סיפור בהמשכים רֵד

[סיפור8]

בעז"ה

יאאא תהילה אני אוהבת ממש
סיפקת פה כמה טוויסטים מעניינים...
תמשיכי הלאה אני איתך

 

[תהילה בצלאל]

@ניהול קהילת כתיבה @סיפור8 תודה רבה!

רד:
כשאני שלם, קל לי יותר לפרק את השפעת החומרים הכימיים שעורבבו במולקולות שלי וכתוצאה מכך, מילוי 50 מבחנות הוא אמנם דבר מייגע לביצוע, אך אפשרי בהחלט.
מרוצה, אני מניח את המבחנה ה50 בריבוע הריק האחרון שנותר, לוחץ על כפתור החירום ובהנאה מסוימת צופה ברופא ובאח נוסף פורצים פנימה, חיוורים כסיד.
"אני צריך את ג'ון" אני מודיע בחיוך. בעיה שלהם שאני חסר כל אמצעי קשר. שיתמודדו עם התוצאות.
הרופא מבחין במבחנות המלאות, מזרז את האח החוצה יחד עם מגש האוכל שעבר פוגרום תחת מזלגי וחוסר התיאבון בו אני לוקה.
"איך אתה מרגיש?" הוא שואל בקול אדיש מעט, עיניו על המכשירים הסובבים אותי.
"מוכן להתנתק" אני מחקה את טון קולו "החדר שלי מתגעגע אלי".
"הוא ייאלץ לחכות" הרופא אינו נחמד, הכוונות שלו גם "ארצה שד"ר ניידל יבדוק אותך".
"לא צריך" אני מתנגד. הדבר האחרון שאני רוצה בו הוא חוות דעת בפניו על מצב בריאותי התקין "אני מרגיש מעולה".
"כן?" ד"ר ניידל כבר בחדר, יחד עם האח שכנראה נשלח לקרוא לו, במקום לג'ון. "מעולה מספיק בשביל לתרום למדע?".
"לא" אני חותך. מצהיב את פני, כמה טוב שיש לי היכולת לעשות את זה בלי בעיה "אני מרגיש גרוע. אפשר שקית? אני צריך להקיא".
"משחק יפה, רד." ד"ר ניידל לא מתרשם "לתא ההתפרקות. עכשיו".
"ס' אמר רק עוד שבוע" אני רוטן. מבין שייתכן מאד שזה לא יקרה, במיוחד לא לאור 50 המבחנות המונחות לצידי "תחזור אז. אני בהפסקה".
"ס' ישנה את דעתו בקרוב מאד" ד"ר ניידל שולף את הפלאפון שלו, מתקתק. גם על העצבים שלי.
"אני לא הולך לשום תא" אני מצהיר בפנים נחושות, סנטרי מתבלט מאליו. לד"ר ניידל לא אכפת והאופן בו הוא תוקע את פניו במסך הקטן שלו, מבהיר לי שהוא מחכה ברתק לתקתוק מהצד השני.
"אני לא הולך לשום תא!" אני אומר שוב. שולף מעלי את כל החוטים המעצבנים, מתעלם מהרופא שאומר לי להפסיק ולא לקום מן המיטה.
אני קם מהמיטה, מושך אחרי חוט שלא הבחנתי בו, מנתק, משלב ידים מול ד"ר ניידל שעסוק בלתקתק שוב, חוזר שנית על דברי. לא מקבל תגובה.
"ס' אישר" ד"ר ניידל מחויך כשהוא מסב ראש אל המיטה, מתבלבל לרגע, מוצא אותי קרוב אליו.
"אני לא אישרתי" אני זועף, עובר לתחנונים "בקושי עבר יום מהפעם הקודמת, אתם לא יכולים לעשות את זה!".
"אני יכול" ד"ר ניידל עוצם את עיניו, נושם עמוק, פוקח. "אני לא הולך לבקש יפה, רד. אתה בא לתא עכשיו".
"אני לא." אני מסרב "גם אם תבקש יפה אני לא אבוא".
ד"ר ניידל נאנח, כאילו שיש לו הזכות לעשות את זה. שוב הוא מתקתק בפלאפון שלו, הפעם מניח אותו צמוד לאוזנו "אבטחה?" הוא אומר בקול, נועץ בי עיניים מתגרות "יש לי פה איזושהי תקלונת עם רד. תבואו בבקשה למרפאה".
אני מכווץ עיניים, מאגרף את ידי. זוהי לא הפעם הראשונה בה המאבטחים מכריחים אותי להסכים לעשות משהו בניגוד לרצוני. זוהי הפעם הראשונה בה אני הולך להתנגד, להיאבק על זכויותי הבסיסיות, לפני שאהפך לאוסף ג'לי לא מתפקד בחדר האחרון בקומה, אולי זה בדיוק מה שקרה לארבעת האחרים.
אני מהסס מעט בטרם אני מחליט לרכון אל הרצפה, נושם עמוק, עוצם את עיני, מאתר ברגע את מיקומן של המצלמות, גם אלו הנסתרות, משבית אותן. סוגר את הדלת על אפו של אחד המאבטחים, נועל אותה על ידי מיזוג שוליה עם הקירות.
"מה אתה עושה?" ד"ר ניידל זועם. החבטות על הדלת מאדימות את פניו "נעלת אותה?!" הוא מצטרח, הזעם צובע את פניו באדום.
"נעלתי" אני משיב באדישות "אמרתי לך שאני לא הולך לשום מקום".
אני פונה אל המיטה, קופץ עליה, נוטל את השלט, מדליק את הפלייסטיישן, משחק מול פניו ההמומות במשחק הקבוע.
"אתה תצטער על זה!" הוא נדחף לי מול המסך. הטירוף בעיניו גובר כשהוא מוצא את עצמו מושלך הצידה, יחד עם צמד מרצפות, קרוב לרופא ולאח המשותקים מבהלה. עליהם אני חש רחמים, אבל מבחינה מסוימת, הם בחרו להיות פה. בעייתם.
אל החבטות בדלת מצטרפת גם אזעקה, גבוהה וצורמת. אני מניח לשלט, שם יד על הקיר הסמוך, ממקד את כל תשומת ליבי לקורה בחוץ. מאבטחים מתאספים שם, חמושים במיטב התחמושת לעצור את הקטסטרופה שעדין לא יצרתי. אחד מהם אוחז בידו דיסק, מפעיל, מתחיל לחתוך.
אני יכול להשבית אותו, אבל אין לי שום חשק להישאר כלוא בחדר למשך יממה או שתים, עד שיחליט ס' או אחראי אחר על דרך גישה שונה אלי. אם אני יכול לסיים זאת בדקות ספורות, עדיף. כפות רגלי פוגשות ברצפה, את נעלי היה קל להעלים. אני מוכן לקרב, יהיו תוצאותיו אשר יהיו.

 

[אחת כזאתי;)]

הוא פותח למעני את החדר ברוב אדיבותו ונועל אותה אחרי.

אם הוא פותח את דלת החדר- המילה ׳אותה׳ מדויקת למשפט.
אבל אם הוא פותח את החדר, אז צריך להיות כתוב ׳אותו׳.. (לא הבנתי פשוט האם מדובר ב׳אותה׳ על החדר שנפתח או על דלת החדר. למה את התכוונת?)

"אני רוצה אותך עובד אצלי"

לתיקון אצלך...

-עד פה הערות טכניות מהקריאה השוטפת...

יאאא תהילה אני אוהבת ממש
סיפקת פה כמה טוויסטים מעניינים...

לגמרי.

תמשיכי הלאה אני איתך

גם אני.

מחכה להמשך. סיקרנת אותי. ישבתי מרותקת. קוראת שורה אחרי שורה. בלי לעצור.
יש לך כישרון כתיבה לא רגיל. מדהיםם.

בע"ה ט"ו בשבט. לצערי לא הספקתי את החגים הקרובים... מה שכן, הפלוס - מקווה שעד אז אוכל לכתוב בסוף הספר: חלק הבא (עובדת על זה רציני, כבר כמעט 50 עמודים + אפילוג, איך אפשר בלי )

ישש. מחכה לזה!!. אוהבת את הכתיבה שלך. וההספקי כתיבה שלך- מיוחדים ממש.
לסיכום: פרק הבא, ודחווף.

 

[גאווהסקריפט]

מטורף!!!!!!!!!!
סיפור מדהים ומשכנע כתוב בצורה גאונית בפשטותה, כמו גורם לי לתהות לרגע איך לא יצא לי לשמוע על משהו נדיר כל כך עד היום אם הוא קיים(ושכנעת אותי שהוא קיים...)
מחכה להמשך!!!

 

[תהילה בצלאל]

@אחת כזאתי;) תודה רבה, תיקנתי לדלת החדר...
תודה לכולם. אני פורשת פה. חוזרת לעלילה אחרת לפני שקבוצת הביקורת תתהה לאן נעלמתי.
מצרפת טעימה אחרונה, בע"ה יום אחד יבוא המשך

פרק 6:
רד:
אני צופה במין סבלנות אדישה שלא ברורה לי על הילוכו של הדיסק סביב הדלת והניצוצות שהוא מתיז לכל עבר, גם בדלת הנוחתת ארצה, סודקת את המרצפות.
המאבטחים, חמורי סבר ומרובים למדי, נוהרים פנימה, מקיפים אותי בחצי מעגל, מכוונים למולי את אקדחיהם. אני מחסיר פעימה כשאני מבין מהו סוג הנשק שהם מחזיקים, 45 פעם השבית אותי הנשק הזה, הפך אותי לדומם כמו אבן ל12 שעות שלמות, לא מנע ממני תחושות, לא אפשר לי לזעוק את כאבי.
"אתה יודע מהו הנשק הזה, נכון?" ראש אגף האבטחה צועד מעדנות לעברי מעם הפתח, על פרצופו אותו מבט מתנשא, שנוא עלי כל כך.
אני יודע, בהחלט. אבל החיסרון הכי גדול של ניסוי הנשקים הללו על המבחנות שלי הוא שאני למד אותם, ואף על פי שאני נותן למדענים לבצע את כל שהם רוצים על החלקים שלי, אין לי שום סיבה לאפשר זאת למאבטחים כעת, כמובן שלא סיבה לפחד.
"יודע" אני משיב בקול שאנן, בטוח בעצמי "מה אתה רוצה להגיד בזה?".
זה שאיני מזכיר את שמו מקשיח את פניו "היכנע" הוא אומר אחרי שניות דממה "הגזמת הפעם לגמרי, ילד".
"אני לא נכנע" אני מייצב את עמידתי "אני רוצה הטבת תנאים".
"הדבר היחיד שתקבל הוא שלילת כל תנאיך" ס' צץ פתאום לצידו של ד"ר ניידל, מסייע לו לקום "אבל נדבר על זה אחרי הכל. לוגן, תפעיל כל כח שצריך".
ראש אגף האבטחה משתהה, ממתין לס', ד"ר ניידל, הרופא והאח שיסתלקו מהחדר. אני נותר על עומדי, שלו באופן המרעיד את שפמו.
"בצע ירי!" קורא ראש אגף האבטחה. המאבטחים, שמספרם עולה על שלושים, עושים כפקודתו.
הכדורים שורקים לעברי, מכוונים אל ראשי ושאר פלג גופי העליון. עיני עצומות, כולי ממוקד בהם, מאפשר להם להתחכך בי, מסיט אותם לעבר הקירות, הרצפה והתקרה, חומק מהנתזים באותו אופן.
רגע או שניים חולפים, בין לבין מחליפים המאבטחים מחסניות, דורכים שוב את נשקיהם, חוזרים לירות בי. הם זריזים, אימוניהם המרובים משתלמים. אבל הדבר לא מסייע בידם כאשר הכדורים שלהם אוזלים ונשקם הופך מיותם.
"נגמר?" אני פוער את עיני, משחק עצמי מופתע "זה כל מה שיש לכם?".
"נגמר" מודה ראש אגף האבטחה, קולו אינו מאבד מעשתונותיו "מה תעשה עכשיו, אה?".
שאלה טובה. לא ציפיתי לה. בכלל לא חשבתי שתיתכן אפשרות בה ס' לא יתקפל לרצונותי, כנראה תקוותי היו גדולות מדי.
"אני אצא מפה" אני לא בטוח בעצמי, תשובתי נשמעת בהתאם "אני אברח מהמכון". אולי באמת זה מה שעלי לעשות, אני אמצא דרך להסתדר בעולם החיצוני, הגדול והזר. גם אם אין לי את הידע כיצד לעשות זאת - יש לי את הכח.
"אתה יכול לנסות" ראש אגף האבטחה עוטה על פניו חיוך, ידיו מורות למאבטחים להתאסף סביב הפתח.
אני נושך את שפתי התחתונה. איני מעוניין לפגוע באף אחד מהם, אך חוץ מלעבור דרך הקירות על ידי מיזוג המולקולות שלי איתם וחילוץ עצמי מצידם השני, דבר שיתיש אותי כל כך ויאפשר את תפיסתי ללא מאמץ רב, אין בידי פתרון אחר.
"אני לא רוצה לפגוע באף אחד" אני אומר. ידי רועדות רק למחשבה "פנו -"
"אז תיכנע" חיוכו הנחשושי של ראש אגף האבטחה לא סר עדין מפניו "אתה לא מסוגל לעשות את זה, ילד".
"אני מסוגל" אני לוחש, החלטיות חוצה את תווי פני "אני אעשה את זה אם לא תפנו לי את הדרך".
"לא תעז!" ראש אגף האבטחה מרעים בקולו, מנסה למוסס את ההחלטה המתגבשת בי לכדי רצון "כולך רק דיבו -" הוא משתנק, דם נוזל מאפו.
"אני אעז" אני אומר בשלווה מדומה "פנו לי את הדרך, אחרת אני אפוצץ יותר מכמה נימים מסכנים".
עיניו של ראש אגף האבטחה נעות לצדדים, שאר המאבטחים תולים בו את עיניהם. אני, כמוהם, מחכה למוצא פיו. מקווה שלא אצטרך לבצע את איומי, גם לא באופן מצומצם ביותר.
"מה קורה פה?" קול מזדעק מן הפתח, גורם לי לקפוא במקומי. המאבטחים נעים הצידה, מגלים את ג'ון המופתע מאחוריהם. מבטו עובר על הדלת המושלכת על הקרקע, חולף על פני הקירות והתקרה, מתקשח וננעץ בי.
"מה כל זה, רד?" קולו של ג'ון קשה, בכל זאת רועד מעט "מה אתה עושה?".
"אני -" אני מסב ממנו את פני, כובש אותן ברצפה. "צא מפה. אני לא רוצה לפגוע בך".
"אני לא יוצא מפה, לא עד שתרגע" ג'ון קרב אלי אט אט, אני צועד אחור. אני לא יכול לפגוע בג'ון. אני לא יכול להיכנע בגלל התערבותו.
"צא!" אני צועק, חרד ולחוץ. עיני פוגשות בעיניו, הזעם נדלק בי, חזק ומשתלהב מאי פעם. 10 שנים אני כלוא במכון מרצוני, מאפשר למדענים לעשות בי ככל העולה על רוחם, מאפשר לס' לקבל עלי שלל החלטות חסרות היגיון, מאפשר לראש אגף האבטחה להתייחס אלי כמו אל ילד מגודל וחסר תבונה בסיסית, מאפשר לג'ון להתנחמד אלי, למנוע ממני את הרצון להפסיק הכל. לגלות את העולם האמיתי. נגמר. נשבר לי.
הקיר כבר נושק לגבי, ג'ון לא מראה שום כוונה לסגת. הוא גם לא נרתע כאשר אני מאגרף את כף ידי, שולח אותה לפרצופו, נחסם בכף ידו שעוטפת את שלי, נאבקת בה.
"מספיק, רד" ג'ון פותח את כף ידו. ידי נשמטת, צונחת לצד גופי "תתאפס, חבר".
הקיר מתחכך בי כשאני קורס אל הקרקע, אוסף את ברכי בידי, טומן בהן את פני, רועד כל כך. נותן לג'ון לנצח אותי שוב, לנצל את הרצון הפשוט שלי להיות מישהו, אדם סתם.
"תודה, ג'ון". עולה קולו של ראש אגף האבטחה מעל ראשי, הוא נוגע בשרוולי, מצמיד אליו עצם קר, חד "אני אמשיך מפה".
אני לא מתנגד, מניח לו להזריק אלי את אותו החומר הנמצא בקליעים שהתעופפו לעברי קודם. לא מנסה לפרק את החומר הנלחם בי, במולקולות המרכיבות אותי. הגוף שלי רופס, נשמט הצידה. השרירים שלי רפויים, אינם נעים גם כאשר מעמיס אותי ראש אגף האבטחה על כתפו, סוחב אותי עד לתא ההתפרקות, מושיב אותי על בסיסו.
הזריקה אינה מצליחה לטשטש את הכאב שבא אחר כך, את השריפה הבוערת בתוכי שוב, מאיימת לאבד את שפיותי. גם לא את המחשבות, אלו שתוהות למה עשיתי את זה, מדוע הסכמתי לגערתו של ג'ון. המסקנות מגיעות גם הן בעקבותיהן, מתמצתות בעיני 10 שנות זכרונות, 10 שנות חיים שלא הביאו עמן בגרות. אני רוצה הכרה. לא בכוחותי, את זה יש לי מספיק. אני רוצה הכרה בדמות האדם שאני, אף על פי שגם היא נעשית מבחירה. את ההכרה הזו אני מקבל רק מג'ון, בחוץ לא ממתין לי אף אחד. ההכרה היחידה אותה אקבל מחוץ לקירות המכון תהיה זו של עב"ם, אולי גם של מפלצת.

 

[סיפור8]

בעז"ה

כנ"ל אהבתי את הסיפור הזה, אם את ממשיכה צרפי אותי לקבוצת הביקורת שלו

 

[אחת כזאתי;)]

@אחת כזאתי תודה רבה, תיקנתי לדלת החדר...

אני פורשת פה

ואו. אתגעגע אליו.. סיפור מיוחד בסיגנונו, והכתיבה מדהימה וקולחת.
מחכה מאד לספר שלך שיצא. רק תצליחי!!

בע"ה יום אחד יבוא המשך

מחכה גם ליום הזה. ׳המעקב׳ נישאר. אל תאכזבי...

אם את ממשיכה צרפי אותי לקבוצת הביקורת שלו

במידה וזה באמת יקרה, ויהיה רלוונטי, אשמח גם להצטרף.

@תהילה בצלאל תודה על הסיפור היפה הזה!. נהנתי מאד!.

 

[Sara led]

גאוני ממש!
והכתיבה סוחפת.
יצירה מעולה!!

 

[yael305]

כנ"ל אהבתי את הסיפור הזה, אם את ממשיכה צרפי אותי לקבוצת הביקורת שלו

מה איתי?

@תהילה בצלאל סיפור מיוחד!!

בע"ה יום אחד יבוא המשך

מחכה!!

 

[מה שניחשת]

מצטרפת.. זה פשוט מרתק

 

[בובה בובה]

אהבתי את הסיפור הזה, אם את ממשיכה צרפי אותי לקבוצת הביקורת שלו

כנ"ל

 

[תהילה בצלאל]

קטע המשך שכתבתי (אין יותר מזה בינתיים) ולא יצא לי להעלות.
תודות ל @רוז גרין ולשיתוף שלה באתגר הAI, הייתי חייבת (אין לי דרך להודות לך בפרטי, מודה לך כאן. העלית לי יותר מחיוך )

אתגר יומי - חגיגות המיליון • אתגר 100

הנה זכינו להגיע לאתגר המאה בפורום ai במקביל התבשרנו השבוע על אשכול המיליון בפרוג. מה מתאים יותר מאשר לאחד בין האירועים, ולאתגר אתכם בליצור יצירה המאפיינת אשכול פופולרי מהאתר. אז בואו נתחיל... תיאור האתגר: צרו יצירה המבטאת אשכול פופולרי בפרוג, יכול להיות גם עתיק ביותר, אך שתהיה מזוהה בקלות ללא...

www.prog.co.il

רד:
12 שעות חולפות לאט, כל כך לאט. בסופן אני מחל להתגבש, מסיים תשוש ומעורפל, צונח להכרה חלקית, כזו המתעוררת כאשר אני מועבר למרפאה וחוזרת להתערפל שנית.
ג'ון נמצא שם מרגע בו אני מונח על המיטה, תופס בידי. אני רוצה למשוך אותה ממנו, אבל אין בי טיפת כח. אני כועס. עליו, עלי, על הקשר הפעוט הקטן ביננו, שגרם לי לחזור בי, להישאר על אף שיכולתי לברוח בקלות, להתחיל חיים חדשים, היכנשהוא.
שעה עוברת, עוד אחת. מעט כוחותי חוזרים אלי, אני לא מנצל אותם להשלים את 30 המבחנות ששוב לא הוחזרו אלי, אלא לסריקה קלה של החדר, שמלבד לחסרונה של הדלת, שלושת המאבטחים הניצבים שם במקומה וקונסולת הפלייסטיישן שאיננה, נראה שלא אירע בה דבר לפני כרבע יממה.
"ערב" ג'ון מחייך אלי בפרצוף מתוח.
אני מסובב לו את גבי, מושך אגב כך את ידי מאחיזתו, מבהיר לו שאיני מעוניין לשוחח כעת. קופץ גם את שפתי, מונע מעצמי בכח לבכות. מה עשיתי בזה בכלל? לא הרווחתי כלום מההתנגדות שלי! רק שלילת תנאים, תגבור אבטחה ובדיקה חוזרת של כלל אמצעי הנגד על המבחנות שלי. כלום, ממש כלום.
"כשתסיים לכעוס -" ג'ון חוזר לדבר "יש לי כמה מילים להחליף איתך".
רעש גרירת כסא נשמע כשהוא מסיים את דבריו, אני מסתובב לפני שהוא יספיק ללכת "מה?" אני חוקר את גבו, משתדל להישמע כועס "מה רצית לומר?".
"מרגיש יותר טוב?" הוא מפנה לי את פניו "רוצה לצאת קצת?".
אני תמיד שמח לצאת, רק שדי מוזר לי לצאת בשעת ערב מאוחרת, במיוחד במצבי, במיוחד לאחר התקרית האחרונה. "כן" אני מתרומם בכל זאת, מנתק עצמי מהמכשירים.
"נהדר! בא אחרי" ג'ון כבר ממהר, צועד לעבר הפתח "הוא איתי, יש אישור".
המאבטחים מאפשרים לי לעבור, אבל גם נצמדים לי לגב, עולים איתנו במעלית לקומת הקרקע, חולפים איתנו במסדרונות שמעולם לא דרכתי בהם, הישר לדלת גדולה, אטומה, עליה שומרים מבפנים שני מאבטחים נוספים. כשהיא נפתחת לאחר תחלופת מלל קצר בינם לג'ון, מתגלים שני מאבטחים נוספים בצידה השני וחצר גדולה, מוארת באמצעות פרוז'קטורים רבי עוצמה.
אף פעם לא הייתי בחצר המכון, תמיד יצאתי עם ג'ון מהחניון או ממשטח הנחיתה שעל הגג. אני סורק את השטח, את הדשא הקצוץ שפסים לבנים משרטטים עליו צורה שסופה אינה נראה, שער רשת אחד הניצב הרחק ממני מבהיר לי שאיני טועה, מגרש כדורגל.
"מופתע?" ג'ון מבחין במבע פני המתלהב, אני ממהר להקשיח אותו.
"אמרת שתדבר איתי" אני מתעלם מידיו המושטות לעבר חישוק הקבוע בקיר, עליו נמצא כדור. ממשי. אמיתי!
"נכון" ג'ון זורק את הכדור באוויר, פוגע בו ברגלו, מקפיץ אותו באוויר פעם אחר פעם. במשחק ראיתי את זה הרבה פעמים, אז אני לא מתרגש במיוחד. נראלי. "דחוף לך עכשיו?".
אני ממצמץ, משלב את ידי "כן. אם לא, אני אחזור לנוח".
"אל תהיה כזה יבש" ג'ון מפסיק להקפיץ את הכדור, הוא נוחת על הארץ, מתגלגל עד אלי, מתנגש ברגלי "כבר שבועיים אני מטרטר לס' שיאפשר לך לצאת לפה. הרסת הכל עם השטות שעשית. ספציפית הוא אישר הפעם, אני לא חושב שזה יקרה שוב".
"לא עשיתי שטות" אני שוב ממצמץ, בועט בכדור הרחק ממני. בעיטה לא מוצלחת, במשחק הכל קל יותר.
"אז מה בדיוק עשית בבוקר? אתה יכול להסביר לי מה עבר לך בראש?"
אני שותק. מכווץ את שפתי בזעם כבוש.
"גם אם נראה לך שלא, האנשים פה דואגים בין היתר גם לטובתך. אתה לא אמור לשבור את כל הכלים אם החליטו לפרק אותך שוב".
"קל לך לדבר" אני רוטן "לוורידים שלך לא החדירו חומצות, אף פעם".
"נכון" ג'ון לא חושש להודות באמיתות, גם כשזה מעלה עוד את עצבי "אבל גם אין לי יכולות כמו שלך".
"קח אותם" אני מושך כתף, מעווה את פני "מעולם לא רציתי בהם".
"אין דרך כזו. אתה אחד ויחיד, רד".
"לא נכון" אני צונח לארץ, עוקר באצבעותי דשא, מפורר אותו עד דק, אוהב את ההרגשה "יש עוד, בחדר האחרון במעבדה".
ג'ון לא מופתע, לא מהגילוי, לא מכך שאני יודע עליו. "הם שוכבים ככה כבר 10 שנים" הוא אומר, קולו יבש "והשלושה שברחו לא היו בעלי יכולות כמוך".
ברחו? אז השלושה המיותמים לא היו שם סתם? אני מרים פנים המומות לג'ון "למה הסתירו ממני עד עכשיו? למה?".
"מידע חסוי" ג'ון נותר קר "ומה שגיליתי לך זה רק בגלל נוזל אדום שנמצא בחדר הבוקר, ששויך בקלות לDNA שלך".
אף פעם לא ראיתי מה קורה למולקולות המתות שלי, לא מפתיע אותי לגלות כעת שהן חוזרות למצבן המקורי, אני כן מרגיש מטופש לחלוטין מהגילוי.
"זו גם הסיבה בשלה כל ניסויי הנגד האלו עליך" ג'ון ממשיך "אי אפשר לדעת מה השלושה ההם עושים כעת, אם יום אחד הם יחליטו להשתולל, המכון יספק פתרונות".
"אמרת שאין להם יכולות כמו שלי" אני מציין, תוהה מעט "אלו יכולות יש להם?".
"לא יודעים בדיוק" ג'ון נאנח "הם ברחו חודש-חודשיים אחרי ההתעוררות שלך, מאז לא נמצאו. היכולות שלהם בהחלט היו חלשים משלך. אבל יחד, הם עלולים לגבור עליך בקלות".

 

[ME!!]

וואוו סיפור מהמםםם.
והכתיבה שלך מטורפת!!
וואי מסכן רד
ליודעת איך אחרים רואים את זה, אבל הג'ון הזה ממש מעצבן אותי. מזכיר קצת את תפקיד החבר ששלוואן שיחק מול מהללאל בהוראת יוסף...
כאילו דואג לו וחבר אבל בתכלס לא באמת אכפת מהבנאדם ומהרצונות האמיתיים שלו.

ופליזז תמשיכי

 

[תהילה בצלאל]

וואוו סיפור מהמםםם.
והכתיבה שלך מטורפת!!

תודה!

וואי מסכן רד

נכון!

ליודעת איך אחרים רואים את זה, אבל הג'ון הזה ממש מעצבן אותי. מזכיר קצת את תפקיד החבר ששלוואן שיחק מול מהללאל בהוראת יוסף...
כאילו דואג לו וחבר אבל בתכלס לא באמת אכפת מהבנאדם ומהרצונות האמיתיים שלו.

מעניין, כי לי לא היתה כוונה כזו...

ופליזז תמשיכי

אולי בעתיד הרחוק מאד מאד מאד

 

[לוצ'י]

וואוו @תהילה בצלאל איך לא ראיתי את הסיפור הזה עד היום?
כל פעם שכתבת 'זהו, אני לא ממשיכה יותר' נעצרה לי הנשימה. ואז ראיתי שהמשכת עוד קצת, ועוד, ועוד. אז נשמתי לרווחה
אני ממש מקווה שתוכלי גם להמשיך בעתיד הקרוב איך שהוא, בבקשה תמצאי זמן ביום בשביל הסיפור הזה, לפחות בשביל רד הכלוא אם לא בשבילנו : )

סיפור פנטזיה מטורף, שנשמע כל כך אמיתי, זה באמת הסתדר לי בהגיון שהוא יכול לשנות מולקולות ולהתגבש וכל הכוחות המיוחדים שלו. וואו. אהבתי את ההערמות הקטנות שלו על המכון - הנמלה הפצפונת שגילתה את החדר ופירוק המולקולות של הנוזל שהזריקו לו..

רק שאלה קטנה. אם רד יכול לשנות דברים ממרחק, למה הוא היה צריך לגעת בכף רגלו באקדח כדי להשבית אותו?

 

[תהילה בצלאל]

וואוו @תהילה בצלאל איך לא ראיתי את הסיפור הזה עד היום?
כל פעם שכתבת 'זהו, אני לא ממשיכה יותר' נעצרה לי הנשימה. ואז ראיתי שהמשכת עוד קצת, ועוד, ועוד. אז נשמתי לרווחה
אני ממש מקווה שתוכלי גם להמשיך בעתיד הקרוב איך שהוא, בבקשה תמצאי זמן ביום בשביל הסיפור הזה, לפחות בשביל רד הכלוא אם לא בשבילנו : )

סיפור פנטזיה מטורף, שנשמע כל כך אמיתי, זה באמת הסתדר לי בהגיון שהוא יכול לשנות מולקולות ולהתגבש וכל הכוחות המיוחדים שלו. וואו. אהבתי את ההערמות הקטנות שלו על המכון - הנמלה הפצפונת שגילתה את החדר ופירוק המולקולות של הנוזל שהזריקו לו..

רק שאלה קטנה. אם רד יכול לשנות דברים ממרחק, למה הוא היה צריך לגעת בכף רגלו באקדח כדי להשבית אותו?

שאלה מצוינת! הוא היה עייף, באמת לא הדגשתי את זה... מאותה סיבה הוא לא הצליח למנוע מהקליע לחדור אליו. העונש: כיבוי אורות בשעה מוקדמת, זכור לך?

 

[סיפור8]

בעז"ה


תהילההההה
הבאת לנו כאן דבר טוב מארווליסטי אבל כשר, קשור אלינו ואנושי
אז אני דורשת המשך!
בבקשה..)
חחח.
הכתיבה שלך מהממת. שוב אומרת אם יש לך איזה סיפור מתבשל תצרפי אותי לקבוצת הקריאה sipur8rachel בג'ימייל. אפילו לא כקוראת בטא, אלא סתם כמישהי שקוראת בשקט מבלי להפריע לאף אחד

 

[תהילה בצלאל]

בעז"ה


תהילההההה
הבאת לנו כאן דבר טוב מארווליסטי אבל כשר, קשור אלינו ואנושי
אז אני דורשת המשך!
בבקשה..)
חחח.
הכתיבה שלך מהממת. שוב אומרת אם יש לך איזה סיפור מתבשל תצרפי אותי לקבוצת הקריאה sipur8rachel בג'ימייל. אפילו לא כקוראת בטא, אלא סתם כמישהי שקוראת בשקט מבלי להפריע לאף אחד

תודה.
לגבי מייל - קבוצת הביקורת שלי מורכבת מכאלה שמעבידים אותי גם שלוש ימים בשכתובים ובניסיון לסתימת חורים. כך שזה די מועדון סגור...

 

[לוצ'י]

שאלה מצוינת! הוא היה עייף, באמת לא הדגשתי את זה... מאותה סיבה הוא לא הצליח למנוע מהקליע לחדור אליו. העונש: כיבוי אורות בשעה מוקדמת, זכור לך?

אהה, נכון, תודה : )

אין שום שום סיכוי להמשך קצרצר?
אני מוכנה אפילו ליצור לך בבינה מלאכותית את רד בהתגבשות כלשהיא, (רק לא טראמפ בעצרת בפנסילבניה, הבינה שלי לא יוצרת מפורסמים)

 

[סיפור8]

בעז"ה


אז בהצלחה רבה מחכה לספר שלך