכבת נכנסת לרציף. איך שהאוטובוס הואיל בטובו לעצור (ורק אח"כ) לפתוח את הדלתות (- כאילו למה אי אפשר לפתוח את הדלתות תוך כדי עצירה?) פרצתי בריצה למתחם הרכבת, העברתי את הדברים בעמדת המגנומטרים ושעטתי אחוז טירוף לרכבת. רצתי כל כך מהר מה שמסביר את ההשתטחות שלי על רצפת הרציף....
כל החילונים הסתכלו עלי - כל אחד עם המבט והדעה הקדומה שלו...
לא התייחסתי, פשוט קמתי ועליתי לרכבת ממשש בכאב את הברך.
כשעליתי לרכבת גיליתי את החור הגדול במכנסיים ~~~ הרגשתי כמו ילד קטן וטיפש...
מאז אני כבר לא טס לרכבת (רק הולך מהר, כלומר רץ בעדינות), מקסימום מחכה לרכבת הבאה שמגיעה לאחר חצי שעה.
יש משהו ברכבת שגורם לאנשים להרגיש בבית.
היום התיישבה לידי אשה עם שתי ילדים. לאחד הילדים נפל שן, איזו חגיגה עשו שם לשן הראשונה שנפלה...
זה קורה רק בישראל ורק ברכבת.
מסתבר שלמרות החספוס והציניות יש לנו הישראלים תום ואחדות שורשית שצפה במקומות וזמנים מסוימים.
נערך לאחרונה ב: