סיפור בהמשכים וירטואז - מתחילים מהתחלה

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
א-ו-ק-י.
אז ככה:
1. אין לי שום כוונה להתחייב על המשך, וודאי שלא על קביעות.
2. תשכחו מכל מה שקראתם עד עכשיו, כפי שציינה הכותרת - התחלנו מהתחלה, בע"ה גם עד הסוף הטוב (אמן)
3. תבקרו. זו אחת מהסיבות שאני משתפת (השניה לתמריץ, כי אחרת אני לא אמשיך, יש לי הרבה דברים אחרים על הראש. אין סיבות נוספות...)
4. אם היו קטעים הזויים בעיניכם, מגעילים (כן, זו מילה), אכזריים או מטורפים - בבקשה תאירו את עיני. גם אם זה לא נעים לעשות את זה. אני צריכה גם את סוג הביקורת הזו. לא רוצה להגיע למקומות האלה (שוב).
5. מי שהגיע עד לפה מסכים עם "התנאים"? מעולה. תאחלו בהצלחה. הפרולוג יופיע בהודעת ההמשך...
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פרולוג:

פעם, כשעוד הייתי קטן והגבולות גם הם היו מטושטשים, נורא, היה לי אח. אח גדול, לפחות פי שניים ממני. הוא גם היה חכם, ממש גאון. ככה כולם אמרו. אבל לי זה לא היה אכפת אז. אהבתי אותו, הערצתי אותו, הוא היה בשבילי הכל. אבא ואמא לא אהבו את זה, ואני, אף פעם, לא הבנתי למה.

גם היו לו כל מיני דברים חכמים, כאלו שאבא כינה אותם שטויות ואמא רק נפנפה מולם ביד ועשתה מין פרצוף כזה, מוזר, שהצחיק אותי אבל ממש הרגיז אותו.

אני חושב שזה הדבר היחיד שלא אהבתי בו, איך שהוא מתרגז. והוא היה עושה את זה הרבה. כשזה היה קורה, תמיד ברחתי לחדר וחיכיתי שהוא יפסיק להעיף דברים ולהגיד מילים ממש לא יפות. אחר כך הוא היה נעלם, לפעמים ליום, לפעמים גם לשבוע.

גם את זה אבא ואמא לא אהבו, אבל הוא לא שאל אותם, הוא גם לא סיפר מתי הוא הולך לחזור. פשוט נעלם, וזהו.

כשהוא היה חוזר, אבא ואמא לא אמרו לו כלום. הם גם אמרו לי לא להגיד לו כלום, אז לא אמרתי. רק הסתכלתי בו בעיניים גדולות ועקבתי אחריו מדלת הכניסה עד לדלת החדר שלנו. משם כבר לא יכולתי יותר, כי הוא היה טורק אותה אחריו ולא יוצא עד שאמא היתה מבקשת ממנו שיבוא לאכול.

ומאז הוא היה חוזר להיות האח הטוב שלי. הוא היה מקשיב לכל מה שיש לי לומר, גם כשזה היה משעמם אותו מאד. הוא היה יוצא איתי לטיולים, כאלה שאמא הרשתה. הוא גם היה מספר לי סיפורים מצחיקים, על כל מיני יצורים ועולמות מוזרים, כאלה בהם העצים היו צבעוניים, החיות היו מדברות ואנשים יכלו לעוף.

"לעוף?" שאלתי אותו אז בעיניים נוצצות "ממש כמו ציפורים?"

"כמו ציפורים" הוא הנהן בראשו וצבט את אפי.

"בטוח?" עיקמתי מולו מצח. אני אולי לא חכם כמוהו, אבל גם לא טיפש "אתה בטוח שהם לא עושים את זה עם רחפנים?"

"בטוח, בטוח" הוא שוב הנהן, הפעם יותר חזק "יש להם כנפיים!".

"כנפיים!" מלמלתי נדהם "אבל - אבל איך?".

"בדימיון" הוא נקש באצבעו על מצחי "הכל אפשרי".

"אה" זה אכזב אותי, אולי כי גם אני רציתי כנפיים "אז זה לא שווה".

"אני -" הוא עצר לרגע והבנתי ששוב הוא מתלבט אם להראות לי משהו שאבא ואמא לא מסכימים "אני יכול להראות לך משהו ממש שווה" הוא לחש בסוף "אבל שום מילה. שומע?"

שמעתי, וודאי ששמעתי. אבל גם רציתי לראות, לא רק לשמוע. "כן, כן" עניתי, נלהב.

נאור התבונן לתוך העיניים שלי, העיניים הירוקות שלו נצצו גם הן. הוא התרומם מן המיטה, צעד על קצות האצבעות עד לדלת החדר שלנו, הסגורה, סובב את המפתח, הלך עד לתיק הגדול שלו, חיטט בו כמה דקות וחזר לשבת לידי כשכפות ידיו צמודות זו לזו, טומנות בתוכן משהו ממש שווה, כנראה.

"נו?" נדנדתי לו "אני כבר רוצה לראות".

"חכה" הוא צחק "אני בונה פה מתח!"

לא הבנתי מה הוא בונה, אבל כן הייתי מתוח. עיני עקבו אחרי כפות ידיו הנפתחות לאט לאט, מגלות לי דבר מה פצפון, מתכתי, שיש לו ראש, שתי ידיים, שני רגל-

"זו בובה" אמרתי, מאוכזב.

"לא. מה פתאום" נאור גיחך "זה רובוט".

"רובוט?!" תמיד דמיינתי את הרובוטים בגודל של בן אדם רגיל, אף פעם לא חשבתי שהם כל כך קטנים.

"כן, רובוט".

"ט-ו-ב" משכתי את המילים, כמו שנאור לימד אותי לעשות "הוא לא נראה מעניין בכלל".

"כי הוא מכובה, מצחיק אחד" נאור צחקק, הניח את הרובוט הפצפון על השידה שבין המיטות שלנו, על הרגלים שלו וקרא "תתעורר בַּאדי".

הרובוט, שבראש שלו היה את כל מה שיש לי בראש, פתח פתאום עיניים זוהרות וגם הקו מעל הסנטר שלו נפתח.

"שלום, נאור" הוא אמר בקול מוזר, קצת כמו הרב'ה שלי, שמעשן הרבה סיגריות.

"מה שלומך, באדי?"

"פ'סדר, ואתה?" באדי השיב.

זה היה קצת מצחיק, כי הוא דיבר בדיוק כמו שנאור דיבר.

"אתה יודע" נאור מרפק אותי וקרץ "עם אִיתַי הכי כיף שבעולם".

"ואִיתִי!" הרובוט לא אהב שנאור שכח אותו, הפנים שלו ממש הראו את זה.

"נכון" נאור הנהן "עכשיו לך לישון, אני רוצה ללמד את איתי להעיר אותך".

העיניים של הרובוט מצמצו לרגע ואז האור בהן כבה והן נסגרו לגמרי.

"להעיר אותו?" זה נשמע לי קצת מוזר, אפילו שנאור עשה את זה מקודם "להגיד לו להתעורר?"

"לא. תגיד לו בדיוק ככה: שלום, קוראים לי איתי, אני מאד רוצה לדבר איתך".

"למה? זה ממש ארוך!" ולא כיף בכלל "אני רוצה כמו שאתה אמרת!".

"כי את חתימת הקול שלי הוא מכיר ואת שלך לא, אז תצטרך להגיד בדיוק את המילים האלה".

נאור אמר לי פעם מה זה חתימת קול, אבל זה משהו מסובך, שקשה להסביר "בסדר" אמרתי "מה להגיד?"

נאור אמר איתי מילה במילה את מה שאמר לי קודם ואז הרובוט באמת התעורר, הוא גם דיבר איתי ועשה כל מיני פעלולים מצחיקים שביקשתי ממנו לעשות.

"הוא באמת ממש שווה!" אמרתי בסוף, כשנאור החליט שמספיק ועוד מעט אמא תבוא לקרוא לנו לארוחת ערב.

"נכון" נאור הסכים איתי "ובגלל שאהבת אותו, אז אני אשאיר לך אותו במתנה"

"יש!" כמעט צעקתי מהתלהבות, רק היד של נאור חסמה לי את הפה, הזכירה לי שאמא במטבח, קרובה אלינו.

"אבל תחביא אותו, בסדר? שאף אחד לא ידע".

"בסדר" הנהנתי שוב ושוב, למרות שלא ידעתי איפה.

נאור חייך, חיוך קצת ממש גדול ומאד מזויף, קם מהמיטה ישר אל התיק שלו וכיתף אותו על הגב.

"אתה הולך?" הוא תמיד נעלם עם התיק הזה, תמיד! לא רציתי שהוא ילך, היה לי כל כך כיף איתו.

"אני צריך ללכת. כן" החיוך שלו נעלם מהפנים שלו. ואחר כך, גם הוא.

אבל הפעם הוא לא חזר, לא אחרי שבוע, גם לא אחרי שבועיים, אפילו לא אחרי שנה. לא ראיתי אותו עוד מאז, גם לא העזתי להדליק עוד את באדי, כי כל פעם שהסתכלתי עליו יצא לי לבכות, והרבה.

אמא גילתה בסוף את באדי, אבל היא לא אמרה כלום, אולי כי זו היתה המזכרת האחרונה מהאח האהוב שלי, היחיד. היא גם לא לקחה לי אותו והוא נשאר מוחבא במגירת הגרביים שלי, מחכה לנאור, שיחזור.

ולא ידעתי אז, לא ידעתי שזו טעות לא להדליק את באדי, כמו שלא ידעתי שאני אהיה בעולם ההוא, המוזר. שאני אראה את העצים הצבעוניים, אשמע את החיות המדברות ואדבר עם האנשים המעופפים. ולא אדע שאני מדמיין, כי זה לא היה אפשרי בכלל. זה היה כל כך מציאותי שכמעט אבדתי בו, באותו עולם.
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק 1:

אף פעם לא הבנתי איך יכולים בני אדם להיות שונים כל כך, גם אם הם חולקים שטח אדמה משותף וצפוף עד אימה.

קופסאת סרדינים. זהו בדיוק התיאור המתאים לבני ברק, עם אותו ניחוח ישן שלא השתנה ב70 השנים האחרונות. למרות שהעולם השתנה מאז, מאד. אבל אסור לדבר על זה, אסור לפזול החוצה, אחרת אני אמצא את עצמי שם, בודד ומנוכר. ואני לא יכול לעשות את זה לאבא, בוודאי שלא לאמא.

יש כאלו שכן הצליחו להכניס את העולם החיצוני פנימה, הם בהחלט בודדים, גם מנוכרים במידת מה. אבל הם חיים טוב. הם לא צריכים, למשל, להיתקע בפקקים האינסופיים של העיר ההמונית הזו, במקום זה, הם יכולים לשגר את עצמם מנקודה לנקודה בלחיצת כפתור. לרוב, הם אפילו לא צריכים לצאת מהבית, יותר פשוט לשדר את ההולוגרמות שלהם לכל אירוע מעניין, אפילו לפגישת עסקים, ולחוש את אותן תחושות מדויקות שהיו מרגישים לו היו נוכחים במקום.

מעניין, נכון? גם מאכזב שכל הדברים האלו, המתקדמים והנאורים כל כך, הם מחוץ לתחום, נכון?

אבא לא אוהב את הדעות שלי, אז אני משתדל לא להשמיע אותן... אמא, ובכן, אמא היא סיפור אחר לגמרי. איתה לא מדברים על קדמה, בשום אופן שבעולם.

עשיתי את זה פעם אחת, הבהרתי לה את דעתי לגבי הסירוב המוחלט של המגזר שלנו להשתמש במכוניות מעופפות. זה הרי מיושן יחסית, עברו מאז שנות דור וזה יכל לחסוך כל כך הרבה פקקים!. ואז היא בכתה, פשוט בכתה. ואני הבנתי שהיא חושבת על נאור, שהמשטרה נואשה למצוא אותו, למרות כל האמצעים המשוכללים שלה, שגם משתדרגים כל הזמן. על זה שדווקא הקדמה היא זו שלקחה אותו, העלימה אותו ממנוּ. וכנראה היא לא תחזיר אותו, כי עברו מאז כבר יותר מעשר וחצי שנים.

הוא אמור להיות כבר בן עשרים ושש, בחור גדול, אחרי שנות הטיפש עשרה הלא מבורכות בכלל, מניסיון. הוא היה אמור לקבל טיפונת שכל, מבחינת בגרות, כן? כי הוא גאון, כבר אמרתי. לחזור הביתה ולהינעל בחדר עד שאמא תבקש ממנו לצאת. אבל הוא לא עשה את זה. אולי בגלל ששם, בחוץ, הרבה יותר מעניין. ותמיד היה לו קשה עם המעבר מחיי החילוניות הסוערת לאילו החרדיים, הסגורים מדי, הפנאטים לטעמו, גם קצת לטעמי.

נסחפתי, יותר מדי, אולי בגלל האיטיות בה מזדנב אבא בטור המכוניות המעלה פיח וההרצאה שמושמעת ברקע, ממשיכה מאותה נקודה בה אסף אותי אבא שבוע שעבר. ואני לא טיפש, קל לדעת שהיא מיועדת לאוזני, הרי למה שאבא ירצה לשמוע על נזקי הקדמה? הוא המבין הכי גדול בתחום!

המבין הכי גדול בתחום מביט בי ובדרך חליפות. לא שיש למה, הפגוש האפור, המקולף, הוא אותו פגוש ממקודם. הוא נמצא גם באותה נקודה, רק עכשיו הוא מואיל להשתחרר ממנה, לאפשר גם לנו לחצות את הכביש, מהר בטרם יתחלף הרמזור.

"אתה מתרגש?" שואל אותי אבא, כששוב אנו נתקעים.

"מתרגש?" אני חוזר אחריו. מה יש להתרגש מישיבה גדולה, כזו שלא רציתי בה בכלל?

"אתה יודע - חברים חדשים, רבנים, שיעורים" הוא מכחכח "זה אמור לרגש".

"לא יודע" אני כנה, תמיד הייתי "זה לא נשמע מרגש".

"טוב" אבא מניד בראשו, וזו המילה האחרונה שהוא אומר עד שאנו מגיעים לישיבה הגדולה, החדשה, של הנוער המתמודד, שאין בכלל קשר בינה וביני.

"להוריד לך את המזוודה?" הוא כבר שם יד על הידית, מושך אותה כשאני מנענע בחזקה בראשי.

"אני אסתדר, אבא" אני ממהר להגיד, רואה את הפגיעה בעיניו "אל תטרח".

אבא לא טורח, רק עוקב אחרי כשאני מסובב את הרכב, פותח את הבגאז', שולף את המזוודה שידעה הרבה מעברים בשנה האחרונה וכנראה גם פה לא תישאר זמן רב. אין מצב שאני נשאר פה שבוע שלם, פשוט אין.

"להתראות" אני מנפנף לאבא ומתכוון לזה שהדבר יקרה מהר, יותר משהוא חושב.

"בהצלחה!" אבא חיובי כל כך, אני חושב לרגע להחזיר לו גם ברכה דומה. לא עושה את זה, כמובן.

אבא אינו מחכה עד שאבלע בדלתות הישיבה, שממוקמת בבנין בן חמש קומות ונראית מיושנת בדיוק כמו הפיאט האפורה שנסעה לפנינו מקודם. הוא מתניע ונוסע, נעלם לאט לאט באופק, המצומצם למדי.

אני מסובב את פני, מאחל לעצמי בהצלחה בכישלון הגדול הבא והמוכוון שלי וגורר את המזוודה העייפה על פני אבני הדרך העקומות, מרעיד אותה כל כך, אולי כדי שהיא תהווה תירוץ הולם כדי לחזור הביתה, עוד היום.
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מהמםםם
רק משהו קטן-

הייתי מנקדת טיפה אחרת- "מטושטשים, נורא. היה לי אח.---"
אני מבינה את העצירה ההכרחית, אבל כל עוד המשפט באמצעו - נשמע לי לא תקני.
אם המשפט היה: פעם, כשעוד הייתי קטן, הגבולות היו מטושטשים, נורא. היה לי אח...
אבל פה כל העניין נסוב סביב האח, לא הגבולות, אז טכנית אין לי אפשרות לעצור את המשפט באמצעו.
ככה אני מבינה בכל אופן.
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
וירטואז:

מעולם לא ידעתי שחלום יכול להיות כל כך מציאותי, אבל איני מצליח למצוא שום הסבר לכך שאני עומד כעת באמצעו של יער, בידי חרב אדירת מימדים, שנוזל צהוב מטפטף ממנה על גבי דבר מה שעיר, שנראה מעין הכלאה של זאב וצבי. החיה כבר אינה ראויה לתוארה, ראשה מונח במרחק משמעותי מן שאר גופה והדם הקולח ממנה דומה יותר מכל לזה שנוטף מחרבי.

"אדוני?" הקול החתולי מאחורי מקפיץ אותי, החרב נשמטת מידי, נעלמת בקול אוושה עוד לפני שהיא נוחתת על הקרקע.

ההפתעה המלאה מצפה לי כשאני מסובב את ראשי, רואה לנגד עיני גור אריות קטן, היחיד בסביבה, רק אליו אני יכול לשייך את הקול ממקודם.

"אפשר לאכול כעת?" הוא מ-תקרב אלי, זנבו מתחכך ברגלי. לנגד עיני הוא גם הולך וגובה, רעמתו מתמלאת והוא אינו נראה כבר גור, בכלל לא.

אני מסב ראש אל החיה, בולע רוק. שוב אל האריה.

"נפצעת" אומר לי האריה מבין שיניים מחודדות "איך זה קרה?"

רק כעת אני מרגיש בפעימות הכאב על לחיי, דקות ועדינות, כמעט לא קיימות. ידי מתרוממת, ממששת את שלושת החתכים המדממים בקצב שהולך ומצטמצם, עד שנעצר לגמרי. נעלם, כמו החתכים. רק נוזל כחול וצמיגי על אצבעותי אומר לי שהחתכים היו ועוד איך. בחלום כמובן. הרי דמי אמור להיות אדום. וגם חתכים אינם נסגרים כל כך מהר.

חיות אינן מדברות. הן גם לא גדלות בין רגע. צבע שיערו של זאב אינו חום- צהבהב, רגליו אמורות להיות קטנות ועבות בהרבה מגודל רגלי החיה המונחת על הארץ, דוממת. גם ממצחו לא אמורות לצאת קרניים שגודלן עולה על גודל זרועי. ומכך, אף על פי שאיני מבין מדוע, בטוח לי שמדובר בחלום.

"אתה לא רעב? לא אכלת כבר שלושה ימים!" האריה כבר אינו לצידי, אלא לצד החיה, משיניו ניגר נוזל צהבהב, מחליא. משום מה, בשר החיה אינו מעורר את תיאבוני, על אף שבטני אינה שקטה כלל. מדוע הרגתי אותה בכלל? האם חשבתי לאכול מבשרה, כמו שעושה האריה?

"מה שמך?" אני שואל אותו. אם הוא מדבר, מן הסתם יש לו כזה. עיני מופנות הלאה, אל עצי היער, בוחנות בהפתעה את צבעיהם המגוונים ואת העלים הוורודים-סגולים המהווים את צמרותיהם.

"לאון" הוא אומר בפה מלא, ההפתעה ניכרת בתשובתו "אתה בעצמך הענקת לי את השם!".

אני מהנהן ומתיישב על הארץ, מקפל את ברכי בין שתי ידי, טומן את ראשי ביניהם. משהו פה מוזר, לא הגיוני, איני יודע אפילו למה.

"ומה השם שלי?" אני שואל בהיסוס, ידי רועדות מעצם השאלה. אני צריך להתעורר! עכשיו!

"השם שלך?" לאון, כעת בדמות הגור, מניח את שתי רגליו הקדמיות על פרקי זרועי, עיניו מביטות בי בפליאה.

"כן, מהו?" אני מפנה לו צמד עיניים פעורות לרווחה. זהו חלום נוראי. מדוע אני לא מתעורר? לאן, בכלל, אני אמור להתעורר?

"וירטואז" משיב לי לאון וכבר הוא מפנה לי את גבו, חוזר למימדיו הענקיים וממשיך לקרוע בשיניו את בשר החיה.

ואני? ממשיך לבהות באפילה, עד שמאירה השמש. ולא, אני לא מצליח להתעורר איתה.
 
נערך לאחרונה ב:

מיהי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אליפות!
ליגה כמו תמיד.

עדיף לכתוב "בשבעים".
הם יכולים לשגר את עצמם מנקודה לנקודה בלחיצת כפתור. לרוב, הם אפילו לא צריכים לצאת מהבית, יותר פשוט לשדר את ההולוגרמות שלהם לכל אירוע מעניין, אפילו לפגישת עסקים, ולחוש את אותן תחושות מדויקות שהיו מרגישים לו היו נוכחים במקום.
קצת מדי הרבה הסברים לדעתי. כשכותבים על פנטזיות ועתידנות ישנה נטייה לפרט מה הולך שם בדיוק ואיך ולמה... וזה מלאה ומעצבן קצת, אלא אם כן זה משרת את הסיפור. (זאת כמובן רק דעתי)
הייתי מקצרת למשהו כמו:
הם יכולים לשגר את ההולגרמה שלהם לכל מקום \ לכל אירוע מעניין, או אפילו לפגישת עסקים בלחיצת כפתור. לרוב, הם אפילו לא צריכים לצאת מהבית, יותר פשוט לשדר את ההולוגרמות שלהם לכל אירוע מעניין, אפילו לפגישת עסקים, ולחוש את אותן תחושות מדויקות שהיו מרגישים לו היו נוכחים במקום. - שדרוג טכנולוגי מגניב, אבל הרגיש לי מעט מיותר.
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אליפות!
ליגה כמו תמיד.
תודה
עדיף לכתוב "בשבעים".
לגבי זה - באג ישן שלי שהתגברתי עליו. אבל בגלל שהקטע מאז - לא התאמצתי לתקן...
קצת מדי הרבה הסברים לדעתי. כשכותבים על פנטזיות ועתידנות ישנה נטייה לפרט מה הולך שם בדיוק ואיך ולמה... וזה מלאה ומעצבן קצת, אלא אם כן זה משרת את הסיפור. (זאת כמובן רק דעתי)
הייתי מקצרת למשהו כמו:
אשקול. כתבתי לא בקטע של לפרט, אלא בקטע של להקסים, שתסכימו עם איתי שזה באמת שווה :)
 

מיהי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
נסי את זה כפפות מציאות רבודה
בגדול זה כפפות למציאות מדומה - שעובדות על חוש המישוש... מענין מתי ימציאו פיתוח לחוש הריח...


תגידי, את באמת לא מתכננת עלילה? את כאילו שופכת על הדף מה שיוצא, ונותנת לדמויות לרוץ, מה שנקרא? (ככה כתבת איפשהו לאחרונה) פעם חשבתי שזה הכי נכון וכיף לכתוב, אבל אז קראתי מדריכים והדרכות, ועברתי לעבודה עם כתיבת שלד לעלילה, אפיון בסיסי לדמויות, ו-ווש לכתיבה. השלב הבא זה לתכנן ממש בפירוט מה קורה בכל פרק או כוכב השלג שדיברו פה בפרוג לאחרונה... יש בזה מעלות וחסרונות אבל בינינו הכי כיף ישר לשפוך ולא לתכנן.
סתם מעניין אותי מה את נוהגת לעשות, בתור אחת עם כתיבה מדהימה מכל הבחינות... :)
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
תגידי, את באמת לא מתכננת עלילה? את כאילו שופכת על הדף מה שיוצא, ונותנת לדמויות לרוץ, מה שנקרא? (ככה כתבת איפשהו לאחרונה) פעם חשבתי שזה הכי נכון וכיף לכתוב, אבל אז קראתי מדריכים והדרכות, ועברתי לעבודה עם כתיבת שלד לעלילה, אפיון בסיסי לדמויות, ו-ווש לכתיבה. השלב הבא זה לתכנן ממש בפירוט מה קורה בכל פרק או כוכב השלג שדיברו פה בפרוג לאחרונה... יש בזה מעלות וחסרונות אבל בינינו הכי כיף ישר לשפוך ולא לתכנן.
סתם מעניין אותי מה את נוהגת לעשות, בתור אחת עם כתיבה מדהימה מכל הבחינות... :)
לא מתכננת, לפחות לא בהתחלה. מתחילה עם רקע ורצון לסוף טוב (כמובן). בפועל כתבתי רק ספר אחד (ובאמצע השני), אז לא יודעת אם זה תמיד יצליח לי. בכל אופן - אחרי כמה פרקים כבר יש לי יותר כיוון כיצד לפתור, ממשיכה אל הכיוון ובאיזשהו שלב כותבת לי בכמה שורות את התהליכים עד לפתרון.
אפיון זה דבר שאין לי סבלנות אליו, אז אני משתדלת לתת תכונות בסיסיות ולא מעבר, משהו שאני צריכה להתגבר אליו.
כוכב השלג - ראיתי את השיטה, נשמעת לי מאד ארוכה.
חלוקה לפרקים - לא יודעת, אני לא מצליחה לכמת עלילה במילים, אולי יש כאלה שמצליחים...
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אחרון להיום.

איתי:

אם חשבתי שתוך בנין הישיבה יראה מוזנח, הרי שלהפתעתי אני מוצא אותו מרשים במיוחד.

הקירות צבועים בצבע שמנת אחיד, עליהם תלויים פוסטרים שטיבם לא ברור לי, מעוצבים בגרפיקה מושכת עין. רצפת הקרמיקה שתחת רגלי מבהיקה ומצוחצחת מניקיון ומאפשרת לי לגרור את המזוודה ללא השמעת רחש עד לחדרו של מזכיר הישיבה, שבאופן מוזר למדי נראה מבולגן יותר מתכולת המזוודה שלי.

אני בדרך כלל לא מתמקד בפרטים האלו, אבל כשחמש זוגות עיניים עוקבות אחרי הנער המסכן החדש שגורר אחריו מזוודה מסמורטטת ועוד באמצעה של שנה, אני בהחלט מעדיף לשים את עיני על כל מקום אחר מלבד לפרצופיהם.

"אז אתה אִיתַי?" סבלנותו של המזכיר, מתברר, ארוכה כמו פניו "מה שלומך?"

"בסדר" אני ממלמל. אין לי טעם ליצור קשרים אם אני עוד יום - יומיים לכל היותר, עף מפה "איפה החדר שלי?"

"קומה שניה. חדר 20" אומר המזכיר, הבעתו משתנה לרגע "החדר הראשון, כן?"

זה מקל עלי, אבל גם מכעיס אותי שככה בכזו קלילות מודיעים על חולשתי בפני כל אחד.

"תודה" אני בולע, מפנה את גבי ובורח משם.

הקומה השניה מקבלת את פני באותו אופן בו קיבלה אותי קומת הקרקע, רק המסדרון צר מעט, מה שלא מפריע לי, גם כך דלת חדרי ממוקמת בתחילתו.

אני ממצמץ לרגע אחד מול האויב הכי גדול שלי. דופק קלות על הדלת, רק כדי שאוכל לציין שעשיתי את זה, ופותח.

החדר קטן, מכיל שתי מיטות רגילות ועוד אחת קומותיים, כשנראה שזו העליונה פנויה. הגיוני שהמקום הכי גרוע יישאר פנוי, אבל לפחות יש בו יותר פרטיות.

"אתה!" נער בעל תווי פנים מרוחים משינה צועק אלי מהמיטה הקיצונית משמאל "איתי משהו במקרה?" טון קולו יורד פלאים.

"כן" אני מאשר, ידי מחזקת את אחיזתה בידית המזוודה "איתי משהו".

"טוב" הוא אומר "אז אני סולח לך, אבל רק הפעם".

לא חשבתי שאתקל רק בנערים בריאים בנפשם במקום הזה, אבל עדין, אני מופתע.

"תודה" אני אומר בכל זאת ומתכוון להמשיך לכיוון המיטה.

"מה תודה?" הוא מתעצבן "אמרתי לך, רק הפעם!"

אני מהסס מה לעשות, מבטי זולג אל שני הנערים האחרים, נראה שגם הם מנצלים את שעת הצהריים למנוחת עמל שייתכן ונמשכה משעות הבוקר המוקדמות.

"יכול להיות-" אפו הסולד מתכווץ "שאתה לא יודע לקרוא?".

"מה?" אני מתבלבל, האויב הגדול שלי חוזר לעמוד מול עיני.

"כתוב על הדלת" הוא מגחך "להוריד נעליים לפני הכניסה וגם לא לגלגל את המזוודה, אלא להרים אותה".

"אה" דברים נהיו לי יותר ברורים, אם כי נקלעתי עכשיו למצב ביש ממש "קראתי" אני מושך כתפיים, משקר במצח נחושה ובקול הכי אדיש שלי "וזה לא מעניין אותי בכלל".

וכך, למול פניו המופתעות, ובשביל להוכיח לו את הנקודה אותה טענתי, אני ממשיך לגרור את המזוודה עד למיטת הקומותיים, מותיר אותה על הרצפה במחשבה שאין טעם לפזר את תוכנה בארון הסמוך לדלת ומטפס אל המיטה שלי, תוקע את האוזניות באזני ושוקע בלימוד.
 

קנה סוף

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
תשכחו מכל מה שקראתם עד עכשיו, כפי שציינה הכותרת - התחלנו מהתחלה, בע"ה גם עד הסוף הטוב (אמן)
נלחצתי לרגע, כי חשבתי שאת מתכוונת למה שפורסם בקדם, שם התחברתי מאוד לאיתי, אבל אני רואה שנלחצתי לשווא. אגב, יש איזו סיבה שבשלה וויתרת על הקטעים של חדר הוועידה?

סיפור מדהים עם דמויות מדהימות.

הפרולוג מסופר בלשון עבר, מנקודת מבטו של איתי הבוגר שכבר עבר את מה שעתיד להיות מסופר כאן. לכן (בקריאה חמישית בערך שמתי לב) זה מוזר שהשפה שלו היא ברמה של נקודת הזמן שעליה הוא מספר. היה הגיוני יותר אם הפרולוג היה מסופר בלשון הווה.
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
נלחצתי לרגע, כי חשבתי שאת מתכוונת למה שפורסם בקדם, שם התחברתי מאוד לאיתי, אבל אני רואה שנלחצתי לשווא. אגב, יש איזו סיבה שבשלה וויתרת על הקטעים של חדר הוועידה?
לא. התכוונתי למה שפורסם פה. הפרקים של איתי נשארים כפי שהם. של וירטואז יעברו שינוי משמעותי.
סיפור מדהים עם דמויות מדהימות.

הפרולוג מסופר בלשון עבר, מנקודת מבטו של איתי הבוגר שכבר עבר את מה שעתיד להיות מסופר כאן. לכן (בקריאה חמישית בערך שמתי לב) זה מוזר שהשפה שלו היא ברמה של נקודת הזמן שעליה הוא מספר. היה הגיוני יותר אם הפרולוג היה מסופר בלשון הווה.
הפרולוג בכוונה בלשון עבר. בהווה אני לא יכולה לשתול רמזים על העתיד, בעבר יש לי את הפריווילגיה :)
 

קנה סוף

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
בהווה אני לא יכולה לשתול רמזים על העתיד, בעבר יש לי את הפריווילגיה :)
זו נקודה שלא חשבתי עליה, אבל אני התכוונתי לרמת השפה שלו, שמתאימה להיותו ילד, אבל לא מתאימה להיותו נער בוגר. אבל מכיוון שאני חוששת שאם תשני את זה, זה יוריד מהקסם של הקטע, אני חוזרת בי... לא צריך לשנות כלום.
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
זו נקודה שלא חשבתי עליה, אבל אני התכוונתי לרמת השפה שלו, שמתאימה להיותו ילד, אבל לא מתאימה להיותו נער בוגר. אבל מכיוון שאני חוששת שאם תשני את זה, זה יוריד מהקסם של הקטע, אני חוזרת בי... לא צריך לשנות כלום.
הבנתי, יש בזה. אבל בהחלט נשאיר כך, לפחות לכרגע.
שכחתי לענות לך לגבי חדרי הועידה - החלטתי לדחוף אותם בנקודת הזמן הנכונה של הסיפור, מקווה שזה לא יקשה על אלו שלא נחשפו לקטעים הראשוניים (תעדכנו אם כן, חשוב לי לדעת...)
 

אולי מעניין אותך גם...

לוח לימודים

מסלולי לימוד שאפשר לההצטרף
אליהם ממש עכשיו:

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכג

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם:ב הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יי אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ:ג חָנֵּנוּ יי חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז:ד רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים:
נקרא  3  פעמים

אתגר AI

השתקפות מרהיבה • אתגר 137

לוח מודעות

למעלה