סיפור ועדיין...

[shevi123]

@כנפיים תודה רבה על הביקורת המפורטת
חשוב לי לדייק ולהשתפר, ואשמח אם תוכלי לעזור לי להבין עד הסוף

מרגישים שזה הוכנס כי היה לך חשוב, פחות כי זה טבעי להרגיש כך.

תודה על הביקורת,
לאחר בקורות שקבלתי כאן הבנתי שאכן לא הדגשתי את המרחק מהאירוע.
הייתי מכניסה ומדגישה יותר בהתחלה.

העניין של להכניס את זה לא היה בקטע של לתקוע בכח מסר חינוכי.
יותר מהערצה לאנשים שאכן קמים מתוך השברים, ולא מפסיקים להלחם. אבל באמת יותר מתאים לתקופה של שבועיים - חודש אחרי האירוע.

ואם את מסיימת כך, קמת לא מתאים לכתוב קודם

לא הבנתי את המשפט הזה

כי זה בעצם מה שאת עושה, רק דרכה.
למה לא לתת לה לשבת עם זה בשקט?

הכוונה להוריד את הקטע המוסרי כביכול, וההליכה קדימה? יותר להישאר עם כאן ועכשיו?
לא התכוונתי שישמע מוסרי, הבאתי את זה בתור סוג של 'נערווים' (ככה כותבים את זה? ) שזו תופעה שקורית לעיתים במצבי משבר, למה אני לא מתנחמת? למה האמונה שלי לא מספיק חזקה? וכו
איך זה משתמע שאני עושה דרכה?

 

[כנפיים]

לא הבנתי את המשפט הזה

המילה קמת נדחפה לי שם אינלי מושג מאיפה, ערכתי.

הכוונה להוריד את הקטע המוסרי כביכול, וההליכה קדימה? יותר להישאר עם כאן ועכשיו?

לא חייב. זאת דעתי. אני הרגשתי שזה נגמר כאן:

נכון שבכל הסיפורים שקראה, תמיד הייתה איזו רבנית או חברה, שהרעיפה נחמה, תקווה ואמונה.
אך היא בכל זאת. מעדיפה להיות לבדה, להתאבל בשקט. להתנתק מכל העולם.

והסיום היה נראה לי קצת מודבק, אבל זה טעם אישי.
מה שכתבתי היה שאם את כותבת שבסיפורים היתה איזו דמות שתנחם, אבל היא דווקא רוצה להתאבל על זה בשקט, ורגע אח"כ את כבר מקימה אותה לחיים, להמשיך להילחם, ועוד על משהו אחר, עם להניח למה שקרה עכשיו, זה די מייתר את המשפט על הדמויות המנחמות והניתוק שהיא רוצה, שלא לומר סותר.
עכשיו הסברתי את עצמי?

 

[stars]

אחד הסיפורים המצמררים והכואבים ביותר.
כתוב בצורה נפלאה ומרגשת.

בלת"ק

'מצטער' קולו של פרופ' בראונשטיין יציב, בטוח, אמפטי ורגיש.

משהו במשפט הזה לא מסתדר לי. הייתי מצייר קצת יותר את הסיטואציה וצורת הגשת הבשורה.

כמו"כ, לא התחברתי לכותרת (הוא לא מתאר ומציג מספיק את הנושא).

 

[רוחי בלבוחי]

מרגש ומצמרר,
נגעת שם בנקודות כואבות, בפינצטה הכי דקה ששייך לחצת על המקומות הכי כואבים בדייקנות מרטיטה...
כתבת מאד אמיתי...
הייתי מורידה את הקטע האחרון של התקווה ומשאירה את הקורא פעור פה ודומע...

 

[shevi123]

והסיום היה נראה לי קצת מודבק, אבל זה טעם אישי.
מה שכתבתי היה שאם את כותבת שבסיפורים היתה איזו דמות שתנחם, אבל היא דווקא רוצה להתאבל על זה בשקט, ורגע אח"כ את כבר מקימה אותה לחיים, להמשיך להילחם, ועוד על משהו אחר, עם להניח למה שקרה עכשיו, זה די מייתר את המשפט על הדמויות המנחמות והניתוק שהיא רוצה, שלא לומר סותר.
עכשיו הסברתי את עצמי?

הסברת מעולה
ושוב תודה על ההשקעה

קראתי שוב את הסיפור. בפעם ה.... כדי להבין יותר את הנקודה.
אכן, די סותר. כשהתחלתי לכתוב, הכוונה הייתה לתאר את הזמן שאחרי האבל הראשוני. אבל אכן לא מקבל ביטוי בסיפור.

הייתי מורידה את החלק האחרון.
אך די קשה לי לסיים בצורה כזו.

לא מבחינת לדחוף מסרים, ממש לא מאמינה בזה.
יותר בעניין של לתת תקווה, להציג את הצד החזק של למודי המלחמה. שכמה שיתמודדו עם קשיים, וייראו כחלשים ואלי מסכנים. הם רכשו לעצמם את היכולת להתגבר ולהלחם למרות הכל.

אז הבנתי שזה יצא בצורה מודבקת, למרות שלא זו הכוונה. השאלה היא איך כן אפשר לנשאיר את הסיום בצורה מחוברת וכנה?

או שאולי זו סתם התעקשות

 

[shevi123]

משהו במשפט הזה לא מסתדר לי. הייתי מצייר קצת יותר את הסיטואציה וצורת הגשת הבשורה.

אשמח לפירוט. מאיזו בחינה?

כמו"כ, לא התחברתי לכותרת (הוא לא מתאר ומציג מספיק את הנושא).

מסכימה.
הצד היותר מאתגר אצלי זה למצוא כותרת.
אנסה למצוא כותרת מתאיצה יותר

 

[shevi123]

מרגש ומצמרר,
נגעת שם בנקודות כואבות, בפינצטה הכי דקה ששייך לחצת על המקומות הכי כואבים בדייקנות מרטיטה...
כתבת מאד אמיתי...
הייתי מורידה את הקטע האחרון של התקווה ומשאירה את הקורא פעור פה ודומע...

תודה

העניין של הקטע האחרון צף ועולה פה מכל הכיוונים.
הבנתי למה, עדיין קשה לי להשאיר אנשים דומעים ואבלים....

 

[כנפיים]

אז הבנתי שזה יצא בצורה מודבקת, למרות שלא זו הכוונה. השאלה היא איך כן אפשר להשאיר את הסיום בצורה מחוברת וכנה?

יצא לי כמה פעמים להתלבט בדברים דומים, ואשתף אותך במה שעובד לי, אבל זה יהיה ארוך...

אני יושבת עם עצמי וחושבת למה. למה כ"כ חשוב לי להעביר את המסר ההוא ושידעו ש.. וכו'. אם ניקח את הדוגמא שלך, למה אני רוצה לסיים עם תקווה? למה אני לא מרשה לה לשבת עם זה וזהו?

בדרך כלל אני מגיעה לאמונה שיושבת מתחת לזה, למשל (וכמובן זה לא מחייב שאצלך זו גם הנקודה), אני מאמינה שאם אדם מרשה לעצמו להיות בדיכאון הוא לא יצא מזה. או אני חושבת שהחיים בסך הכל יפים, ויש לה לאן לגדול, או כל דבר אחר.

ואז אני יכולה לבחור אם להניח לאמונה הזו , כי היא נובעת מאיזה פחד שלי או תפיסה לא נכונה, ואז אני כן משנה את הסיום כולו או מורידה את הסוף המעודד והמווריד (ורוד, יע?), וכותבת את החיים.

או להתעקש על האמונה אבל בהתמקדות על האמונה ולא על הדרך.
זה נשמע מסובך, אז נחזור לדוגמא-
אני אשאיר פה ניגון אופטימי, איזהשהוא ניחוח של תקוה, כדי לא להשאיר אותה בדיכאון, אבל מצד שני לא אגרור אותה במעלה ההר כשהיא רפויית איברים. לא אכניס את האמונה שלי למחשבות שלה, אלא אכתוב אותה כמו אמירה של הכותבת, או אתן משהו של תקווה באוירה, ברקע, באיזה אור שחודר מהחלון או כל מוטיב אחר שיאוורר קצת את הדיכאון.

ברוב רובם של המקרים, גיליתי שהאמונה שלי שמתחת היא לא משהו שאבחר להאמין בו במודע, אלא תפיסה מוטעית ישנה או ילדית, ואז אני יכולה לשחרר אותה לנפשה ולתת לסיפור להיות יותר קרוב לחיים ופחות למה שכולנו חולמים שהם יהיו.

במקרים הבודדים שלא כך, והאמונה הזו באמת חשובה לי, הטשטוש שלה, והשימוש ברמיזות במקום באמירות, ייקלו על הספיגה שלה אצל הקוראים, בלי לפגוע באמינות, בחיבור ובכנות של הסיפור.

כי גם בחיים, מתחת לקושי, עדיין הדברים האמיתיים, כמו התקווה והאור או אמונה חזקה ותחושת חיבור, בדרך כלל נמצאים מתחת להכל, אבל אין להם מקום על פני השטח בזמן המשבר. לכן מתאימות יותר הרמיזות, ומתיישבות יותר על הלב.

עד כאן הנאום להיום

 

[shevi123]

יצא לי כמה פעמים להתלבט בדברים דומים, ואשתף אותך במה שעובד לי, אבל זה יהיה ארוך...

אני יושבת עם עצמי וחושבת למה. למה כ"כ חשוב לי להעביר את המסר ההוא ושידעו ש.. וכו'. אם ניקח את הדוגמא שלך, למה אני רוצה לסיים עם תקווה? למה אני לא מרשה לה לשבת עם זה וזהו?

בדרך כלל אני מגיעה לאמונה שיושבת מתחת לזה, למשל (וכמובן זה לא מחייב שאצלך זו גם הנקודה), אני מאמינה שאם אדם מרשה לעצמו להיות בדיכאון הוא לא יצא מזה. או אני חושבת שהחיים בסך הכל יפים, ויש לה לאן לגדול, או כל דבר אחר.

ואז אני יכולה לבחור אם להניח לאמונה הזו , כי היא נובעת מאיזה פחד שלי או תפיסה לא נכונה, ואז אני כן משנה את הסיום כולו או מורידה את הסוף המעודד והמווריד (ורוד, יע?), וכותבת את החיים.

או להתעקש על האמונה אבל בהתמקדות על האמונה ולא על הדרך.
זה נשמע מסובך, אז נחזור לדוגמא-
אני אשאיר פה ניגון אופטימי, איזהשהוא ניחוח של תקוה, כדי לא להשאיר אותה בדיכאון, אבל מצד שני לא אגרור אותה במעלה ההר כשהיא רפויית איברים. לא אכניס את האמונה שלי למחשבות שלה, אלא אכתוב אותה כמו אמירה של הכותבת, או אתן משהו של תקווה באוירה, ברקע, באיזה אור שחודר מהחלון או כל מוטיב אחר שיאוורר קצת את הדיכאון.

ברוב רובם של המקרים, גיליתי שהאמונה שלי שמתחת היא לא משהו שאבחר להאמין בו במודע, אלא תפיסה מוטעית ישנה או ילדית, ואז אני יכולה לשחרר אותה לנפשה ולתת לסיפור להיות יותר קרוב לחיים ופחות למה שכולנו חולמים שהם יהיו.

במקרים הבודדים שלא כך, והאמונה הזו באמת חשובה לי, הטשטוש שלה, והשימוש ברמיזות במקום באמירות, ייקלו על הספיגה שלה אצל הקוראים, בלי לפגוע באמינות, בחיבור ובכנות של הסיפור.

כי גם בחיים, מתחת לקושי, עדיין הדברים האמיתיים, כמו התקווה והאור או אמונה חזקה ותחושת חיבור, בדרך כלל נמצאים מתחת להכל, אבל אין להם מקום על פני השטח בזמן המשבר. לכן מתאימות יותר הרמיזות, ומתיישבות יותר על הלב.

עד כאן הנאום להיום

@כנפיים
וואחד נאום

תקשיבי, נתת לי פה המון חומר למחשבה.
חומר איכותי ועמוק, שאקרא אותו עוד כמה פעמים. אעבד בראש בלב בנפש.
ובטוחני שאגלה אוצרות
בטוחה עוד יותר, שזה יהיה הרבה יותר ממה שניתן לשער כרגע.

מאד מאד מעריכה את ההשקעה והאכפתיות, הירידה לרזולוציות וההנגשה בצורה כה כייפית ונעימה

לגבי עניין האמונה - התחלתי לחשוב ע"כ, זה מאתגר ומעניין, שלא לומר מסקרן.

את המסקנות הסופיות אגיש לאחר עיבוד סופי
ושוב תודה

 

[shevi123]

מעלה כאן את הפרק אחרי שכתוב ועריכה.
האמת, שהוא (כמעט) נולד מחדש....

@כנפיים @מנוחה כהן @מכונתכתיבה @רוחי בלבוחי @ב.א.
תודה על ביקורת אמיתית ובונה, ויחד עם זאת נעימה וקלה לעיכול....
אשמח להמשך פורה...

שמיים תכולים, שקט חלומי, נוף קסום ומדהים.
מצטנפת בכורסא הרכה, ידיה שלובות בנוקשות, פניה אטומות. ליבה קפוא, מרוקן מכל רגש ותחושה. כמו נמצאת במציאות לא לה. צופה בחייה כאורחת בארץ זרה, מנוכרת.
כמו מתוך חלום עולות וצפות בה התמונות.
חדר לבן, ריח בית חולים אופייני ולב עצור נשימה.
הכול קרה כ"כ מהר. לא הספיקה אפילו לעצור, לנסות לעכל.

'עשינו הכול כדי להציל אותו' מהדהדות בה מילותיו של פרופ' בראונשטיין, מסתחררות סביבה כבמחול שדים. 'טובי הרופאים נלחמו על חייו, אך לצערנו, המאמצים נכשלו. ליבו נדם באמצע הניתוח המורכב. תנחומי'

אך היא, כבר לא הייתה שם. מסך שחור ערפל את חושיה. בור ללא תחתית נפער לרגליה, מאיים לבלועה.
הדמעות מיאנו להגיע, הלב הקורס מעומס הציפיות ניסה לאסוף את שבריו. והנפש בחסד אלוקי עטפה את עצמה בשריון נוקשה בלתי עביר, מגנה עליה מפני הרגשות הקשים מנשוא.

ויאיר, יאיר שתק כל העת. שתיקה ארוכה, כבדה, מעיקה מאלף מילים. כי מה כבר אפשר לומר? מאין ניתן לשאוב את הכוח לחזק שוב ושוב? להשמיע מילות עידוד, נחמה ואמונה? להחניק בכוח את הדמעות, להבטיח לה שיבואו ימים יפים יותר, שחלומם הגדול יתגשם?

מבלי שתרצה, הוא צף ועלה בה. החלום.
פנים רכות, מלאכיות וניחוח גן עדן. ידיה כמו נשלחו מאליהם לגעת בו. להרגיש אותו. ללטף אותו ביד רועדת, אוהבת. לחבק, לנשק, לנשום ולהרגיש אותו קרוב קרוב.
באחת פקחה עיניה והחלום נמוג.

השנים האחרונות עברו במוחה, הסתחררו בקצב מהיר.
תפילות, סגולות, התרוצצויות בלתי נלאות. חוות דעת, ושתדלנים. בוני עולם ופרי חיים.
האושר הגדול שחתם את הכול. ההודיה, הבטחת נשמת, ורגש חדש, נרגש ואימהי שכבש את כולה. רצתה לחבק את כל העולם. לשכוח סוף סוף משנות הרעב הקשות, הכמעט בלתי אפשריות.

וכעת.... כאב חד פילח את ליבה, מאיים להכריעו.
סלע ענק חסם את גרונה, את לבה, את רגשותיה וכאבה.
חשה כשבר כלי ללא תקנה. מייחלת להצטמק, להתאדות. העיקר לא לעמוד מולו, מול הכאב הנורא. לא מצליחה, לא רוצה להכיר בו. לא מסוגלת לחוש את חוסר האונים והחידלון הנורא.

מביטה בעיניים כלות, בנפשה המתרסקת בקול דממה דקה ואין ביכולה להושיע. גם לא ביכולתם של היקרים לה ביותר. הנייד שתק גם הוא את אבלה. ממאן לקבל את שיחות התנחומים.

השמיים שינו צבעם, העצים הרכינו ראשם כמו משתתפים באבלה.

צעקתה האילמת, הנואשת, פרצה ממנה באחת, מבהילה בעוצמתה.
'לא יכולה כבר, לא יכולה. לקום כל בקר ולמות מחדש. מה יהיה, אבא? מה יהיה?' הכאב פרץ ממנה בגלים 'הכול גדול עלי, הרגשות סוערים ושורפים את נשמתי, מציפים אותי ללא רחמים. ואני קטנה כ"כ, אבודה כל כך. מרגישה חסרת אונים מולם. תמיד לחמתי להיות חזקה, לחייך למרות הכאב. להציג את האישה המושלמת. שחלילה לא יינעצו בי מבטי רחמים משפילים. וכעת' התנשמה בכבדות, 'לא מסוגלת להכיל את רגשותיי, להיכנע לכאב הצורב. תעזור לי אבא, בבקשה ממך, תעזור לי'
נשימתה כבדה עליה, ניסתה להרפות מעט. להקל על הכאב.
ואז הן הגיעו.
דמעות גדולות חמות ועוטפות זלגו על לחייה, ממלאות אותה במליחות מתוקה.

 

[מנוחה כהן]

מהמם.

 

[stars]

מקסים!

תנחומי'

?

 

[shevi123]

מקסים!

תודה!

רשמתי תנחומי עם גרש...

 

[stars]

תודה!

רשמתי תנחומי עם גרש...

כלומר "תנחומיי"? ואיפה הנקודה בסוף?

 

[shevi123]

כלומר "תנחומיי"? ואיפה הנקודה בסוף?

כן.
זה אמור להיות עם 2 יוד?
צריך נקודה לפני הגרש?

כנראה היה ברור יתר לו היה גרשיים. במקרה זה מאחר ומדובר במחשבותיה, שמתי גרש. מה עדיף?

 

[stars]

כן.
זה אמור להיות עם 2 יוד?
צריך נקודה לפני הגרש?

כנראה היה ברור יתר לו היה גרשיים. במקרה זה מאחר ומדובר במחשבותיה, שמתי גרש. מה עדיף?

אה, סליחה. לא הבנתי. חשבתי שהגרש אמור להיות במקום שתי יו"דים, כמו שהרבה אנשים נוהגים לכתוב אלי'הו וכדו' (בדר"כ כותבים כך יותר בכתב יד ולא במקלדת), כך יש כאלו שכובים כך במקום שתי יו"דים. עכשיו אני מבין זה היה "סגור גרשיים" בתום דברי הפרופסור.
לא. לדעתי לא חייב להיות עם שתי יו"דים, מספיק יו"ד אחד, למרות שיש כאלו שכותבים עם שתיים (וגם אני לפעמים עושה את זה).
לדעתי הנקודה צריכה להיות אחרי הגרש, אבל אני חושב שיש כאלו שלא מסכימים עם זה. מכל מקום צריכה להיות שם נקודה, אם לפני ואם אחרי הגרש (ככלות הכל זהו סיום משפט של הדובר).

 

[shevi123]

לדעתי הנקודה צריכה להיות אחרי הגרש, אבל אני חושב שיש כאלו שלא מסכימים עם זה.

ראיתי גם פה הרבה חילוקי דעות.
ההעדפה שלי כן לשים נקודה למען הבהירות והסדר... אנסה ללמוד את הנקודה הזו לעומק...

 

[רוחי בלבוחי]

@shevi123 העלית את זה בכמה רמות!!
תענוג לקרא, ולחוות את הכאב ננעץ כחרב.

 

[shevi123]

@shevi123 העלית את זה בכמה רמות!!
תענוג לקרא, ולחוות את הכאב ננעץ כחרב.

תודה!
הרבה בזכותכם!!!



ועוד תובנה, למדתי לתת משקל ייתר לשכתוב, ע"פנ הכתיבה הספונטנית.
תמיד סברתי שזה הורס והופך את הכתיבה למלאכותית ומהונדסת. כעת למדתי להכיר יותר את המעלות...
אבל זה כבר נושא בפני עצמו....

 

[stars]

ועוד תובנה, למדתי לתת משקל ייתר לשכתוב, ע"פנ הכתיבה הספונטנית.
תמיד סברתי שזה הורס והופך את הכתיבה למלאכותית ומהונדסת. כעת למדתי להכיר יותר את המעלות...
אבל זה כבר נושא בפני עצמו....

דיון - בין אותנטיות להשבחה - על שכתוב טקסטים לאחר כתיבתם הראשונית

מישהי שלחה לי שיר שכתבה לביקורת. השיר היה יפה, ובכל-זאת הייתה לי הערה אחת לשינוי. היא קיבלה את ההערה, אבל אמרה: "האם לא עדיף להשאיר את השיר כך, בדיוק כמו שכתבתי אותו ברגע הראשון, כי כך זה הכי נקי?" וכאן אני מכניסה אתכם לדיון. אז מה דעתכם? למה יש יותר מעלה - לשיר (או לכל קטע שהוא) שנכתב במכה...

www.prog.co.il