הנושאים החמים
הנושאים החמים
ואני שמה את זה כאן, ביקורת ותגובה יתקבלו בברכה.
בס"ד
זו היתה יחידת דיור לא ישנה מידי ולא מפוארת. עוד יחידה בני ברקית המאכלסת בתוכה זוג צעיר.
מאחורי החלון בכוך שנקרא מרפסת שרות השתרעה חלקת אדמה מוזנחת, שקיות ניילון קרועות התנופפו ברוח ונתפסו בחרולים שצמחו שם לרוב, עטיפות של קרטיב ריאו ואיגלויים הושלכו אליה לצד קופסאות לבן מעוכות ושאר גרעיני ירקות. חתולים נמנמו שם בבקרים ויללו בלילות, וגם חריקות, חריקות ארוכות שהיו מוסיפות נופך מסתורי למראה המוזנח.
החריקות חרקו ביום ובלילה, בעיקר בלילות, אז אהבה שולי להרים את התריס ולתלות את הכביסה על החבלים. בכל פעם שמשכה את החבל, נשמעה חריקה כזו, פיני כבר הציע כמה פעמים לשמן את הגלגלים החלודים. אך שולי דחתה אותו בכל פעם בתרוץ אחר.
ערב אחד, היא תלתה גרביים שחורות על החבל, פיני יצא למעריב וטרם חזר היא תלתה שורה ארוכה של גרביים והסיעה את החבל לכיוונה בחריקה צורמנית במיוחד.
"את אוהבת שהחבל חורק?" הקפיץ אותה לפתע קולו של פיני, "אה... חזרת? לא שמעתי שהדלת נפתחה." היא נבוכה. השאלה שלו היתה מוזרה לחלוטין. "כן, כשאתה שואל אני חושבת שזה פשוט נעים לי להקשיב לחריקות האלה שמשתלבות בנוף הפראי שבחוץ." אמרה, והביטה נדהמת על עצמה, נשכה את שפתיה שהוציאו משפט משונה כל כך, וטעם חמוץ מילא אותה, האם זה קורה לה? מאיפה צצה פתאום שולי המפולספת והתמהונית שנקברה בעמל רב כבר בשלהי הילדות?
היא הרימה עיניים בחשש, גלגלי מוחה חורקים בקדחתנות מחפשים עוקץ או בדיחה שיסבירו את ההגיג המוזר שנפלט מפיה.
"כן, יש משהו בחצר השוממת הזו," נשמע פתאום קולו של פיני, אוהד ומהורהר, כאילו לא גילתה אשתו המוזרה לפני רגע כי היא אוהבת לשמוע חריקות ולצפות בחתולים מהדסים בינות לקוצים .
בבת אחת הפסיקו לחרוק בתוכה הקולות, והיא הביטה בו נדהמת, חיפשה צל של לגלוג או מבוכה מול יצור תמהוני כמוה, אך לא מצאה.
"על מה את חושבת?, הקפיץ אותה פתאום פיני מתעניין בכנות. כנראה ששוב נתפסה לאחד החישים הידועים שלה. 'הי תתעוררי, חטפת חיש?' זה לא היה הקול של פיני, זה היה ערבוב של קולות שליוו אותה הרבה שנים, בעצם מאז שהיא זוכרת את עצמה
'אולי תסיימי כבר עם הגרביים ותסגרי את החלון במקום לעמוד ולחלום?' שוב היא שמעה את הגערה במוחש ממש והתכווצה.
פתאום היא קלטה את השקט המבורך ונזכרה שפיני שאל קודם על מה היא חושבת, נראה ששכח מה שאל והוא עצמו תלה עיניים בקילוף שמעל ראשה ושקע במחשבות.
"קודם תגיד על מה אתה חושב?" המשפטים שיוצאים מפיה חדשים לה כל כך עד שהיא ממששת אותם בלשונה בהשתאות.
הוא מחייך בנינוחות ולא נראה מופתע, גם לא מבקש ממנה להפסיק להתפלסף ולהיות נורמלית...
"חשבתי על הטבע המופלא ומה שזה מזיז בתוכינו, אפילו כמה קוצים לאור ירח יכולים לפתוח משהו בנשמה," אמר לבסוף בביישנות ותלה בה מבט.
"ואני חשבתי," היא ענתה מייד ושוב ליבה פועם פעימות מואצות, "חשבתי כמה טוב זה שאפשר לחשוב."
"שאפשר לחשוב?" הוא התפלא קצת. "כן, שמותר לחשוב ... ש... ש..." כמו תמיד בשעת התרגשות היא נתקעה ולא הצליחה ליצוק את שלל הרגשות לתבנית תחבירית הגיונית.
הוא שתק לעוד רגע ארוך ומהורהר, לא אמר כלום ובכל זאת היא הרגישה שמישהו מבין אותה, היא מדברת ומישהו פשוט מבין את השפה. היתכן?
ההרגשה היתה מדהימה ומשכרת, עד שעיניה התמלאו דמעות, חלון אטום ומלא אבק של שנים, חרק וזז עד כדי סדק צר, ואויר צלול לנשימה החל לחדור פנימה.
ובכל זאת היא בושה בדמעות, ומתוך הרגל של שנים, פנתה מייד לחדר האמבטיה ליטול טישיו בגלל הצינון המעצבן הזה.
משום מה התחשק לה באותו רגע לשיר, לזמר בקול רם ומשוחרר, אך שום שיר לא התנגן לה כרגע מלבד אותו לחן ילדותי מטופש: לה, לה, לה, אפצ'י...
בס"ד
זו היתה יחידת דיור לא ישנה מידי ולא מפוארת. עוד יחידה בני ברקית המאכלסת בתוכה זוג צעיר.
מאחורי החלון בכוך שנקרא מרפסת שרות השתרעה חלקת אדמה מוזנחת, שקיות ניילון קרועות התנופפו ברוח ונתפסו בחרולים שצמחו שם לרוב, עטיפות של קרטיב ריאו ואיגלויים הושלכו אליה לצד קופסאות לבן מעוכות ושאר גרעיני ירקות. חתולים נמנמו שם בבקרים ויללו בלילות, וגם חריקות, חריקות ארוכות שהיו מוסיפות נופך מסתורי למראה המוזנח.
החריקות חרקו ביום ובלילה, בעיקר בלילות, אז אהבה שולי להרים את התריס ולתלות את הכביסה על החבלים. בכל פעם שמשכה את החבל, נשמעה חריקה כזו, פיני כבר הציע כמה פעמים לשמן את הגלגלים החלודים. אך שולי דחתה אותו בכל פעם בתרוץ אחר.
ערב אחד, היא תלתה גרביים שחורות על החבל, פיני יצא למעריב וטרם חזר היא תלתה שורה ארוכה של גרביים והסיעה את החבל לכיוונה בחריקה צורמנית במיוחד.
"את אוהבת שהחבל חורק?" הקפיץ אותה לפתע קולו של פיני, "אה... חזרת? לא שמעתי שהדלת נפתחה." היא נבוכה. השאלה שלו היתה מוזרה לחלוטין. "כן, כשאתה שואל אני חושבת שזה פשוט נעים לי להקשיב לחריקות האלה שמשתלבות בנוף הפראי שבחוץ." אמרה, והביטה נדהמת על עצמה, נשכה את שפתיה שהוציאו משפט משונה כל כך, וטעם חמוץ מילא אותה, האם זה קורה לה? מאיפה צצה פתאום שולי המפולספת והתמהונית שנקברה בעמל רב כבר בשלהי הילדות?
היא הרימה עיניים בחשש, גלגלי מוחה חורקים בקדחתנות מחפשים עוקץ או בדיחה שיסבירו את ההגיג המוזר שנפלט מפיה.
"כן, יש משהו בחצר השוממת הזו," נשמע פתאום קולו של פיני, אוהד ומהורהר, כאילו לא גילתה אשתו המוזרה לפני רגע כי היא אוהבת לשמוע חריקות ולצפות בחתולים מהדסים בינות לקוצים .
בבת אחת הפסיקו לחרוק בתוכה הקולות, והיא הביטה בו נדהמת, חיפשה צל של לגלוג או מבוכה מול יצור תמהוני כמוה, אך לא מצאה.
"על מה את חושבת?, הקפיץ אותה פתאום פיני מתעניין בכנות. כנראה ששוב נתפסה לאחד החישים הידועים שלה. 'הי תתעוררי, חטפת חיש?' זה לא היה הקול של פיני, זה היה ערבוב של קולות שליוו אותה הרבה שנים, בעצם מאז שהיא זוכרת את עצמה
'אולי תסיימי כבר עם הגרביים ותסגרי את החלון במקום לעמוד ולחלום?' שוב היא שמעה את הגערה במוחש ממש והתכווצה.
פתאום היא קלטה את השקט המבורך ונזכרה שפיני שאל קודם על מה היא חושבת, נראה ששכח מה שאל והוא עצמו תלה עיניים בקילוף שמעל ראשה ושקע במחשבות.
"קודם תגיד על מה אתה חושב?" המשפטים שיוצאים מפיה חדשים לה כל כך עד שהיא ממששת אותם בלשונה בהשתאות.
הוא מחייך בנינוחות ולא נראה מופתע, גם לא מבקש ממנה להפסיק להתפלסף ולהיות נורמלית...
"חשבתי על הטבע המופלא ומה שזה מזיז בתוכינו, אפילו כמה קוצים לאור ירח יכולים לפתוח משהו בנשמה," אמר לבסוף בביישנות ותלה בה מבט.
"ואני חשבתי," היא ענתה מייד ושוב ליבה פועם פעימות מואצות, "חשבתי כמה טוב זה שאפשר לחשוב."
"שאפשר לחשוב?" הוא התפלא קצת. "כן, שמותר לחשוב ... ש... ש..." כמו תמיד בשעת התרגשות היא נתקעה ולא הצליחה ליצוק את שלל הרגשות לתבנית תחבירית הגיונית.
הוא שתק לעוד רגע ארוך ומהורהר, לא אמר כלום ובכל זאת היא הרגישה שמישהו מבין אותה, היא מדברת ומישהו פשוט מבין את השפה. היתכן?
ההרגשה היתה מדהימה ומשכרת, עד שעיניה התמלאו דמעות, חלון אטום ומלא אבק של שנים, חרק וזז עד כדי סדק צר, ואויר צלול לנשימה החל לחדור פנימה.
ובכל זאת היא בושה בדמעות, ומתוך הרגל של שנים, פנתה מייד לחדר האמבטיה ליטול טישיו בגלל הצינון המעצבן הזה.
משום מה התחשק לה באותו רגע לשיר, לזמר בקול רם ומשוחרר, אך שום שיר לא התנגן לה כרגע מלבד אותו לחן ילדותי מטופש: לה, לה, לה, אפצ'י...
) ערמות של אשפה שהושלכו שם במהלך השנים כיסו את האדמה במרבד של שקיות ניילון קרועות שנתפסו בקוצים ובשיחי הבר היבשים שצמחו פרא, עטיפות של קרטיבים התערבו יחד עם שאריות ארוחת ערב של אי מי לפני שנתיים והתינוק של השכנים מלמעלה השליך בקביעות את גביעי הלבן המלאים בחציים דרך החלון היישר על החגיגה הצבעונית, מלווים בחפצים שונים, אותם לפחות היה מי שטרח להרים. החתולים שמצאו לעצמם בקעה להתגדר בה ללא הפרעה מיוחדת נמנמו שם בבקרים ובלילות יללו, מצטרפים לחריקות, חריקות ארוכות שהוסיפו נופך מסתורי למראה המוזנח'.
