הנושאים החמים
הנושאים החמים
הרי זו חלה
דלת ברזל אפורה משובצת בזכוכית כפולה קידמה את פנינו.
"טיפול נמרץ ילדים" הצהיר השלט שמעליה באותיות כחולות מאיימות.
דחפנו את הדלת קדימה, מנסות להיכנס, אך ללא הועיל, הדלת הייתה נעולה. החלנו דופקות דפיקות מנומסות על הפתח. אף תכונה לא נשמעה מבפנים.
"יום שישי היום, נו מה קורה?" דפקה עתה ליטל דפיקה רצינית על הזכוכית הכפולה, אולי איזה אח או אחות, או אפילו פועל ניקיון יבחינו בנו ויפתחו כבר. דרך הזכוכית יכולנו להבחין בשולחן קטן, עליו מוצבים מספר בקבוקי שתיה, חבילת עוגיות פתוחה וצלחת חד פעמית עם שאריות מזון כלשהם.. אולי טעינו בכתובת? תיק הבורדו של נחמי והמעיל המוכר לא נתנו לנו להתבלבל. כן היא כאן, נחמי והפעוטה המסכנה שלה-ריקי. איי אבא שבשמים, כל הסיטואציה הייתה רחוקה מההגיון כרחוק מזרח ממערב. מה עושה נחמי חברתנו הנמרצת בתוך החדר הסגור הזה? היא צריכה עכשיו להימצא במשרד התיווך בכלל. לקבל את הלקוחות האחרונים טרם תנעל את הדלתות, לסנן "גוט שבאס" ארוך ארוך, שכולם יבינו שזהו! לא נכנסים יותר. "סליחה!" היא תאמר להם באסטרטיביות הידועה שלה, "תבואו ביום ראשון, ולא אין חריגות גם אנחנו צריכים להתכונן לכבוד השבת" למתעקשים תשנן: "אין ברכה בשעות האלו, חבל על הזמן" ותורה להם את הדרך החוצה. כזו היא נחמי, אישה של עקרונות.
"אולי נחזור?" חשבתי, "אף אחד לא פותח. כנראה היא שם בפנים בתוך הטיפול נמרץ, ואין מי שישמע אותנו דופקות". ליטל נראתה מאוכזבת. "עד שהגענו?" סיננה, מחזיקה בידה את הפיצה הביתית שהביאה.
"טוב, נחכה עוד קצת. אולי משהו יקרה"
התיישבנו על כיסאות הברזל האפורים שהוצבו סמוך לדלת הנעולה.
זוג מוכר התקרב, לילאן ושמואל פינטו.
לילאן החזיקה קערה ענקית עמוסת בצק ושמואל אחז שתי תבניות קטנות מכוסות נייר כסף וערמת טפסים מעליהם.
"מה זה, אתן לא מצליחות להיכנס?" ביררה לאחר ברכת שלום הדדית.
נענענו בראשנו נמרצות.
"איי, אני מכירה כבר יותר מידי טוב פה, בואנה תראנה כך"
לילאן לחצה על כפור סגול שהוצב אי שם סמוך לקיר. צלצול קטן הבזיק, דלת הברזל נפתחה בקלות.
"כנראה היא בפנים, מסכנה. רחמנות רחמנות, אבא רחמנות!!" לילאן הורידה את קערת הבצק על השולחן הקטן. בקבוק סורר איים ליפול, מיהרתי להוריד אותו יחד עם עוד שני בקבוקים על הרצפה.
"לא כדאי להפריע לה, נכון?" לחשתי לליטל שעמדה שם ללא אלם.
"נמתין מעט, אולי היא תצא, בכל אופן, אפשר להניח את הפיצה והעוגות כאן ולהשאיר לה מכתב" הוציאה ליטל עט מזדמן, רק נייר חסר.
צפצופים קטנים הפרו את דממת אל-חוט ששררה בחדר הפנימי, מעידים שהחיים כאן תלויים על חוט השערה. לילאן התדיינה עם בעלה לגבי הטפסים שעליהם למלא, סיכמה שהוא ירד למזכירות לסיים עם הניירת, והיא בינתיים תישאר כאן.
לילאן היא מזכירת בית ספר נאמנה רבות בשנים, לפני כשבועיים התעוררה עם עין אחת בלבד. השניה נשארה בתוך ענן לבן שהופיע ללא כל הסבר מתקבל על הדעת. הבהלה הייתה גדולה, ותוצאות הבדיקות עוד יותר. לא יודעים מה יש לה לעין, ומדוע החליטה לשבוק כך. האור הלבן שכן נראה דרכה רק הקדיר את התחזיות.
"לראות לבן זה יותר מסוכן משחור" הייתה חוות דעתם הכללית של הרופאים. לילאן החלה לפקוד את בית החולים בתדירות גבוהה, עוברת מבדיקה לבדיקה, ומנסה טיפולים שונים. בינתיים לא חל כל שינוי.
"כנראה זהו לחץ דם שיצר את הקרע ברשתית" סיפקה לי אחותה של לילאן מידע. לא לפני ששרבטה על דף פימו את השם למען אתפלל על אחותה עם תלמידותיי.
כך או כך, לילאן לא נראתה עכשיו כאחת שראייתה נפגמה, אדרבא, בעין שנותרה לה היא ניסתה לאתר רופא תורן דרך דלת הזכוכית הפנימית.
"מסכנה מסכנה" צקצקה בלשונה לילאן במבטא ארגנטינאי מובהק מנסה לראות את נחמי ואת ריקי הפעוטה. "היא ישנה שם, ככה, זרוקה בכיסא" אח ערבי הבחין בה והתקרב לדלת הזכוכית. הוא פתח את הפתח.
"למי בבקשה?" פנה אל שלושתנו.
"נחמי גירנוולד" ענינו פה אחד.
"היא ישנה" ענה מצביע על דמותה הישנה של נחמי סמוכה עד מאוד למיטה של ריקי בת השלוש. המראה של ריקי מחוברת לכל כך הרבה מכשירים היה מזעזע. ילדת חמד צעירה, שאמורה לחזור עוד זמן מה מהגן עם תיקיית עבודות מלאת ציורים, ובמקום זה שוכבת דוממת מחוברת למיליון מכשירים מצפצפים.
"כי רגע באפו חיים ברצונו", נזכרתי בפסוק מהתהילים. ברגע אחד סערה העיר, משפחת גרינוולד היא משפחה יקרה ומוכרת עד מאוד, התאונה המחרידה שכמעט וקטלה את חייה של ריקי הפעוטה הרעידה את הלבבות של כולנו, הכל נרתמו למבצעי תהילים והתחזקות לרפואת רבקה חיה בת נחמה דינה.
בהתחלה מצבה הוגדר כאנוש, אחרי זמן מה התייצב מעט, אך עדיין הוגדר כקשה. ריקי מורדמת ומונשמת ואין כל צפי מתי יכול שינוי.
משמרות של ארוחות חמות נתרמו מאנשים טובים, וכך גם אנו מצאנו את עצמינו בבוקרו של יום שישי מגיעות לבית החולים.
"לא נפריע לה, אני באתי לקיים אצלה מצווה חשובה, כמה דקות בלבד" הודיעה לילאן לאח שעמד לסגור בעדה את הדלת, וכבר פנתה לשולחן וחזרה עם קערת הבצק הענקית, סידור ושקית.
"מה זה?" תמה האח הערבי לנוכח הכבודה הלא קרויה.
"זה בצק של יהודים" ענתה לילאן.
האח סקר בחשדנות את קערת הפלסטיק הוורודה.
"אסור להיכנס גברת, פה טיפול נמרץ, לא נכנסים" פסק בקול חמור.
לילאן לא נראתה כאחת שמתכוונת לוותר.
"תמיד מכניסים אותי, תשאל את כל האחיות" הודיעה נמרצות.
"זה נוגד נהלים" התעקש הערבי. מצביע על ההנחיות הברורות הכתובות על הקיר שחור על גבי לבן.
"אני אסביר לך. אני נכנסת דקה אחת ויוצאת. רק מברכת ככה על הבצק, מתפללת, יוצאת. זהו! לא נוגעת בשום דבר, לא עושה בלגן"
"לא יודע גברת, זה אסור, תבואי ביום ראשון שיש את ויקטור, אני רק מחליף"
לילאן עטתה פרצוף חמור.
"ביום ראשון זה כבר לא יעזור! עכשיו הזמן של המצווה, דקה אחת ואני בחוץ" וכבר ניסתה לפלס לה דרך.
"רק לרגע אחד" פלט האח אשר נתקף בחוסר ביטחון מול נחישותה של זו, לילאן לא בזבזה שניה, מיד שעטה קדימה קערת הבצק לפניה ופניה מועדות למיטה הקטנה שמשמאל.
עמדנו שתינו מסומרות למקומנו מביטות במעשיה של לילאן בהערצה גלויה.
עתה הניחה לילאן את קערת הבצק בפאתי המיטה, פתחה את מכסה ובצק לבלבן ותפוח התגלה במלוא הדרו.
אחות עם בנדנה אדומה התקרבה לליאלן.
'נו לילאן, למה את מתעכבת? תברכי, תברכי כבר!!' קראתי לה בליבי, 'בטח היא רוצה לגרש אותך, את הערבי ניצחת, אבל זו לא תוותר לך, היא נראית בטוחה בעצמה עד מאוד' הבטתי בחשאי לחדר הרופאים, אנשים עוטי חלוקים ירוקים הילכו שם כוסות קפה בידיהם, כנראה נמצאים בעיצומה של ההפסקה. שרק לא יצא איזה אחד מהם ויזעיק תגבורת לסילוק עוברת החוק.
לילאן כלל לא נראתה מודאגת, היא טפחה על הבצק בניחותא, כאילו מוודאת שהוא אכן כשיר להפרשה.
המשכנו להתבונן בנעשה, המחזה לנגד עיננו היה בעיני יותר ממוזר. האחות ניגשה אליה, לילאן התדיינה קלות עם האחות, לא שמענו את המלל, אבל הבאנו שכנראה ניסתה זו לגרשה, אך הפלא ופלא, לאחר כמה דקות פנתה האחות לכיור ונטלה את ידיה בספל שלילאן אישרה עבורה בניד ראש, לאחר מכן חזרה ובירכה בקול מתוך סידורה של לילאן: ברוך אתה.. על הפרשת חלה" לאחר מכן בשפת הסימנים סימנה לה לילאן כיצד לאחוז את החלה. "עכשיו תאמרי "הרי זו חלה"" ציוותה . והיא אמרה. "עת רצון" סימנה לנו לילאן להתפלל, ראינו איך לילאן מתארת לאחות את גודלה של עת הרצון, לא התאפקנו פתחנו עוד קצת את הדלת, לילאן סיפרה בהתרגשות כמה רעש עושה מצוות הפרשת החלה בשמים, ומה גדול כוחה לעורר רחמיים על עם ישראל ועל הילדים האומללים השוכבים כאן.
"את בתור מלאך של הילדים האלו, יכולה לבקש בשבילם, תפילתך רצויה ומקובלת!" האחות נראתה מרוגשת, היא עצמה את עיניה והחלה מתפללת.
"כל הישועות בזכות מצוות חלה! רפואה שלמה לכל חולי ישראל ובפרט לרבקה חיה בת נחמה דינה" עצמה לילאן את עיניה והחלה מתנדנדת אף היא.
האח הערבי שראה שהעניינים יצאו מכלל שליטה נכנס לחדר הרופאים ולא יצא משם. שנתה של נחמי הייתה עמוקה היא לא שמעה את הברכות והתפילות, גם לא את הדיונים הקודמים להם, וריקי המורדמת נאנקה אנקה חרישית.
הצטרפנו לתהילים ולתפילות לרפואה השלמה של הילדה המתוקה הזו ולכל שאר הילדים ששכבו דוממים מחכים לישועת ה'.
הדמעות לא איחרו מלבוא, זה היה מרגש לראות את האחות מתמוגגת בדמעות יחד עם לילאן שהתנדנדה בעוז ומפיה בוקעת תפילה חרישית. התפללנו גם על לילאן הצדיקה, שבמצבה עוד עושה פעולות בשביל אחרים, ומזכת הרבים כזו, הלוואי והאור שיוצא ממנה יגרש את האור הלבן והרע הזה אותו היא רואה בעינה השמאלית. הלוואי ויחזור מאור עיניים לדלוק.
עתה לקחה לילאן את קערת הבצק ויצאה את החדר, משאירה את האחות למחות דמעותיה.
"מה אני אגיד לכן" אמרה בהתרגשות
"זה פעם ראשונה שלה ככה עם חלה" לילאן הטיבה את מכסה הבצק, למען לא יפתח בדרך.
"היא לא הכירה את המצווה. אמרתי לה, אני נשארת- ואת זוכה במצווה שמביאה חיים לכל העולם, מה את אומרת? והיא הסכימה, תראו איזה עם ישראל" חייכה חיוך ענק.
ברכנו את לילאן על אורך הרוח שלה והאומץ, עזות דקדושא אמיתית.
"ה' גדול, לה' הישועה" הפטירה לשמים. "אנחנו נמשיך לעשות את שלנו, והוא ירחם. שומע תפילה הוא, רחום וחנון הוא, וודאי יטיב אתנו בסוף"
"אמן!" קראנו אחרי דמותה המתרחקת עם קערת הבצק.
כנגד כל התחזיות, מצבה של ריקי השתפר, היא נותקה מהמכשירים והחלה לנשום בכוחות עצמה, השיקום היה מתיש אך קצר וניסי עד מאוד, ריקי חזרה אלינו.
ביום השחרור רגשה כל העיר יחד עם משפחת גרינוולד. מי היה מאמין שלפני כשבועיים בלבד היה כפסע בין קטנה זו לבין עולם האמת? הצוות הרפואי הצטלם נרגשות עם הפעוטה החיננית שעדיין הייתה לבושה בפיג'מת פסים עוטה סמל בית החולים, הרופאים היו גאים בעצמם על עבודה מצוינת עם ריקי הקטנה, עיתונאים רבים היו שם, מראיינים ושואלים, חוקרים ודורשים.
ולילאן? היא עדיין שם. מחפשת את הרפואה שלה, מקווה לישועת שמים. אבל על הדרך, היא עסוקה מאוד.
"הרי זו חלה" נשמעות הקריאות מחדרי החולים.
"בזכות מצוות חלה- כל הישועות!" מהדהדת קריאתה של לילאן בעוז מתוך חדר פלוני או אלמוני.
חוה סיבבה מיתה לעיסתו של עולם, באה עכשיו לילאן זו ומביאה חיים וברכה לחולים האלו, עם הברכה שעל העיסה. ומה איתה? מתי ישוב לה מאור העיניים? צדקת זו, הזו שכרה? ואנחנו מסלקים חוכמות זרות מדעתנו, יהודים לא שואלים שאלות, כך גזרה חכמתו, אנחנו נמשיך להאמין והוא רחום ירחם, והוא חנון יחמול. כמו שאומרת לילאן: "בזכות מצוות חלה, כל הישועות!" אמן כן יהי רצון.
דלת ברזל אפורה משובצת בזכוכית כפולה קידמה את פנינו.
"טיפול נמרץ ילדים" הצהיר השלט שמעליה באותיות כחולות מאיימות.
דחפנו את הדלת קדימה, מנסות להיכנס, אך ללא הועיל, הדלת הייתה נעולה. החלנו דופקות דפיקות מנומסות על הפתח. אף תכונה לא נשמעה מבפנים.
"יום שישי היום, נו מה קורה?" דפקה עתה ליטל דפיקה רצינית על הזכוכית הכפולה, אולי איזה אח או אחות, או אפילו פועל ניקיון יבחינו בנו ויפתחו כבר. דרך הזכוכית יכולנו להבחין בשולחן קטן, עליו מוצבים מספר בקבוקי שתיה, חבילת עוגיות פתוחה וצלחת חד פעמית עם שאריות מזון כלשהם.. אולי טעינו בכתובת? תיק הבורדו של נחמי והמעיל המוכר לא נתנו לנו להתבלבל. כן היא כאן, נחמי והפעוטה המסכנה שלה-ריקי. איי אבא שבשמים, כל הסיטואציה הייתה רחוקה מההגיון כרחוק מזרח ממערב. מה עושה נחמי חברתנו הנמרצת בתוך החדר הסגור הזה? היא צריכה עכשיו להימצא במשרד התיווך בכלל. לקבל את הלקוחות האחרונים טרם תנעל את הדלתות, לסנן "גוט שבאס" ארוך ארוך, שכולם יבינו שזהו! לא נכנסים יותר. "סליחה!" היא תאמר להם באסטרטיביות הידועה שלה, "תבואו ביום ראשון, ולא אין חריגות גם אנחנו צריכים להתכונן לכבוד השבת" למתעקשים תשנן: "אין ברכה בשעות האלו, חבל על הזמן" ותורה להם את הדרך החוצה. כזו היא נחמי, אישה של עקרונות.
"אולי נחזור?" חשבתי, "אף אחד לא פותח. כנראה היא שם בפנים בתוך הטיפול נמרץ, ואין מי שישמע אותנו דופקות". ליטל נראתה מאוכזבת. "עד שהגענו?" סיננה, מחזיקה בידה את הפיצה הביתית שהביאה.
"טוב, נחכה עוד קצת. אולי משהו יקרה"
התיישבנו על כיסאות הברזל האפורים שהוצבו סמוך לדלת הנעולה.
זוג מוכר התקרב, לילאן ושמואל פינטו.
לילאן החזיקה קערה ענקית עמוסת בצק ושמואל אחז שתי תבניות קטנות מכוסות נייר כסף וערמת טפסים מעליהם.
"מה זה, אתן לא מצליחות להיכנס?" ביררה לאחר ברכת שלום הדדית.
נענענו בראשנו נמרצות.
"איי, אני מכירה כבר יותר מידי טוב פה, בואנה תראנה כך"
לילאן לחצה על כפור סגול שהוצב אי שם סמוך לקיר. צלצול קטן הבזיק, דלת הברזל נפתחה בקלות.
"כנראה היא בפנים, מסכנה. רחמנות רחמנות, אבא רחמנות!!" לילאן הורידה את קערת הבצק על השולחן הקטן. בקבוק סורר איים ליפול, מיהרתי להוריד אותו יחד עם עוד שני בקבוקים על הרצפה.
"לא כדאי להפריע לה, נכון?" לחשתי לליטל שעמדה שם ללא אלם.
"נמתין מעט, אולי היא תצא, בכל אופן, אפשר להניח את הפיצה והעוגות כאן ולהשאיר לה מכתב" הוציאה ליטל עט מזדמן, רק נייר חסר.
צפצופים קטנים הפרו את דממת אל-חוט ששררה בחדר הפנימי, מעידים שהחיים כאן תלויים על חוט השערה. לילאן התדיינה עם בעלה לגבי הטפסים שעליהם למלא, סיכמה שהוא ירד למזכירות לסיים עם הניירת, והיא בינתיים תישאר כאן.
לילאן היא מזכירת בית ספר נאמנה רבות בשנים, לפני כשבועיים התעוררה עם עין אחת בלבד. השניה נשארה בתוך ענן לבן שהופיע ללא כל הסבר מתקבל על הדעת. הבהלה הייתה גדולה, ותוצאות הבדיקות עוד יותר. לא יודעים מה יש לה לעין, ומדוע החליטה לשבוק כך. האור הלבן שכן נראה דרכה רק הקדיר את התחזיות.
"לראות לבן זה יותר מסוכן משחור" הייתה חוות דעתם הכללית של הרופאים. לילאן החלה לפקוד את בית החולים בתדירות גבוהה, עוברת מבדיקה לבדיקה, ומנסה טיפולים שונים. בינתיים לא חל כל שינוי.
"כנראה זהו לחץ דם שיצר את הקרע ברשתית" סיפקה לי אחותה של לילאן מידע. לא לפני ששרבטה על דף פימו את השם למען אתפלל על אחותה עם תלמידותיי.
כך או כך, לילאן לא נראתה עכשיו כאחת שראייתה נפגמה, אדרבא, בעין שנותרה לה היא ניסתה לאתר רופא תורן דרך דלת הזכוכית הפנימית.
"מסכנה מסכנה" צקצקה בלשונה לילאן במבטא ארגנטינאי מובהק מנסה לראות את נחמי ואת ריקי הפעוטה. "היא ישנה שם, ככה, זרוקה בכיסא" אח ערבי הבחין בה והתקרב לדלת הזכוכית. הוא פתח את הפתח.
"למי בבקשה?" פנה אל שלושתנו.
"נחמי גירנוולד" ענינו פה אחד.
"היא ישנה" ענה מצביע על דמותה הישנה של נחמי סמוכה עד מאוד למיטה של ריקי בת השלוש. המראה של ריקי מחוברת לכל כך הרבה מכשירים היה מזעזע. ילדת חמד צעירה, שאמורה לחזור עוד זמן מה מהגן עם תיקיית עבודות מלאת ציורים, ובמקום זה שוכבת דוממת מחוברת למיליון מכשירים מצפצפים.
"כי רגע באפו חיים ברצונו", נזכרתי בפסוק מהתהילים. ברגע אחד סערה העיר, משפחת גרינוולד היא משפחה יקרה ומוכרת עד מאוד, התאונה המחרידה שכמעט וקטלה את חייה של ריקי הפעוטה הרעידה את הלבבות של כולנו, הכל נרתמו למבצעי תהילים והתחזקות לרפואת רבקה חיה בת נחמה דינה.
בהתחלה מצבה הוגדר כאנוש, אחרי זמן מה התייצב מעט, אך עדיין הוגדר כקשה. ריקי מורדמת ומונשמת ואין כל צפי מתי יכול שינוי.
משמרות של ארוחות חמות נתרמו מאנשים טובים, וכך גם אנו מצאנו את עצמינו בבוקרו של יום שישי מגיעות לבית החולים.
"לא נפריע לה, אני באתי לקיים אצלה מצווה חשובה, כמה דקות בלבד" הודיעה לילאן לאח שעמד לסגור בעדה את הדלת, וכבר פנתה לשולחן וחזרה עם קערת הבצק הענקית, סידור ושקית.
"מה זה?" תמה האח הערבי לנוכח הכבודה הלא קרויה.
"זה בצק של יהודים" ענתה לילאן.
האח סקר בחשדנות את קערת הפלסטיק הוורודה.
"אסור להיכנס גברת, פה טיפול נמרץ, לא נכנסים" פסק בקול חמור.
לילאן לא נראתה כאחת שמתכוונת לוותר.
"תמיד מכניסים אותי, תשאל את כל האחיות" הודיעה נמרצות.
"זה נוגד נהלים" התעקש הערבי. מצביע על ההנחיות הברורות הכתובות על הקיר שחור על גבי לבן.
"אני אסביר לך. אני נכנסת דקה אחת ויוצאת. רק מברכת ככה על הבצק, מתפללת, יוצאת. זהו! לא נוגעת בשום דבר, לא עושה בלגן"
"לא יודע גברת, זה אסור, תבואי ביום ראשון שיש את ויקטור, אני רק מחליף"
לילאן עטתה פרצוף חמור.
"ביום ראשון זה כבר לא יעזור! עכשיו הזמן של המצווה, דקה אחת ואני בחוץ" וכבר ניסתה לפלס לה דרך.
"רק לרגע אחד" פלט האח אשר נתקף בחוסר ביטחון מול נחישותה של זו, לילאן לא בזבזה שניה, מיד שעטה קדימה קערת הבצק לפניה ופניה מועדות למיטה הקטנה שמשמאל.
עמדנו שתינו מסומרות למקומנו מביטות במעשיה של לילאן בהערצה גלויה.
עתה הניחה לילאן את קערת הבצק בפאתי המיטה, פתחה את מכסה ובצק לבלבן ותפוח התגלה במלוא הדרו.
אחות עם בנדנה אדומה התקרבה לליאלן.
'נו לילאן, למה את מתעכבת? תברכי, תברכי כבר!!' קראתי לה בליבי, 'בטח היא רוצה לגרש אותך, את הערבי ניצחת, אבל זו לא תוותר לך, היא נראית בטוחה בעצמה עד מאוד' הבטתי בחשאי לחדר הרופאים, אנשים עוטי חלוקים ירוקים הילכו שם כוסות קפה בידיהם, כנראה נמצאים בעיצומה של ההפסקה. שרק לא יצא איזה אחד מהם ויזעיק תגבורת לסילוק עוברת החוק.
לילאן כלל לא נראתה מודאגת, היא טפחה על הבצק בניחותא, כאילו מוודאת שהוא אכן כשיר להפרשה.
המשכנו להתבונן בנעשה, המחזה לנגד עיננו היה בעיני יותר ממוזר. האחות ניגשה אליה, לילאן התדיינה קלות עם האחות, לא שמענו את המלל, אבל הבאנו שכנראה ניסתה זו לגרשה, אך הפלא ופלא, לאחר כמה דקות פנתה האחות לכיור ונטלה את ידיה בספל שלילאן אישרה עבורה בניד ראש, לאחר מכן חזרה ובירכה בקול מתוך סידורה של לילאן: ברוך אתה.. על הפרשת חלה" לאחר מכן בשפת הסימנים סימנה לה לילאן כיצד לאחוז את החלה. "עכשיו תאמרי "הרי זו חלה"" ציוותה . והיא אמרה. "עת רצון" סימנה לנו לילאן להתפלל, ראינו איך לילאן מתארת לאחות את גודלה של עת הרצון, לא התאפקנו פתחנו עוד קצת את הדלת, לילאן סיפרה בהתרגשות כמה רעש עושה מצוות הפרשת החלה בשמים, ומה גדול כוחה לעורר רחמיים על עם ישראל ועל הילדים האומללים השוכבים כאן.
"את בתור מלאך של הילדים האלו, יכולה לבקש בשבילם, תפילתך רצויה ומקובלת!" האחות נראתה מרוגשת, היא עצמה את עיניה והחלה מתפללת.
"כל הישועות בזכות מצוות חלה! רפואה שלמה לכל חולי ישראל ובפרט לרבקה חיה בת נחמה דינה" עצמה לילאן את עיניה והחלה מתנדנדת אף היא.
האח הערבי שראה שהעניינים יצאו מכלל שליטה נכנס לחדר הרופאים ולא יצא משם. שנתה של נחמי הייתה עמוקה היא לא שמעה את הברכות והתפילות, גם לא את הדיונים הקודמים להם, וריקי המורדמת נאנקה אנקה חרישית.
הצטרפנו לתהילים ולתפילות לרפואה השלמה של הילדה המתוקה הזו ולכל שאר הילדים ששכבו דוממים מחכים לישועת ה'.
הדמעות לא איחרו מלבוא, זה היה מרגש לראות את האחות מתמוגגת בדמעות יחד עם לילאן שהתנדנדה בעוז ומפיה בוקעת תפילה חרישית. התפללנו גם על לילאן הצדיקה, שבמצבה עוד עושה פעולות בשביל אחרים, ומזכת הרבים כזו, הלוואי והאור שיוצא ממנה יגרש את האור הלבן והרע הזה אותו היא רואה בעינה השמאלית. הלוואי ויחזור מאור עיניים לדלוק.
עתה לקחה לילאן את קערת הבצק ויצאה את החדר, משאירה את האחות למחות דמעותיה.
"מה אני אגיד לכן" אמרה בהתרגשות
"זה פעם ראשונה שלה ככה עם חלה" לילאן הטיבה את מכסה הבצק, למען לא יפתח בדרך.
"היא לא הכירה את המצווה. אמרתי לה, אני נשארת- ואת זוכה במצווה שמביאה חיים לכל העולם, מה את אומרת? והיא הסכימה, תראו איזה עם ישראל" חייכה חיוך ענק.
ברכנו את לילאן על אורך הרוח שלה והאומץ, עזות דקדושא אמיתית.
"ה' גדול, לה' הישועה" הפטירה לשמים. "אנחנו נמשיך לעשות את שלנו, והוא ירחם. שומע תפילה הוא, רחום וחנון הוא, וודאי יטיב אתנו בסוף"
"אמן!" קראנו אחרי דמותה המתרחקת עם קערת הבצק.
כנגד כל התחזיות, מצבה של ריקי השתפר, היא נותקה מהמכשירים והחלה לנשום בכוחות עצמה, השיקום היה מתיש אך קצר וניסי עד מאוד, ריקי חזרה אלינו.
ביום השחרור רגשה כל העיר יחד עם משפחת גרינוולד. מי היה מאמין שלפני כשבועיים בלבד היה כפסע בין קטנה זו לבין עולם האמת? הצוות הרפואי הצטלם נרגשות עם הפעוטה החיננית שעדיין הייתה לבושה בפיג'מת פסים עוטה סמל בית החולים, הרופאים היו גאים בעצמם על עבודה מצוינת עם ריקי הקטנה, עיתונאים רבים היו שם, מראיינים ושואלים, חוקרים ודורשים.
ולילאן? היא עדיין שם. מחפשת את הרפואה שלה, מקווה לישועת שמים. אבל על הדרך, היא עסוקה מאוד.
"הרי זו חלה" נשמעות הקריאות מחדרי החולים.
"בזכות מצוות חלה- כל הישועות!" מהדהדת קריאתה של לילאן בעוז מתוך חדר פלוני או אלמוני.
חוה סיבבה מיתה לעיסתו של עולם, באה עכשיו לילאן זו ומביאה חיים וברכה לחולים האלו, עם הברכה שעל העיסה. ומה איתה? מתי ישוב לה מאור העיניים? צדקת זו, הזו שכרה? ואנחנו מסלקים חוכמות זרות מדעתנו, יהודים לא שואלים שאלות, כך גזרה חכמתו, אנחנו נמשיך להאמין והוא רחום ירחם, והוא חנון יחמול. כמו שאומרת לילאן: "בזכות מצוות חלה, כל הישועות!" אמן כן יהי רצון.
נערך לאחרונה ב:
