הנושאים החמים
הנושאים החמים
מ. י. פרצמן
סופרת ועורכת, מנהלת קהילת כתיבה
מנהל
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
אלו מבינינו שהיו עדים לסאגה המתמשכת אי אז, מספר חודשים אחורה לפני שחלפו מים רבים בירדן, זוכרים לבטח את לאה גלאי, גיבורתנו הנערצת מהסיפור חלון ושלט.
לאה, כתינוקת רכה וחפה מפשע, נולדה ביום בהיר אחד למשפחה מתמודדת. היא הוצבה בה בהוראה מלמעלה – הסופרת הנכבדת תמר שרמן, שקבעה את עתיד חייה בהנף מקלדת, מציבה אותה בהתמודדות חיים לא פשוטה ושוסעת, מבחינה מנטלית ותפקודית.
מצב החיים בבית משפחת גלאי מורכב על ידי הסופרת מתחקיר עומק יסודי, כך מובן מהפרטים האותנטיים המתוארים בסיפור. האבא מתעלל, האמא מתאמללת והגיבורה שלנו נמצאת ביניהם כשרגלה האחת תומכת באם ורגלה השנייה נאמנה לאב, כשבתווך מתפרשת תהום עמוקה בה טובעים אחיה, ביניהם נקרעת לאה. היא מתפקדת כאם וכאב, כשנקודות האור היחידות בחייה נסתמות פעם אחר פעם על ידי הסופרת.
אכזרית? יתמהו חלק נרחב מהקוראים. כמה אפשר להתעלל כך בגיבור חסר ישע? למה להרוס את חייו שוב ושוב, פעם אחר פעם?
הסיפור הזה, לא כמו אחיו, אינו מתאר דם ודמע ללא כל סיבה. הסיפור הזה מתאר מציאות חיים אמיתית, כואבת, המוכתבת לעיתים על ידי אדון הכל שמציב את ברואיו האהובים בהתמודדות חיים לא פשוטה ונותן להם את הכלים והיכולות להתמודד איתה.
הסופרת, במקצועיות ראויה לציון, מנסה (ומצליחה, במובנים רבים) להיות אחד הכלים האלו, לעזור לאותם אנשים שנמצאים במשבר. ולאלו שמסביב – להבין אותם, להכיל אותם ולראות אותם.
לאה גלאי מבקרת אצלנו במייל בחודשים האחרונים מדי כמה שבועות. היא באה, דופקת ונכנסת. אל תוך הלב פנימה. ללא גינונים מיותרים היא משתלטת על רגשותינו, על המחשבות ועל התחושות, משחקת בהם במחול עוועים מסחרר עד שכל נים ונים בנו צורח עם כל משפט בסיפור, מריע עם כל עלייה ונשסע עם כל שיברון. היא רוקדת בתוך ליבנו פנימה, מעירה אותנו משנתנו, דורשת מאיתנו: קומו! שימו לב אלי. אני כאן. אני סובלת. אני זקוקה לכם.
לאה ניצבת לידינו וזוקפת אצבע. היא משיטה אותה על הסביבה שלנו, על כל אלו שנמצאים בהתמודדות. בקריעה. בתסכול. התמודדות אישית, משפחתית או מוסרית. היא אומרת לנו לפקוח עין. היא אומרת להם: אתם בסדר. אתם נורמליים. אתם צריכים עזרה.
הסיפור, מלבד הרגש שממנו הוא מורכב, נכתב במילים. מילים חדות, קצרות, בהירות. מילים שמספרות סיפור.
מבחינת כתיבה ניכר שהסופרת, מתחילה בדרכה, בעלת עתיד מזהיר. היא מבצעת את עבודתה נהדר: פולשת באחת לזירה מבעבעת, מתנחלת בתוכה במקצועיות ומתיזה לעברנו רסיסים שלא היו מוכרים עד עתה בעולם הספרות שלנו. הנישה שבה בחרה מורכבת באופן מעורר השתאות, והיא בכל זאת מהלכת בתוכה בזהירות, אינה נופלת בפרטים.
הכתיבה של שרמן סוחפת, בזאת יסכים כל אדם שמבין בכתיבה או בקריאה. היא נוגעת בנימי הרגש העמוקים, מונחת בדגש על מהמורות מבעבעות ומחליקה על אתרים בלב שהכניסה אליהם אסורה.
מבנה המשפטים שלה, עם זאת, טעון שיפור. תדירות הנקודות בפסקה גבוהה עד מעיקה. משפט נכון עשוי להיות גם משפט מורכב, ואין צורך להציב נקודה לאחר כל שלוש מילים. פסיק יתפוס את מקומה בחינניות רבה יותר, במקרים רבים. משפט צריך להיות בנוי בצורה תחבירית נכונה כדי שרציפות הפסקה לא תקשה על הקוראים. עם זאת, אין להכחיש שסגנון הכתיבה הקצר הזה ייחודי לכתיבה הסוחפת והוא אחד המאפיינים המייחדים אותה, כך ששינוי אמור להתבצע בצורה זהירה ולא קיצונית.
בבחינה הלשונית, המוגדרת כ'גימורים' ועם זאת חשובה ביותר בהגעה אל קהל הקוראים, יש מקום לשיפור משמעותי. שגיאות לשון ודקדוק אופייניות לכתיבה, וחבל. בכתיבה ברמה גבוהה שכזו שגיאות מעין אלו הן היתפסות לקטנות והן מאלו המונעות מהסיפור להיות מושלם.
נקודה נוספת, המוקשת דווקא מכך שמדובר בסיפור בהמשכים, היא המבנה שגורר אותנו שוב ושוב לרצף של סצנה-סצנה. אין לנו כאן עלילה מתמשכת, אין התרחשות בתהליך. סצנות – יפהפיות אומנם – אך לא בעלות רצף מאחד וסוחף מספיק. המבנה הזה מקשה על הקריאה ומעייף אותנו, כקוראים.
למרות נקודות הביקורת הללו, אין להכחיש כי הסיפור הנ"ל מביא בשורה לעולם הרגש שלנו, לעולם הטיפולי שלנו ולעולם האנושי שלנו.
לאה, כתינוקת רכה וחפה מפשע, נולדה ביום בהיר אחד למשפחה מתמודדת. היא הוצבה בה בהוראה מלמעלה – הסופרת הנכבדת תמר שרמן, שקבעה את עתיד חייה בהנף מקלדת, מציבה אותה בהתמודדות חיים לא פשוטה ושוסעת, מבחינה מנטלית ותפקודית.
מצב החיים בבית משפחת גלאי מורכב על ידי הסופרת מתחקיר עומק יסודי, כך מובן מהפרטים האותנטיים המתוארים בסיפור. האבא מתעלל, האמא מתאמללת והגיבורה שלנו נמצאת ביניהם כשרגלה האחת תומכת באם ורגלה השנייה נאמנה לאב, כשבתווך מתפרשת תהום עמוקה בה טובעים אחיה, ביניהם נקרעת לאה. היא מתפקדת כאם וכאב, כשנקודות האור היחידות בחייה נסתמות פעם אחר פעם על ידי הסופרת.
אכזרית? יתמהו חלק נרחב מהקוראים. כמה אפשר להתעלל כך בגיבור חסר ישע? למה להרוס את חייו שוב ושוב, פעם אחר פעם?
הסיפור הזה, לא כמו אחיו, אינו מתאר דם ודמע ללא כל סיבה. הסיפור הזה מתאר מציאות חיים אמיתית, כואבת, המוכתבת לעיתים על ידי אדון הכל שמציב את ברואיו האהובים בהתמודדות חיים לא פשוטה ונותן להם את הכלים והיכולות להתמודד איתה.
הסופרת, במקצועיות ראויה לציון, מנסה (ומצליחה, במובנים רבים) להיות אחד הכלים האלו, לעזור לאותם אנשים שנמצאים במשבר. ולאלו שמסביב – להבין אותם, להכיל אותם ולראות אותם.
לאה גלאי מבקרת אצלנו במייל בחודשים האחרונים מדי כמה שבועות. היא באה, דופקת ונכנסת. אל תוך הלב פנימה. ללא גינונים מיותרים היא משתלטת על רגשותינו, על המחשבות ועל התחושות, משחקת בהם במחול עוועים מסחרר עד שכל נים ונים בנו צורח עם כל משפט בסיפור, מריע עם כל עלייה ונשסע עם כל שיברון. היא רוקדת בתוך ליבנו פנימה, מעירה אותנו משנתנו, דורשת מאיתנו: קומו! שימו לב אלי. אני כאן. אני סובלת. אני זקוקה לכם.
לאה ניצבת לידינו וזוקפת אצבע. היא משיטה אותה על הסביבה שלנו, על כל אלו שנמצאים בהתמודדות. בקריעה. בתסכול. התמודדות אישית, משפחתית או מוסרית. היא אומרת לנו לפקוח עין. היא אומרת להם: אתם בסדר. אתם נורמליים. אתם צריכים עזרה.
הסיפור, מלבד הרגש שממנו הוא מורכב, נכתב במילים. מילים חדות, קצרות, בהירות. מילים שמספרות סיפור.
מבחינת כתיבה ניכר שהסופרת, מתחילה בדרכה, בעלת עתיד מזהיר. היא מבצעת את עבודתה נהדר: פולשת באחת לזירה מבעבעת, מתנחלת בתוכה במקצועיות ומתיזה לעברנו רסיסים שלא היו מוכרים עד עתה בעולם הספרות שלנו. הנישה שבה בחרה מורכבת באופן מעורר השתאות, והיא בכל זאת מהלכת בתוכה בזהירות, אינה נופלת בפרטים.
הכתיבה של שרמן סוחפת, בזאת יסכים כל אדם שמבין בכתיבה או בקריאה. היא נוגעת בנימי הרגש העמוקים, מונחת בדגש על מהמורות מבעבעות ומחליקה על אתרים בלב שהכניסה אליהם אסורה.
מבנה המשפטים שלה, עם זאת, טעון שיפור. תדירות הנקודות בפסקה גבוהה עד מעיקה. משפט נכון עשוי להיות גם משפט מורכב, ואין צורך להציב נקודה לאחר כל שלוש מילים. פסיק יתפוס את מקומה בחינניות רבה יותר, במקרים רבים. משפט צריך להיות בנוי בצורה תחבירית נכונה כדי שרציפות הפסקה לא תקשה על הקוראים. עם זאת, אין להכחיש שסגנון הכתיבה הקצר הזה ייחודי לכתיבה הסוחפת והוא אחד המאפיינים המייחדים אותה, כך ששינוי אמור להתבצע בצורה זהירה ולא קיצונית.
בבחינה הלשונית, המוגדרת כ'גימורים' ועם זאת חשובה ביותר בהגעה אל קהל הקוראים, יש מקום לשיפור משמעותי. שגיאות לשון ודקדוק אופייניות לכתיבה, וחבל. בכתיבה ברמה גבוהה שכזו שגיאות מעין אלו הן היתפסות לקטנות והן מאלו המונעות מהסיפור להיות מושלם.
נקודה נוספת, המוקשת דווקא מכך שמדובר בסיפור בהמשכים, היא המבנה שגורר אותנו שוב ושוב לרצף של סצנה-סצנה. אין לנו כאן עלילה מתמשכת, אין התרחשות בתהליך. סצנות – יפהפיות אומנם – אך לא בעלות רצף מאחד וסוחף מספיק. המבנה הזה מקשה על הקריאה ומעייף אותנו, כקוראים.
למרות נקודות הביקורת הללו, אין להכחיש כי הסיפור הנ"ל מביא בשורה לעולם הרגש שלנו, לעולם הטיפולי שלנו ולעולם האנושי שלנו.
