סיפור בהמשכים וירטואז - מתחילים מהתחלה

קנה סוף · ביום שלישי בשעה 17:39

נכתב ע"י תהילה בצלאל:
החלטתי לדחוף אותם בנקודת הזמן הנכונה של הסיפור

נכונה מאיזו בחינה? מבחינת וירטואז' זה כבר קרה, לפחות הקטע הראשון, ומבחינת איתי, זה אומנם עוד לא קרה, אבל אז לא יהיה מקום לשאר הקטעים. הבנתי את הכוונה שלך נכון?

תהילה בצלאל · ביום שלישי בשעה 19:13

נכתב ע"י קנה סוף:
נכונה מאיזו בחינה? מבחינת וירטואז' זה כבר קרה, לפחות הקטע הראשון, ומבחינת איתי, זה אומנם עוד לא קרה, אבל אז לא יהיה מקום לשאר הקטעים. הבנתי את הכוונה שלך נכון?

כרגע הנכונה מבחינתי היא לפי רצף האירועים של איתי. אבל יתכן בהחלט שהקטע ישונה או יתבטל כליל לפי צרכי העלילה...

תהילה בצלאל · אתמול ב- 23:18

פרק 2:

וירטואז:

עוד יום עובר, עוד אחד מגיע כמעט לסופו. ומלבד להמשיך לבהות באדמת העפר עליה נחות רגליי ושאר גופי, איני מצליח לעשות דבר.

לאון נראה דווקא מרוצה מהעניין. הוא מלקק את פרצופי מדי פעם, מגרגר לעברי בפעמים רבות אחרות ומשפשף את פרוותו הרכה ברגלי בשאר הפעמים.

לבסוף ריח צחנת גווית החיה הוא זה שגורם לי לקום על רגליי, לחפש מקום אחר בו אוכל להמשיך לחשוב מה ואיך קרה לי שאיני זוכר דבר ומדוע אני בטוח כל כך שמדובר בחלום, ושהמציאות, כפי שהיא התבררה למולי בימים האחרונים, מתעתעת בי.

רגליי נשמעות לי ללא בעיה, שזה מעט מוזר עקב העובדה שלא אכלתי ושתיתי דבר ביומיים האחרונים. לטענת לאון, שצמוד אלי כמו כלב פודל, קדמו לכך שלושה ימים נוספים.

בן אנוש אמור לאכול בשביל שיהיה לו כוח לפעול, אמור גם לשתות באותה מידה, אפילו יותר. אבל מלבד לתחושת רעב וצמא המלווה אותי, איני מרגיש איזשהו דלדול כוחני כלל. להיפך, אני מרגיש חזק כל כך, כאילו יש ביכולתי להזיז הרים ולעקור עצים שלמים על גזעיהם.

אני גם מנסה זאת, ושלושה עצים ששורשיהם מונפים אל על מבהירים לי שלא טעיתי. ושוב החלום הופך ומסתרבל לתוך עצמו, במין הזייה חולנית ומזעזעת.

"לאון?", אני מחזיר לריכוז את גור האריות שמקפץ להנאתו על העלים. מתפלא כיצד גודל גופו משפיע על התנהגותו. "איפה אפשר למצוא מים בסביבה?".

"נחל, אדוני?" שוב מתבונן בי לאון בפליאה כזאת שגורמת לי לדרוך על המקום בעצבנות.

"כן. נחל, נהר, ים, אוקיינוס. היכן ניתן למצוא מים?", התשובה שלי נרגזת בוודאות. לאון מעגל כלפי את עיניו.

"שם, אדוני", זנבו מצביע לכיוון המשוער.

"הפסק לקרוא לי אדוני", אני אומר וממשיך לצעוד, יודע שהוא עוקב אחרי. דבוק עוד יותר מהחלום הזה.

"לא לקרוא לך אדו -", קולו רודף אחרי, משתתק. "אז איך לקרוא לך?".

"לא יודע", רגליי מתיזות עפר לכל עבר, כמו מעידות על עוצמת הרגשות הגואות בי, אני כמעט נחנק מהן. "איך שנראה לך, כל דבר אחר מלבד אדוני".

"טוב, אז אני אקרא לך בשם שלך", הוא עוקף אותי בריצה ומהנהן למולי בשערותיו הדלילות.

השם שלי אינו וירטואז, אני מודע לכך כשם שאני מודע לעצי היער החולפים על פני בצבעי העולם כולו ולאור כחול הסובב כל מקום בו אני שם את עיניי. אך משום שאין לי רעיון לשם אחר שישמע תקין, הגיוני ואולי גם מוכר יותר, אני מסכים עם לאון בשתיקה, שנמשכת עד שאנו מגיעים לנחל המבהיק בצבע כחול-ירקרק. צבע מוכר מאד, יש לציין.

צבע המים המשקפים את תכול השמים מעליהם מוכר, אבל הפרצוף הניבט לעיניי כשאני גוחן מטה, אוסף בין כפות ידי מעט מים ובא להרוות את צמאוני, אינו מוכר לי כלל.

אני בוהה בהלם בפרצוף הבהיר הניבט מולי, בצבע עיני הכחולות, שאורן מוחזר אלי מן המים, מסנוור, בשיערי הכחול גם הוא, מקורזל ועומד כאילו קפא במקומו, בצמד אוזני, ארוכות מעט, מוצרות וחדות בקצותיהן ובשיניי המחודדות, כאילו היו של חיית טרף, כמו של לאון, שלוגם מן המים בהנאה ואינו מרגיש אפילו מעט מבהלתי.