הנושאים החמים
הנושאים החמים
לא מושלם, לא מושלם בכלל... אפילו סכנה לביטחון העצמי
אבל אני באמת אשמח לעצת זקני העם.
...אם יהיה להם סבלנות לקרוא מההתחלה עד הסוף.
2045\6\11
היה שקט הערב.
זאת בניגוד לערב שקדם לו ולערב שקדם לערב שקדם לו, בהם הממשלה חטפה עוד שלושה.
נערים, הם היו. צעירים ממש. אין לדעת אם הם עדיין.
"מחר הם יעברו כאן," גבריאל נכנס בלי לדפוק, כרגיל. שכן טוב. "אור, מחר הם עוברים כאן."
"כן, כבר אמרת את זה." קשה לי עם דרמות.
גבריאל ניגש למטבח, היישר לנקודה בה עמדתי וערבבתי את הקפה בפזירות. בעיניים שלו עמדה תקווה אדירה, לוהטת. עשרות מגדלים פורחים ריחפו בה. פחדתי לרסק אותם ארצה, פחדתי מכאבו של האיש.
"הם לא יעברו כאן, גברי," אעשה את זה מתון. "הם לא יקחו סיכון לאבד כוח עבודה בניסיון בריחה נועז. הם יעברו רחוק מספיק בשביל למנוע אפשרות כזו, וקרוב מספיק כדי שתוכל לראות אותם."
"אותו," רועד הקול שבע הנסיונות. "את צבי."
צבי. צביקה, צביקי, צביקוש. הבחורצ'יק שנהג לבוא לכאן כל כמה ימים כדי להרביץ לכבשים ולשאול שבע שאלות על כל תשובה. נחטף בשביעי למרץ, אלפיים שלושים וחמש.
אהבתי אותו. הוא אמור להיות היום בן עשרים ושתיים לפחות. "אולי גם את צבי תראה שם," לא הבטתי בפני האב. "אולי גם את צבי."
2045\6\12
אאאאהההההההההה!!!!!!!
צרחת נערה קילפה את השינה מתושבי הצוק. דלתות נטרקו, שעיטות מגפיים חרשו את אדמת הסתיו. אלם רגעי ירד על ההר. על יושביו.
ומייד לאחר מכן, רעש. רעש מטורף שלא פסק לרגע.
בכי נשי התגלגל אל העמק שתחתינו, זעקות אב הרעידו אותו. ההמולה הכתיבה את הדופק.
לא באמת יכולתי לישון כך.
ויתרתי על גרב ימין, אני גם ככה שמאלי. הבית שלי יושב על קצה הצוק, לא יהיה הרבה ללכת-
אין בכלל לאן ללכת.
אחזתי בשוק חיי.
שורות שורות של נערים חצו את העמק. יחפים, שקטים ומוכרים. מוכרים עד כאב. הינה השלושה שנחטפו אתמול ושלשום. הינה הקטנצ'יק מלפני חודשיים, הינה גם אחיו הגדול-
והינה צבי.
הפנים שלו הרוסות לחלוטין. הוא גורר בכתפיו עגלת משא, נראה כמו שיפוד שבור. הערכתי שהוא שומע את אימו הצורחת ואביו המנופף, אבל הוא לא הפגין כלפיהם שום קרבה. הביט בהם לרגע או שניים והמשיך, שקוע בסבלותיו.
לעומתו היו כאלה שצעקו. הרימו עיניים מהעמק אל הצוק, בכו והתחננו לעזרה. הם לא היו בני המקום, אבל גם אם כן, לא היה איך לעזור להם. סביבם מפטרל טרול אכיפת שירות בדמות אדם, שכל סופר מתחיל היה מתאר כשטן מרכזי.
זו הייתה טראומה.
עמק בקוע בין שני צוקים, עבדי עבדים עוברים בו. אלפים מהם.
כמעט הסתובבתי חזור, לחסוך מעצמי סיוט או שניים,
אבל אז ראיתי אותו.
הקטן שבהם.
עומד על אבן בירכתי הצוק, נאחז בגבוהה יותר. כששק על גבו. לבנה אחת צנחה ממנו, נוחתת לא רחוק. מטר מתחת.
אם הוא לא יצליח, זו תהיה דרכו האחרונה.
'עלה,' לחשתי לו בליבי. לא היה לי שום דבר חכם או יעיל יותר לעשות.
הוא עלה.
מאחוריו שרק החץ הראשון. הוא מורעל, ידעתי בוודאות. אחת דינו של נמלט. אכלתי את שפתיי במתח, בהרגל שאמא תמיד גינתה. מה אני אעשה, אימוש. לא ידעתי שאצטרך אי פעם לצפות בטקס הוצאה להורג.
הוא לא מת, ניסתה המציאות להרגיע את ההיגיון. הוא ימות, ענה לה ההיגיון בשם הציניות.
השתקתי את שניהם. הוא ישרוד. הוא טיפס את חצי הדרך.
חצי הדרך?!
התרכזתי בו, בנער. בער בו משהו. זיק, ניצוץ, גחלת. קטנה אבל תמידית. הוא ידע שהוא לא מתאמץ לחינם. הוא האמין במשהו.
אבל זה רק כי התרכזתי בו. במבט ראשון הוא נראה יותר נואש ושברירי, שליש מת.
כששלושה רבעים מהצוק היו כבר תחתיו, הבנתי סוף סוף-
הוא מטפס אליי.
הוא עולה לכיווני. נעתי לקצה בזהירות, כרעתי על ברך אחת וראיתי אותו,
מטר תחתיי.
זה היה המטר הכי בלתי אפשרי שאפשר. חלק, אנכי לחלוטין. בלתי עביר.
אתה מתייאש מהר מדי, אור. תלמד מהילד.
הוא לא זז. לא היה לו לאן. נותר תלוי על בלימה, בין כוח המשיכה לבין הרצון לחיות.
שריקה עמומה, פגיעה. החץ נתקע חצי מטר משמאל לנער. הוא החל לעזוב-
"ילד!!!" לא האמנתי שאני מסוגל לצרוח ככה. "תעזוב את השק!" שלאקקק. ראש ברזל נוסף ננעץ בראש הצוק, "תפיל אותו למטה!!!"
הוא שמע, ראיתי שהוא שמע. כל חירש היה שומע. אבל הוא עדיין לא זז.
"אתה שומע???" צעקתי כמשוגע הכפר, מפר את המוניטין שלי כבחור אציל הליכות. כן, גם בתור רועה צאן. "זרוק אותו כבר!!!"
ייתכן?! הוא פשוט לא רוצה?!?!
לא יכול להיות שום הסבר הגיוני למצב הזה.
הוא מביט בי עכשיו.
אין לי כוח לצעוק לו כבר. משדר לו, זרוק כבר את העבדות שלך, ילד.
והוא זורק.
פאחחחח!!! עשרות לבנים מתפצפצות על צלע ההר, משילות את משקלן מרוחו של הנער. הוא מזנק עכשיו אליי בקפיצה בלתי אפשרית, בערך מתאבד-
אבל אני תופס אותו. ביד שהוא שולח אליי.
ועכשיו הוא לידי, כאן. עומד על ההר שכבש ומביט למטה, אל השק.
ובוכה.
***
פעם זה לא היה כך.
פעם נערים לא נחטפו לשרת בעבדות קשה כל כך. קשה עד שהיו מתמכרים אליה. ועוד רק בגלל קצת חוסר זהירות. הם לא היו צריכים לוותר על כל כך הרבה כדי להמנע מהסכנה, ולא היו צריכים לטפס על צוק מטורף כדי לחזור הביתה. לחזור למי שהיו כבר אין סיכוי. אין עניין.
פעם היה להם דבש, אני חושב. לא שאני מכיר, אבל נו באמת, כמה קשה יכול להיות לחיות בעולם קטן, גלובלי ודמוקרטי?
הבחור הנמלט ישן על המיטה שלי כרגע. סיפר שקוראים לו דרור. חיבקתי אותו, למרות ועל אף שהוא יותר מלוכלך מניקי, הכבשה השחורה מהעדר של בן שושן. אני אחמם לו מים, שיתקלח,
הגיבור.
***
אבל אני באמת אשמח לעצת זקני העם.
...אם יהיה להם סבלנות לקרוא מההתחלה עד הסוף.
2045\6\11
היה שקט הערב.
זאת בניגוד לערב שקדם לו ולערב שקדם לערב שקדם לו, בהם הממשלה חטפה עוד שלושה.
נערים, הם היו. צעירים ממש. אין לדעת אם הם עדיין.
"מחר הם יעברו כאן," גבריאל נכנס בלי לדפוק, כרגיל. שכן טוב. "אור, מחר הם עוברים כאן."
"כן, כבר אמרת את זה." קשה לי עם דרמות.
גבריאל ניגש למטבח, היישר לנקודה בה עמדתי וערבבתי את הקפה בפזירות. בעיניים שלו עמדה תקווה אדירה, לוהטת. עשרות מגדלים פורחים ריחפו בה. פחדתי לרסק אותם ארצה, פחדתי מכאבו של האיש.
"הם לא יעברו כאן, גברי," אעשה את זה מתון. "הם לא יקחו סיכון לאבד כוח עבודה בניסיון בריחה נועז. הם יעברו רחוק מספיק בשביל למנוע אפשרות כזו, וקרוב מספיק כדי שתוכל לראות אותם."
"אותו," רועד הקול שבע הנסיונות. "את צבי."
צבי. צביקה, צביקי, צביקוש. הבחורצ'יק שנהג לבוא לכאן כל כמה ימים כדי להרביץ לכבשים ולשאול שבע שאלות על כל תשובה. נחטף בשביעי למרץ, אלפיים שלושים וחמש.
אהבתי אותו. הוא אמור להיות היום בן עשרים ושתיים לפחות. "אולי גם את צבי תראה שם," לא הבטתי בפני האב. "אולי גם את צבי."
2045\6\12
אאאאהההההההההה!!!!!!!
צרחת נערה קילפה את השינה מתושבי הצוק. דלתות נטרקו, שעיטות מגפיים חרשו את אדמת הסתיו. אלם רגעי ירד על ההר. על יושביו.
ומייד לאחר מכן, רעש. רעש מטורף שלא פסק לרגע.
בכי נשי התגלגל אל העמק שתחתינו, זעקות אב הרעידו אותו. ההמולה הכתיבה את הדופק.
לא באמת יכולתי לישון כך.
ויתרתי על גרב ימין, אני גם ככה שמאלי. הבית שלי יושב על קצה הצוק, לא יהיה הרבה ללכת-
אין בכלל לאן ללכת.
אחזתי בשוק חיי.
שורות שורות של נערים חצו את העמק. יחפים, שקטים ומוכרים. מוכרים עד כאב. הינה השלושה שנחטפו אתמול ושלשום. הינה הקטנצ'יק מלפני חודשיים, הינה גם אחיו הגדול-
והינה צבי.
הפנים שלו הרוסות לחלוטין. הוא גורר בכתפיו עגלת משא, נראה כמו שיפוד שבור. הערכתי שהוא שומע את אימו הצורחת ואביו המנופף, אבל הוא לא הפגין כלפיהם שום קרבה. הביט בהם לרגע או שניים והמשיך, שקוע בסבלותיו.
לעומתו היו כאלה שצעקו. הרימו עיניים מהעמק אל הצוק, בכו והתחננו לעזרה. הם לא היו בני המקום, אבל גם אם כן, לא היה איך לעזור להם. סביבם מפטרל טרול אכיפת שירות בדמות אדם, שכל סופר מתחיל היה מתאר כשטן מרכזי.
זו הייתה טראומה.
עמק בקוע בין שני צוקים, עבדי עבדים עוברים בו. אלפים מהם.
כמעט הסתובבתי חזור, לחסוך מעצמי סיוט או שניים,
אבל אז ראיתי אותו.
הקטן שבהם.
עומד על אבן בירכתי הצוק, נאחז בגבוהה יותר. כששק על גבו. לבנה אחת צנחה ממנו, נוחתת לא רחוק. מטר מתחת.
אם הוא לא יצליח, זו תהיה דרכו האחרונה.
'עלה,' לחשתי לו בליבי. לא היה לי שום דבר חכם או יעיל יותר לעשות.
הוא עלה.
מאחוריו שרק החץ הראשון. הוא מורעל, ידעתי בוודאות. אחת דינו של נמלט. אכלתי את שפתיי במתח, בהרגל שאמא תמיד גינתה. מה אני אעשה, אימוש. לא ידעתי שאצטרך אי פעם לצפות בטקס הוצאה להורג.
הוא לא מת, ניסתה המציאות להרגיע את ההיגיון. הוא ימות, ענה לה ההיגיון בשם הציניות.
השתקתי את שניהם. הוא ישרוד. הוא טיפס את חצי הדרך.
חצי הדרך?!
התרכזתי בו, בנער. בער בו משהו. זיק, ניצוץ, גחלת. קטנה אבל תמידית. הוא ידע שהוא לא מתאמץ לחינם. הוא האמין במשהו.
אבל זה רק כי התרכזתי בו. במבט ראשון הוא נראה יותר נואש ושברירי, שליש מת.
כששלושה רבעים מהצוק היו כבר תחתיו, הבנתי סוף סוף-
הוא מטפס אליי.
הוא עולה לכיווני. נעתי לקצה בזהירות, כרעתי על ברך אחת וראיתי אותו,
מטר תחתיי.
זה היה המטר הכי בלתי אפשרי שאפשר. חלק, אנכי לחלוטין. בלתי עביר.
אתה מתייאש מהר מדי, אור. תלמד מהילד.
הוא לא זז. לא היה לו לאן. נותר תלוי על בלימה, בין כוח המשיכה לבין הרצון לחיות.
שריקה עמומה, פגיעה. החץ נתקע חצי מטר משמאל לנער. הוא החל לעזוב-
"ילד!!!" לא האמנתי שאני מסוגל לצרוח ככה. "תעזוב את השק!" שלאקקק. ראש ברזל נוסף ננעץ בראש הצוק, "תפיל אותו למטה!!!"
הוא שמע, ראיתי שהוא שמע. כל חירש היה שומע. אבל הוא עדיין לא זז.
"אתה שומע???" צעקתי כמשוגע הכפר, מפר את המוניטין שלי כבחור אציל הליכות. כן, גם בתור רועה צאן. "זרוק אותו כבר!!!"
ייתכן?! הוא פשוט לא רוצה?!?!
לא יכול להיות שום הסבר הגיוני למצב הזה.
הוא מביט בי עכשיו.
אין לי כוח לצעוק לו כבר. משדר לו, זרוק כבר את העבדות שלך, ילד.
והוא זורק.
פאחחחח!!! עשרות לבנים מתפצפצות על צלע ההר, משילות את משקלן מרוחו של הנער. הוא מזנק עכשיו אליי בקפיצה בלתי אפשרית, בערך מתאבד-
אבל אני תופס אותו. ביד שהוא שולח אליי.
ועכשיו הוא לידי, כאן. עומד על ההר שכבש ומביט למטה, אל השק.
ובוכה.
***
פעם זה לא היה כך.
פעם נערים לא נחטפו לשרת בעבדות קשה כל כך. קשה עד שהיו מתמכרים אליה. ועוד רק בגלל קצת חוסר זהירות. הם לא היו צריכים לוותר על כל כך הרבה כדי להמנע מהסכנה, ולא היו צריכים לטפס על צוק מטורף כדי לחזור הביתה. לחזור למי שהיו כבר אין סיכוי. אין עניין.
פעם היה להם דבש, אני חושב. לא שאני מכיר, אבל נו באמת, כמה קשה יכול להיות לחיות בעולם קטן, גלובלי ודמוקרטי?
הבחור הנמלט ישן על המיטה שלי כרגע. סיפר שקוראים לו דרור. חיבקתי אותו, למרות ועל אף שהוא יותר מלוכלך מניקי, הכבשה השחורה מהעדר של בן שושן. אני אחמם לו מים, שיתקלח,
הגיבור.
***
