וירטואז:
ההיגיון אומר שמקום יישוב, אם קיים כזה, יוקם סמוך למקור מים, ובאותה מידה טוען שלא מחייב שהמקור הנבחר הוא דווקא זה שאחרי פיתוליו אני עוקב.
הנחל ארוך אך פרט לעצים הניצבים משני צדדיו, אי אלו סלעים עליהם אני מדלג בקלילות וחיות הממהרות ליטוש את המים ולסגת אל עומק היער, אין דבר נוסף.
לאון, מאחוריי, כבר מתחיל לרטון על עייפותו הגוברת, על השמש העולה ועל הצעדים המהירים מדי שלי. "מתי עושים הפסקה?", הרטינות שלו הופכות להמלצות ברורות. "אנחנו הולכים כבר שעות ונהייתי רעב שוב".
"לא עושים הפסקה", אני חותם. "לא עד שאני אבין איפה אנחנו, או שאתה תואיל לעזור בעניין".
"אנחנו ליד נחל ויש פה הרבה עצים", מבהיר לי קולו של לאון את המציאות הפשוטה כפי שהיא נראית לעיניו.
"כן, שמתי לב", אני מגלגל עיניים. וקופא במקומי. שומע את נשיפות ההקלה של לאון.
עצים. אני מסיט פניי שמאלה. הרבה עצים, מיתמרים לגובה אדיר. כמה טיפש אני יכול להיות?
קפיצה קלה ואני כבר נמצא במרומי הצמרת הגבוהה הקרובה אלי ביותר, אוחז בענף הדק בכוח, דואג שמא יקרוס תחת משקל גופי. הענף לא מראה כוונה כזו, רק מתנועע בפראות מעלה ומטה עד שנעצר, האופק הנשקף לעיניי הופך להיות יציב, צבעיו מפסיקים להתערבל מולי.
הנחל נמשך עד קצה האופק, מתפתל ימינה ושמאלה, קובע לעצים גבולות ברורים. הבטה לאחור מגלה לי מציאות דומה.
אז העולם שלי הוא נחל והרבה עצים? וזהו?!
ההיגיון אומר שלא. אבל אני מתחיל לפקפק בהיגיון הזה. גם בשפיות שלי.
"תתעורר", אני עוצם עיניים. "פשוט תתעורר כבר", אני פוקח אל אותם עצים מוזרים ואל אותו נחל פראי ומפותל. מכווץ מצח ושולף בלהט את הקלף מכיס המעיל, פורש אותו לכול גודלו, מנסה להשוות בין הקווים השונים לבין תוואי הנחל.
כשאני מסובב מעט את הקלף אני מגלה דמיון קל בין אחד הקטעים של הקווים המפוספסים לבין הנחל הנמצא מול עיניי, אם כי קשה לי להכריע עליו כוודאי. אני סוקר את האיזור הנבחר במפה, מחליט לשייך את הקווים הקצרים והרבים לסימונם של העצים ועיגול אחד מרוחק נבחר להיות מקום יישוב.
הקרקע מקבלת את רגליי בנינוחות אדישה, לאון גם הוא לא מראה סימן תזוזה.
"ממשיכים", אני זורק ומנתר לעברו השני של הנחל.
"לשם?", לאון מתרומם באיטיות, בוחן אותי ממרחק, מוריד פניו אל הנחל ומלקק את שפמו. "חייב לעבור את המים?"
"קפצת במים לפני כן", אני מזכיר לו. "מה הבעיה עכשיו?".
"שעכשיו יש פיראניות", הוא ממשיך לתקוע את פניו בתוך המים. "הן אוהבות את שעות הזריחה".
"פיראנות?", אני מחפש במים גם כן. "אני לא רואה".
"פיראניות. לא רואים אותן עד שהן תוקפות", לאון מתיישב, מביע את עמדתו הנחרצת לגבי חציית הנחל.
אני נאנח, חוזר אל הצד שלו. לרגע בודד עולה בי הדחף להשליך אותו אל המים ולצפות בתוצאות. אני ממהר לסלק את הרעיון האכזרי, תופס בו ומעביר אותו את הנחל בדילוג קליל.
שאר הדרך עוברת עלי בליווי רטינותיו החוזרות של לאון, בצפייה ממרומי העצים והשוואת האופק למפה שבידי, מה שמשתיק את הרטינות לדקות בודדות, וציפייה הולכת וגדלה עד להתגשמותו של שלט עץ שרוט הנטוע הרבה לפני חומת אבן גדולה, אטומה. רק שעריה עשויים סורגים-סורגים, צפופים מדי בשביל לראות ממקומי מה נמצא מאחוריהם. אני חוזר להתמקד בשלט, במילים החרוטות עליו.
'נומיראד.
חוקי העיר: אין כניסה למפלצות.
העונש למצפצפי החוק: שיעבוד מהיר'
אני ממצמץ. קורא פעם, פעמיים ושלוש. מעביר מבטי אל לאון שבוחר ללקק את פרוותו מאבק דרכים שאולי נגע בה.
הוא לא מפלצת. הוא נראה ממש אריה רגיל.
אני פורש את כף ידי, מונה את ארבע אצבעותיי. מושך כתפיים. זה שאני שונה לא אומר שאני מפלצת, רק לא אנושי.
אז אני לא מצפצף על החוק. כך שאין לי שום סיבה לתהות לפשר העונש הלא ברור. "מקובל", אני מודיע לשלט בטון מחויך, ממשיך ללכת. לאון אחרי. רוטן. כמובן.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
