זוכרת את עצמי כזו"צ
גרה רחוק בפריפריה ו2 זוגות ההורים בעיר.
אז לפעמים נסענו אליהם וחגגנו יומיים פורים
אבל גם בי"ד לא היה לנו היכן לאכול ניסינו לקרא לאחים הנשואים לאכול יחד אבל כל אחד הלך לצד השני שגר בבני ברק ואנו- ירושלמים מ2 הצדדים נותרנו לבד, תמיד לבד
בעלי ניסה לעשות שמח אבל הרגיש שזה לא זה
שנה אחת עשינו 'ויברח'
שכרנו יחידה בירושלים ושהינו שם בי"ד ובאנו לט"ו לחמותי כאילו מחוץ לעיר והיא לא ידעה
עשינו זאת כי רצינו להגיע לכותל בליל פורים וממודיעין עילית לכותל בליל פורים זה לא אפשרי.
אבל בדיוק באותה השנה רצו סוף סוף האחים לאכול ביחד ואנחנו נעלמנו. לא יכולנו להתחרט מהתוכנית שלנו
בשנה שאחרי חמותי התה באבל ורצתה לאכול במקום שהוא לא הבית שלה.
היא התקשרה לכל בניה ושאלה בתמימות היכן הם אוכלים את סעודת הפורים, וכל אחד ענה לה בתמימות גם כן, שאצל הצד השני, עד שהיא התקשרה אלינו ושמעה שאנחנו אוכלים לבד. היא היתה בהלם שכל כלך הרבה שנים אנחנו אוכלים לבד והיא לא ידעה מזה כלל.
סיכמנו שנאכל יחד
אבל ברגע שהנשואים שלה שמעו שהיא באה אילינו, באו כולם והיא ממש רוותה נחת אח"כ היא אמרה לי גם ראיתי את הנחת גם נשאר לי בית נקי, תמיד אני בלחץ שכל מה שניקיתי לפסח עד פורים יהרס מהשיכורים וכ'..
מאז כל שנה היינו בבית של אחת הגיסות עד שהצאן גדל ויצאנו לאולם זול ליד אחד הילדים הנשואים