הנושאים החמים
הנושאים החמים
סיפור מדהים שקיבלתי במייל,
ארוך, ולגמרי שווה קריאה!
קריאה מהנה
הכותב: הרב משה גוטמן
יוסי, דווקא הוא מכולם, נהג כלפינו באנושיות נלבבת
לא שנותרו בי דרישות ציפייה. על בשר-לבי למדתי שהסביבה אינה יודעת לאכול לעכל ולהכיל עקרה חשוכת וולדות הממתינה לפרי-בַּטֶן. כן, כך מברכות אותי הסבתות. שתיפקדי בפרי-בַּטַן, יעל'לה, מניחות פַּתח תחת הבֵּית. ואני לעומתן מניחה חיוך תחת השפתיים ומתוכו מצלילה החוצה אמן נרגש.
התמודדותנו נוכח התנהלות הבריות נוכחֵנוּ אינה פחותה בקשייה מההתמודדות המתישה מול בַּצורת רחמִי המרוחם והחלול. לו יכולנו, בעלי ואנוכי, להמיר פגיעות מילוליות למטבעות כי אז היינו עשירי תבל ואולי הייתי כבר נפקדת בזכות הפקדת שלמונים במזומנים לרופאים המיומנים.
ודווקא יוסי, אחד משבעת אחיי הצעירים, שלוש שנים מפרידות בינינו, יישר לעברנו קרן אור דקיקה ועזה מן הערפל הכללי. האחרים, כולם כמעט, עמוסי כוונות טובות, הורים דו-כיווניים, סבים וסבתות, חברות וחברים, שכנים ושכנות, מכרות ומכרים, זרים וזרות, הלכו לקראתנו על שברי זכוכית ששרטו דווקא אותנו. כאילו וכל מי שעתיד לפגוש בנו קיבל נתח שמן מאותו כישרון חד לפלוט את המילה הכי שגויה ואת המשפט המכאיב ביותר שניתן לאתר במלאי, בעודו לבוש אדרת של חמלה יתרה ואפוף בבשומת של אופטימיות מלאכותית שזיופה קל לזיהוי.
למדנו להתמודד עם הציפייה לילד ולהרפות מהציפייה להתחשבות סביבתית. אין ציפיות – אין אכזבות. ישנן פגיעות – וישנן דמעות.
יוסי שהתחתן שנתיים וחצי אחרינו וככל האחרים עקפו אותנו בקלות, דבורה והוא, בתחרות ההגעה אל היעד ההורי וחבקו בן בתוך שנה, ראה אותנו בלי הערך המוסף של העקרות. עם יוסי יכולתי לשזור שיחה שגרתית של אח ואחותו, אדם ואדמה, שטויות וזוטות, מבלי לשמוע את הפיל העקר והשקוף נוהם בחדר. יוסי היה האור המעט שדחה הרבה מן הקור.
ולא, הוא לא התעלם יוסי. דווקא כשאחרים התעלמו וקרסו אל תוך מבוכתם ולתוך האין-יודעים כיצד להגיב, הבליח יוסי מחומת האדישות הגבוהה שנבנתה סביבנו במאמצים. אם האחרים נהגו במטבע: כן-מסכנה-לא-עקרה, ובשני צדי המטבע. יוסי נהג לפי: כן-עקרה-לא-מסכנה.
שכבתי פעם בחדר נצור בבית הוריי, שם שהינו בקרבת מקום למרכז-רפואי, גם בכינו אחרי עוד טיפול כושל. התקוות שתלינו בטיפול היקר נשגבות היו וממרום גובהן התנפצנו שנינו אל החידלון. היתה זאת הפעם היחידה בחיי העקרקרים שבה ראיתי את בעלי בוכה מרורים. הפעם הראשונה ששמעתיו מתייפח בקול. הפעם הראשונה שלי להפנים שלא תמיד יש לי על מי להישען ולפעמים אני לְבַדית מוחלטת. ברוב שעות היום שכבתי במיטה. על השידה לידי ועל הרצפה שתחתיה ולידה נערמו ממחטות נייר מעוכות, ארוחות מיותמות שאמי הגישה ללא אומר, וגוש מכוער ומתפשט של דכדוך מכה שורש.
באחד הערבים נפתחה הדלת בחדרי. יוסי קפץ לביקור-הורים והופתע לשמוע על קיומי בבית. "יעל, תתארגני", אמר האח שבדלת.
לא עניתי.
"יש כאן בית-קפה חדש. בואי, נצא קצת", הציע ויצא את החדר.
לא זזתי.
אחרי כמה דקות נכנס יוסי לחדר. פשפש במזוודתי המפולשת, שלף בגדי-אנוש, הניחם במרגלות מיטתי ויצא.
לא נותרה לי ברירה. התארגנתי. טשטשתי מול המראה את פלחי האננס האדום שהקיפו את עיני ויצאנו. נכנסנו לרכבו. יוסי הדליק מוזיקה קלאסית חרישית ובשתיקה סמיכה גלשנו לבית-הקפה החדש שהוקם באזור די מנותק ומרוחק.
בית-הקפה לא היה גדוש ומצאנו לנו פינה. יוסי הזמין ותאבוני נפתח בפראות. לעסנו בשתיקה נושפת. הוא לא עודד, יוסי. הוא לא התעניין, יוסי. הוא כמעט לא דיבר, יוסי. לא אחז בכף ידי. ישבנו זה מול זה, לועסים, בולעים, לוגמים, מרפרפים מילים סתמיות על התפריט וטעמיו, מתמלאים. ומרפים.
אחרי כשעה קלה חזרנו לבית הורי ואני שונה ומאוששת. לא יודעת איך, אבל כן יודעת שאם יוסי אחי האהוב-אוהב היה משחיל ולו מילה אחת של עידוד או פולט פליטת חמלה, הייתי חוזרת כלעומת שיצאתי.
כשהוצרכתי פעם לצאת בשעה מוקדמת מביתי בדרום הארץ לכרמיאל כדי להתקבל אצל רופא אמריקני מומחה שחידש טיפול פוריות חדשני והגיח ארצה לשלשה ימים צפופים ביותר ופרוטקציה חצופה מאוד שהפעלנו סידרה לי עמו פגישה טיפולית, התייעצתי עם יוסי, הידען המשפחתי, לסדרי התחבורה הציבורית מביתי לכרמיאל. חסכנו כל שקל למימון טיפולים ולא היה לי כסף מיותר לנסיעות אישיות. יוסי העשיר אותי במידע מלא: האוטובוס הראשון, האוטובוס העיקרי, הרכבת, והאוטובוס הסופי, תחנות ולוחות זמנים.
לילה לפני הנסיעה צלצל יוסי. "יעל", אמר בקול אפור מרוקן מהערכה עצמית, "אני מחר צריך להיות בצפון. תהיי מוכנה בשבע ואסיע אותך לכרמיאל".
"אוי, נו. יוסי. בדיוק מחר?", שאלתי וכל כך שמחתי.
"ידעתי שאת צריכה, יעלי, ותמרנתי פגישות שהיו לי בצפון ליום הזה. אל דאגה לא אגבה ממך תשלום", חייך. ליוסי, מתווך משגשג, היו מעת לעת פגישות עסקיות ברחבי הארץ. שמחתי שחשב עלי.
"אין עליך, יוסי", הודיתי לו בחום. אבני לחץ מתגלגלות מכתפיי ונושרות.
"אני יודע, אבל תמיד טוב לשמוע את זה ממי שמבינה", חייך שוב את חיוכו המתוק.
יוסי אינו יודע שזיהיתי את מזימתו העילאית בתוך פחות מיממה. מחלון הקליניקה, במרומי הקומה התשיעית, השקפתי על החניון שבו החנה את רכבו. ראיתיו מתהלך בפאתי המגרש חסר מעש, מעביר זמן בשיחות טלפוניות. שום פגישה בצפון לא קִיֵּים האיש זולת פגישה ארוכה עם מצפונו הרחום.
"איך היו הפגישות?", שאלתי בהיכנסי לרכבו.
"איך היתה שלך?", השיב בשאלה, מתניע ומחליק.
"כלום. הרופא בדק את התיק ואמר שאני לא מתאימה לטיפול הניסיוני".
חששתי שיעודד, והוא לא. יראתי שידבר סרה ברופא, והוא לא. שמחתי שלא ושלחתי אצבע להדליק לנו מוסיקה קלאסית שקטה. הגנבתי לעברו מבט וצדתי דמעה קטנטונת נמרחת על דופן חוטמו. משכתי את דמעותיי פנימה בקולות נשף עקשניים.
כשירדתי מרכבו אחרי כמעט שלוש שעות נסיעה, נאנחתי אנחה צרודה ואמרתי לו: תודה רבה, יוסי. פניו נדרכו. הוא ציפה לצמד המילים שתמיד החליפו בינינו את "תודה רבה". איני זוכרת מתי נולדו המילים החלופיות. כמדומני שבאחת מפגישותיו המזדמנות עם בעלי אלחנן בשמחה משפחתית שׁואנת. יוסי ניצל רגע מוסח דעת סביבתית ומתחת לשולחן תחב בידו של בעלי מעטפה עבה.
"מה זה?" שאל בעלי.
"שיהיה לכם לבריאות", ענה יוסי.
במעטפה היו חמישה-עשר אלף שקלים, משוּטָרים ומסודרים. איך ידע האיש ששנה אחרי נישואיו כבר נעשה אבא על קשיינו הכספיים בגין עלויות הטיפולים, לא אדע. הרי אפילו רב קהילתנו הנבון לא כָּלל את שמנו ברשימת זכאֵי הסיוע בערב פסח. כשבעלי השליך לעברו רמז, סמוק ומגמגם, בירך הרב באין-מבין: "בעזרת השם תגענה שנים שבהן יהיו לכם הוצאות, בעזרת השם, בעזרת השם". בעלי לא המשיך לרמוז. הסתדרנו בלית ברירה. לא אחת התרימו אותנו למטרות נעלות ונאצלות, 'כל עוד שאין לכם הוצאות על ילדים, אם לא עכשיו אימתי', הסבירו באוטם שריר הלב. יוסי ידע שלא עכשיו. תכולת מעטפתו היתה נחוצה לנו כחמצן לתינוק.
בעלי אמר: "תודה רבה".
"אל תגיד לי תודה רבה", הלחיש יוסי, "במקום תודה תבטיח לי שאת הטלפון הראשון מבית החולים, כשתהפוך לאבא, תטלפן אלי. אני הראשון. שומע?"
בעלי גזל לעצמו שתי שניות מעכלות והבטיח. מכל הלב הבטיח. שמח לשמוע "כשתהיה אבא", ולא "אם תהיה אבא".
מני אז, בכל הפעמים שבהם דחף לבעלי או לי מעטפות עבות ושקטות, בכל ההזדמנויות שבהן לקח אותי או אותנו למסעדה טובה, בכל העזרות הקטנות-גדולות האחרות, הקפיד יוסי שלא נאמר "תודה רבה". דיאלוג הפרידה הפך לקבע של טבע:
אנחנו: "הטלפון הראשון".
הוא: "דיר-בַּאלַכּ אם תשכח/תשכחי/תשכחו".
הפעם, ברדתי את רכבו כאובה ומיואשת, עייפה ומותשת, מפורקת לרסיסי אכזבות, אמרתי יפה "תודה רבה, יוסי". לא היה לי כוח לטלפון הראשון. הטלפון הזה לא ייוולד לעולמים, חשבתי בעגמה.
יוסי שתק.
"תודה, יוסי", שבתי על שלי.
דממה.
סגרתי את דלת המכונית ופניתי לביתי.
כשאלחנן נכנס הביתה אחרי כשעה, פניו צבועות בכאב ומרוחות בייאוש, הוא אמר בשקט לפָּנַי המבוּיָכות: "יעלי, יוסי מחכה למטה".
"יוסי?", משכתי בחוטמי נרגזות.
"יוסי".
התקשיתי להאמין. יוסי אינו אדם משועמם. התקרבתי לחלון וראיתיו מחכה. "איזה משוגע אתה", אמרתי לו בטלפון עצבני, "סע הביתה, סע לעבודה, לך מכאן".
"יש לי זמן, יעלי. כשתתאוששי, תרדי. קחי את הזמן. אחכה".
שטפתי פנים וירדתי בוכה וצוחקת. "משוגע אחד", בכיתי לו, "ברור שהטלפון הראשון אליך".
"דיר-בַּאלַכּ אם לא", חייך בעייפות והתניע ברעננות.
ב
בסוף הוא נבט.
הטלנו איפול מלא על בואו. שמונה שנים חיכינו לו ולא ניתן לאיזו עין רעה לחמוס לנו אותו.
אחרי שלשה חדשים ישבנו להכין רשימת-מיודעים-רשמית, שיקבלו הודעת עדכון מרופדת בהתנצלות על ההסתרה עד כה. שלא ייעלבו. רק זה לא חסר לנו.
"האמנת?", שאלתי את אלחנן, "תגיד את האמת. האמנת כל הזמן שעוד נגיע לרגע הזה?"
אלחנן לא ענה. ברבעון האחרון המיר תשובות בחיוכים. "אני מזהירה אותך אם לא אשמע אותך בוכה עם התינוק. בקול. שלא תשאיר אותנו לבכות לבד", התריתי בו משהתחיל לפזר את חיוכיו במרחבי הבית הריק שלנו. כובש להם מקום בטרם יגורשו על ידי הבכי שכה רבות בכינו לו.
הרשימה עמדה להיסגר. "הטלפון הראשון ליוסי", אמרתי.
"יעל, הוא התכוון לטלפון הראשון מחדר הלידה. לא עכשיו", התווכח אלחנן.
"אני יודעת, אבל בכל זאת", התעקשתי.
"עדיף שיוסי יתעדכן מההורים שלך. שלא יצטרך לזייף הפתעה. הוא לא יודע לזייף, האח שלך הזה", הסביר אלחנן. "רק אל תתני להורים לחשוד שהוא ידע לפניהם, ה' ירחם".
השתכנעתי.
נשמע צלצול. "מדברים על המשיח", חייכתי כשראיתי את שמו של יוסי על הצג.
"כן, אח", השתדלתי לא להישמע זוהרת מדי.
"יש לך מחר יום חופשי, יעלי. אני רוצה שניפגש. אם אלחנן יכול להצטרף, עוד יותר טוב".
"להיפגש כי?" שאלתי.
"יותר טוב שתשאלי היכן", הכה יוסי בקול שברבר בקצוות, סדוק במרכזו.
"איפה?", שאלתי כמצוותו.
"אונקולוגית. תל-השומר".
"מה?"
"בעיות בשמיעה, יעלי?"
"כן בעיות בשמיעה. עם מי אתה שם?"
"עם עצמי, יעלי. לבלב".
"לא נכון!"
"הלוואי".
גופי רעד באין שליטה. "שום מחר ושום כלום. אנחנו בדרך אליך", אלחנן עמד לידי וכוס מים בידו מבלי שיבין מה קרה. אתה חייב לקנות רכב לפחות לחודשים הראשונים, כדי שהיא לא תיטלטל, ייעצו לו יועץ או שניים. טולטלנו היטב ברכבו, היישר לתל-השומר.
"מה קרה?", התפרצתי לחדרו של יוסי אחרי שיטוטים עקרים במדרגות, סחרור מעליות ותעיית מבואות שאינם תַּמים. פניו שצמקו לָבְנוּ כסדין שעליו שכב. לבן ורזה כל כך. מתי הספיק. חצוף. למה לא סיפר לנו בהתחלה. איזה מעליב.
"לבלב, יעלי", לחש קולו בחולשה. "הם נותנים לי בין חודשיים לשלשה, לכל היותר".
"הם לא יודעים כלום. הכול שטויות", כעסתי. איזה חוצפן יוסי החמוד הזה יכול להיות כשהוא רק רוצה. מה הוא נהיה לי עכשיו חולה. בדיוק עכשיו.
יוסי שתק.
"תגיד לו משהו", גערתי הפצרה בבעלי שעמד דומם.
"הטלפון הראשון", סינן אלחנן, כאילו וזאת עכשיו בעיית היקום.
"החלפנו תפקידים. הטלפון הראשון הוא ממני. אתם הראשונים במשפחה לדעת", הגיב יוסי, והריץ זיק בין מבטינו. לא סיפרנו דבר. ידעתי שאם יש משהו שישמח אותו עכשיו זאת תהיה בשורתנו, אך לא הצלחתי להגות אות.
"תשמרו על דבורה", ביקש יוסי כעבור שעה, כשעמדנו לעזוב, המומים ומרוסקים.
"על דבורה והילדים", תיקן אלחנן. אני, כרגיל, העדפתי לבכות.
מההלוויה שהתקיימה אחרי שלשה חדשים וחצי, נעדרתי. זה מסוכן אמרו מביני דבר. יוסי עודכן כמובן על הבשורה הטובה. דיברנו המון-המון. "עכשיו אוכל למות בשקט", שח לי בלילה שקט מדי שבו שוב נשארנו יחד לבד. לא הבטחתי לו שהוא יחיה לעד. לא אמרתי שהרופאים טועים. לא עודדתי. לא בזקתי סוכר על פצעו.
חודשיים ומחצה אחרי ההלוויה, באחת-ורבע של לילה כלשהו, דהרנו לבית-החולים. הנהגים האומללים שנעו על הכבישים תהו כנראה לפשר טירופו של הנהג שצופר היסטרית מול כביש פנוי. דוושת התאוצה הנלחצת כמעט חוררה את רצפת הרכב.
כשעתיים אחרי שאופסנתי במחלקת היולדות נקרע שחור השמיים מהבכיות המשולשות. התינוק. אמו שלו. אבא שלו. "תתבייש לך, כמה חיכינו לך. איפה היית עד עכשיו?", צרחתי את גודש אהבתי על הזאטוט החבוק בזרועותיי, מטבילה את קרקפתו הטרייה בזרמי דמעות רותחות, מתעלמת מצוות המיילדות ואוסף האחיות שנזעקו לחדרי בבהלה למשמע צפירות היללה.
"נפרגן לנו כמה שעות שקטות לפני הפצת הבשורה. בין כה וכה עכשיו אמצע הלילה", הצעתי לאבא הטרי שבירך את הרעיון. היינו זקוקים ליממה שלמה רק בשביל לבכות, לפחות נגנוב כמה שעות על החשבון.
"די, די", הפצירה המיילדת, "די. די לבכות, יעל. הכול בסדר. תראי איך הוא דומה לך, הפיצפון".
"על זה אני בוכה", חייכתי ובכיתי וחיבקתי בידי הפנויה את המיילדת העייפה שניגבה דמעה סוררת משלה. "בעלך יצא לנוח. נוחי גם את. בבוקר תהיה עלייה לרגל. את חייבת כוחות".
"נחתי שמונה שנים", בכיתי.
בשבע בבוקר נכנס בעלי לחדרי דוחף בעדינות עגלת זכוכית ובתוכה האוצר. זינקתי בדריכות אימהית נעימה. כנראה הזליפה המיילדת קורטוב חומר הרדמה בעירוי המחובר לזרועי. שמש זהובה פלשה מבעד החלון וארחה לנו לחברה טובה.
"הודעת לכולם, אבא'לה?", שאלתי בחיוך.
"עוד לא", התנצל.
"למה עוד לא? הבה נשמח אותם".
"חזרתי עכשיו מירושלים ונגמרה לי הבטרייה", התנצל.
"ירושלים?", התפלאתי.
"יוסי", השיב.
"דיר-בַּאלַק", לחשתי, צביטה לופתת את לבי הנחלש.
"כן. דיר-בַּאלַק", התיישב אלחנן על כיסא, שב מהמתים אל החיים החדשים. "הודעתי לו. ומשם, מהקבר, צלצלתי לדבורה".
"לדבורה? בחמש בבוקר? איך היא הגיבה?"
"רצתה לדעת אם היא הראשונה. עניתי לה שלא. והיא שאלה למי הודענו לפניה. אמרתי לה שבאתי להודיע ליוסי ושאני לידו".
"נו".
היא פרצה בבכי קצר, התאוששה, וסיפרה שיוסי השאיר עם לכתו מכשיר טלפון חד-פעמי שרכש למטרה זאת. המכשיר הוטען והונח מתחת למצבה. היא הקריאה לי את המספר וביקשה שנצלצל לעדכן אותו.
"איזה משוגע", התייפחתי. איפה הוא המשוגע הזה עכשיו. "צלצלת?"
"לא. נצלצל יחדיו", אמר אלחנן, לקח את המכשיר המוטען שלי, לחץ על המקשים ועל סְפּיקֶר.
הגענו לתא הקולי: "שלום אבא'לה, שלום אימא'לה. דיר-בַּאלַכּ אם לא הייתם מצלצלים אלי ראשונים. מזל-טוב יעלי ואלחנן, ותודה ענקית שצלצלתם לדבורה ראשונה והענקתם לה דקות חסד של כן-אלמנה-לא-מסכנה. אוהב אתכם מלמעלה, יוסי".
ארוך, ולגמרי שווה קריאה!
קריאה מהנה
הכותב: הרב משה גוטמן
יוסי, דווקא הוא מכולם, נהג כלפינו באנושיות נלבבת
לא שנותרו בי דרישות ציפייה. על בשר-לבי למדתי שהסביבה אינה יודעת לאכול לעכל ולהכיל עקרה חשוכת וולדות הממתינה לפרי-בַּטֶן. כן, כך מברכות אותי הסבתות. שתיפקדי בפרי-בַּטַן, יעל'לה, מניחות פַּתח תחת הבֵּית. ואני לעומתן מניחה חיוך תחת השפתיים ומתוכו מצלילה החוצה אמן נרגש.
התמודדותנו נוכח התנהלות הבריות נוכחֵנוּ אינה פחותה בקשייה מההתמודדות המתישה מול בַּצורת רחמִי המרוחם והחלול. לו יכולנו, בעלי ואנוכי, להמיר פגיעות מילוליות למטבעות כי אז היינו עשירי תבל ואולי הייתי כבר נפקדת בזכות הפקדת שלמונים במזומנים לרופאים המיומנים.
ודווקא יוסי, אחד משבעת אחיי הצעירים, שלוש שנים מפרידות בינינו, יישר לעברנו קרן אור דקיקה ועזה מן הערפל הכללי. האחרים, כולם כמעט, עמוסי כוונות טובות, הורים דו-כיווניים, סבים וסבתות, חברות וחברים, שכנים ושכנות, מכרות ומכרים, זרים וזרות, הלכו לקראתנו על שברי זכוכית ששרטו דווקא אותנו. כאילו וכל מי שעתיד לפגוש בנו קיבל נתח שמן מאותו כישרון חד לפלוט את המילה הכי שגויה ואת המשפט המכאיב ביותר שניתן לאתר במלאי, בעודו לבוש אדרת של חמלה יתרה ואפוף בבשומת של אופטימיות מלאכותית שזיופה קל לזיהוי.
למדנו להתמודד עם הציפייה לילד ולהרפות מהציפייה להתחשבות סביבתית. אין ציפיות – אין אכזבות. ישנן פגיעות – וישנן דמעות.
יוסי שהתחתן שנתיים וחצי אחרינו וככל האחרים עקפו אותנו בקלות, דבורה והוא, בתחרות ההגעה אל היעד ההורי וחבקו בן בתוך שנה, ראה אותנו בלי הערך המוסף של העקרות. עם יוסי יכולתי לשזור שיחה שגרתית של אח ואחותו, אדם ואדמה, שטויות וזוטות, מבלי לשמוע את הפיל העקר והשקוף נוהם בחדר. יוסי היה האור המעט שדחה הרבה מן הקור.
ולא, הוא לא התעלם יוסי. דווקא כשאחרים התעלמו וקרסו אל תוך מבוכתם ולתוך האין-יודעים כיצד להגיב, הבליח יוסי מחומת האדישות הגבוהה שנבנתה סביבנו במאמצים. אם האחרים נהגו במטבע: כן-מסכנה-לא-עקרה, ובשני צדי המטבע. יוסי נהג לפי: כן-עקרה-לא-מסכנה.
שכבתי פעם בחדר נצור בבית הוריי, שם שהינו בקרבת מקום למרכז-רפואי, גם בכינו אחרי עוד טיפול כושל. התקוות שתלינו בטיפול היקר נשגבות היו וממרום גובהן התנפצנו שנינו אל החידלון. היתה זאת הפעם היחידה בחיי העקרקרים שבה ראיתי את בעלי בוכה מרורים. הפעם הראשונה ששמעתיו מתייפח בקול. הפעם הראשונה שלי להפנים שלא תמיד יש לי על מי להישען ולפעמים אני לְבַדית מוחלטת. ברוב שעות היום שכבתי במיטה. על השידה לידי ועל הרצפה שתחתיה ולידה נערמו ממחטות נייר מעוכות, ארוחות מיותמות שאמי הגישה ללא אומר, וגוש מכוער ומתפשט של דכדוך מכה שורש.
באחד הערבים נפתחה הדלת בחדרי. יוסי קפץ לביקור-הורים והופתע לשמוע על קיומי בבית. "יעל, תתארגני", אמר האח שבדלת.
לא עניתי.
"יש כאן בית-קפה חדש. בואי, נצא קצת", הציע ויצא את החדר.
לא זזתי.
אחרי כמה דקות נכנס יוסי לחדר. פשפש במזוודתי המפולשת, שלף בגדי-אנוש, הניחם במרגלות מיטתי ויצא.
לא נותרה לי ברירה. התארגנתי. טשטשתי מול המראה את פלחי האננס האדום שהקיפו את עיני ויצאנו. נכנסנו לרכבו. יוסי הדליק מוזיקה קלאסית חרישית ובשתיקה סמיכה גלשנו לבית-הקפה החדש שהוקם באזור די מנותק ומרוחק.
בית-הקפה לא היה גדוש ומצאנו לנו פינה. יוסי הזמין ותאבוני נפתח בפראות. לעסנו בשתיקה נושפת. הוא לא עודד, יוסי. הוא לא התעניין, יוסי. הוא כמעט לא דיבר, יוסי. לא אחז בכף ידי. ישבנו זה מול זה, לועסים, בולעים, לוגמים, מרפרפים מילים סתמיות על התפריט וטעמיו, מתמלאים. ומרפים.
אחרי כשעה קלה חזרנו לבית הורי ואני שונה ומאוששת. לא יודעת איך, אבל כן יודעת שאם יוסי אחי האהוב-אוהב היה משחיל ולו מילה אחת של עידוד או פולט פליטת חמלה, הייתי חוזרת כלעומת שיצאתי.
כשהוצרכתי פעם לצאת בשעה מוקדמת מביתי בדרום הארץ לכרמיאל כדי להתקבל אצל רופא אמריקני מומחה שחידש טיפול פוריות חדשני והגיח ארצה לשלשה ימים צפופים ביותר ופרוטקציה חצופה מאוד שהפעלנו סידרה לי עמו פגישה טיפולית, התייעצתי עם יוסי, הידען המשפחתי, לסדרי התחבורה הציבורית מביתי לכרמיאל. חסכנו כל שקל למימון טיפולים ולא היה לי כסף מיותר לנסיעות אישיות. יוסי העשיר אותי במידע מלא: האוטובוס הראשון, האוטובוס העיקרי, הרכבת, והאוטובוס הסופי, תחנות ולוחות זמנים.
לילה לפני הנסיעה צלצל יוסי. "יעל", אמר בקול אפור מרוקן מהערכה עצמית, "אני מחר צריך להיות בצפון. תהיי מוכנה בשבע ואסיע אותך לכרמיאל".
"אוי, נו. יוסי. בדיוק מחר?", שאלתי וכל כך שמחתי.
"ידעתי שאת צריכה, יעלי, ותמרנתי פגישות שהיו לי בצפון ליום הזה. אל דאגה לא אגבה ממך תשלום", חייך. ליוסי, מתווך משגשג, היו מעת לעת פגישות עסקיות ברחבי הארץ. שמחתי שחשב עלי.
"אין עליך, יוסי", הודיתי לו בחום. אבני לחץ מתגלגלות מכתפיי ונושרות.
"אני יודע, אבל תמיד טוב לשמוע את זה ממי שמבינה", חייך שוב את חיוכו המתוק.
יוסי אינו יודע שזיהיתי את מזימתו העילאית בתוך פחות מיממה. מחלון הקליניקה, במרומי הקומה התשיעית, השקפתי על החניון שבו החנה את רכבו. ראיתיו מתהלך בפאתי המגרש חסר מעש, מעביר זמן בשיחות טלפוניות. שום פגישה בצפון לא קִיֵּים האיש זולת פגישה ארוכה עם מצפונו הרחום.
"איך היו הפגישות?", שאלתי בהיכנסי לרכבו.
"איך היתה שלך?", השיב בשאלה, מתניע ומחליק.
"כלום. הרופא בדק את התיק ואמר שאני לא מתאימה לטיפול הניסיוני".
חששתי שיעודד, והוא לא. יראתי שידבר סרה ברופא, והוא לא. שמחתי שלא ושלחתי אצבע להדליק לנו מוסיקה קלאסית שקטה. הגנבתי לעברו מבט וצדתי דמעה קטנטונת נמרחת על דופן חוטמו. משכתי את דמעותיי פנימה בקולות נשף עקשניים.
כשירדתי מרכבו אחרי כמעט שלוש שעות נסיעה, נאנחתי אנחה צרודה ואמרתי לו: תודה רבה, יוסי. פניו נדרכו. הוא ציפה לצמד המילים שתמיד החליפו בינינו את "תודה רבה". איני זוכרת מתי נולדו המילים החלופיות. כמדומני שבאחת מפגישותיו המזדמנות עם בעלי אלחנן בשמחה משפחתית שׁואנת. יוסי ניצל רגע מוסח דעת סביבתית ומתחת לשולחן תחב בידו של בעלי מעטפה עבה.
"מה זה?" שאל בעלי.
"שיהיה לכם לבריאות", ענה יוסי.
במעטפה היו חמישה-עשר אלף שקלים, משוּטָרים ומסודרים. איך ידע האיש ששנה אחרי נישואיו כבר נעשה אבא על קשיינו הכספיים בגין עלויות הטיפולים, לא אדע. הרי אפילו רב קהילתנו הנבון לא כָּלל את שמנו ברשימת זכאֵי הסיוע בערב פסח. כשבעלי השליך לעברו רמז, סמוק ומגמגם, בירך הרב באין-מבין: "בעזרת השם תגענה שנים שבהן יהיו לכם הוצאות, בעזרת השם, בעזרת השם". בעלי לא המשיך לרמוז. הסתדרנו בלית ברירה. לא אחת התרימו אותנו למטרות נעלות ונאצלות, 'כל עוד שאין לכם הוצאות על ילדים, אם לא עכשיו אימתי', הסבירו באוטם שריר הלב. יוסי ידע שלא עכשיו. תכולת מעטפתו היתה נחוצה לנו כחמצן לתינוק.
בעלי אמר: "תודה רבה".
"אל תגיד לי תודה רבה", הלחיש יוסי, "במקום תודה תבטיח לי שאת הטלפון הראשון מבית החולים, כשתהפוך לאבא, תטלפן אלי. אני הראשון. שומע?"
בעלי גזל לעצמו שתי שניות מעכלות והבטיח. מכל הלב הבטיח. שמח לשמוע "כשתהיה אבא", ולא "אם תהיה אבא".
מני אז, בכל הפעמים שבהם דחף לבעלי או לי מעטפות עבות ושקטות, בכל ההזדמנויות שבהן לקח אותי או אותנו למסעדה טובה, בכל העזרות הקטנות-גדולות האחרות, הקפיד יוסי שלא נאמר "תודה רבה". דיאלוג הפרידה הפך לקבע של טבע:
אנחנו: "הטלפון הראשון".
הוא: "דיר-בַּאלַכּ אם תשכח/תשכחי/תשכחו".
הפעם, ברדתי את רכבו כאובה ומיואשת, עייפה ומותשת, מפורקת לרסיסי אכזבות, אמרתי יפה "תודה רבה, יוסי". לא היה לי כוח לטלפון הראשון. הטלפון הזה לא ייוולד לעולמים, חשבתי בעגמה.
יוסי שתק.
"תודה, יוסי", שבתי על שלי.
דממה.
סגרתי את דלת המכונית ופניתי לביתי.
כשאלחנן נכנס הביתה אחרי כשעה, פניו צבועות בכאב ומרוחות בייאוש, הוא אמר בשקט לפָּנַי המבוּיָכות: "יעלי, יוסי מחכה למטה".
"יוסי?", משכתי בחוטמי נרגזות.
"יוסי".
התקשיתי להאמין. יוסי אינו אדם משועמם. התקרבתי לחלון וראיתיו מחכה. "איזה משוגע אתה", אמרתי לו בטלפון עצבני, "סע הביתה, סע לעבודה, לך מכאן".
"יש לי זמן, יעלי. כשתתאוששי, תרדי. קחי את הזמן. אחכה".
שטפתי פנים וירדתי בוכה וצוחקת. "משוגע אחד", בכיתי לו, "ברור שהטלפון הראשון אליך".
"דיר-בַּאלַכּ אם לא", חייך בעייפות והתניע ברעננות.
ב
בסוף הוא נבט.
הטלנו איפול מלא על בואו. שמונה שנים חיכינו לו ולא ניתן לאיזו עין רעה לחמוס לנו אותו.
אחרי שלשה חדשים ישבנו להכין רשימת-מיודעים-רשמית, שיקבלו הודעת עדכון מרופדת בהתנצלות על ההסתרה עד כה. שלא ייעלבו. רק זה לא חסר לנו.
"האמנת?", שאלתי את אלחנן, "תגיד את האמת. האמנת כל הזמן שעוד נגיע לרגע הזה?"
אלחנן לא ענה. ברבעון האחרון המיר תשובות בחיוכים. "אני מזהירה אותך אם לא אשמע אותך בוכה עם התינוק. בקול. שלא תשאיר אותנו לבכות לבד", התריתי בו משהתחיל לפזר את חיוכיו במרחבי הבית הריק שלנו. כובש להם מקום בטרם יגורשו על ידי הבכי שכה רבות בכינו לו.
הרשימה עמדה להיסגר. "הטלפון הראשון ליוסי", אמרתי.
"יעל, הוא התכוון לטלפון הראשון מחדר הלידה. לא עכשיו", התווכח אלחנן.
"אני יודעת, אבל בכל זאת", התעקשתי.
"עדיף שיוסי יתעדכן מההורים שלך. שלא יצטרך לזייף הפתעה. הוא לא יודע לזייף, האח שלך הזה", הסביר אלחנן. "רק אל תתני להורים לחשוד שהוא ידע לפניהם, ה' ירחם".
השתכנעתי.
נשמע צלצול. "מדברים על המשיח", חייכתי כשראיתי את שמו של יוסי על הצג.
"כן, אח", השתדלתי לא להישמע זוהרת מדי.
"יש לך מחר יום חופשי, יעלי. אני רוצה שניפגש. אם אלחנן יכול להצטרף, עוד יותר טוב".
"להיפגש כי?" שאלתי.
"יותר טוב שתשאלי היכן", הכה יוסי בקול שברבר בקצוות, סדוק במרכזו.
"איפה?", שאלתי כמצוותו.
"אונקולוגית. תל-השומר".
"מה?"
"בעיות בשמיעה, יעלי?"
"כן בעיות בשמיעה. עם מי אתה שם?"
"עם עצמי, יעלי. לבלב".
"לא נכון!"
"הלוואי".
גופי רעד באין שליטה. "שום מחר ושום כלום. אנחנו בדרך אליך", אלחנן עמד לידי וכוס מים בידו מבלי שיבין מה קרה. אתה חייב לקנות רכב לפחות לחודשים הראשונים, כדי שהיא לא תיטלטל, ייעצו לו יועץ או שניים. טולטלנו היטב ברכבו, היישר לתל-השומר.
"מה קרה?", התפרצתי לחדרו של יוסי אחרי שיטוטים עקרים במדרגות, סחרור מעליות ותעיית מבואות שאינם תַּמים. פניו שצמקו לָבְנוּ כסדין שעליו שכב. לבן ורזה כל כך. מתי הספיק. חצוף. למה לא סיפר לנו בהתחלה. איזה מעליב.
"לבלב, יעלי", לחש קולו בחולשה. "הם נותנים לי בין חודשיים לשלשה, לכל היותר".
"הם לא יודעים כלום. הכול שטויות", כעסתי. איזה חוצפן יוסי החמוד הזה יכול להיות כשהוא רק רוצה. מה הוא נהיה לי עכשיו חולה. בדיוק עכשיו.
יוסי שתק.
"תגיד לו משהו", גערתי הפצרה בבעלי שעמד דומם.
"הטלפון הראשון", סינן אלחנן, כאילו וזאת עכשיו בעיית היקום.
"החלפנו תפקידים. הטלפון הראשון הוא ממני. אתם הראשונים במשפחה לדעת", הגיב יוסי, והריץ זיק בין מבטינו. לא סיפרנו דבר. ידעתי שאם יש משהו שישמח אותו עכשיו זאת תהיה בשורתנו, אך לא הצלחתי להגות אות.
"תשמרו על דבורה", ביקש יוסי כעבור שעה, כשעמדנו לעזוב, המומים ומרוסקים.
"על דבורה והילדים", תיקן אלחנן. אני, כרגיל, העדפתי לבכות.
מההלוויה שהתקיימה אחרי שלשה חדשים וחצי, נעדרתי. זה מסוכן אמרו מביני דבר. יוסי עודכן כמובן על הבשורה הטובה. דיברנו המון-המון. "עכשיו אוכל למות בשקט", שח לי בלילה שקט מדי שבו שוב נשארנו יחד לבד. לא הבטחתי לו שהוא יחיה לעד. לא אמרתי שהרופאים טועים. לא עודדתי. לא בזקתי סוכר על פצעו.
חודשיים ומחצה אחרי ההלוויה, באחת-ורבע של לילה כלשהו, דהרנו לבית-החולים. הנהגים האומללים שנעו על הכבישים תהו כנראה לפשר טירופו של הנהג שצופר היסטרית מול כביש פנוי. דוושת התאוצה הנלחצת כמעט חוררה את רצפת הרכב.
כשעתיים אחרי שאופסנתי במחלקת היולדות נקרע שחור השמיים מהבכיות המשולשות. התינוק. אמו שלו. אבא שלו. "תתבייש לך, כמה חיכינו לך. איפה היית עד עכשיו?", צרחתי את גודש אהבתי על הזאטוט החבוק בזרועותיי, מטבילה את קרקפתו הטרייה בזרמי דמעות רותחות, מתעלמת מצוות המיילדות ואוסף האחיות שנזעקו לחדרי בבהלה למשמע צפירות היללה.
"נפרגן לנו כמה שעות שקטות לפני הפצת הבשורה. בין כה וכה עכשיו אמצע הלילה", הצעתי לאבא הטרי שבירך את הרעיון. היינו זקוקים ליממה שלמה רק בשביל לבכות, לפחות נגנוב כמה שעות על החשבון.
"די, די", הפצירה המיילדת, "די. די לבכות, יעל. הכול בסדר. תראי איך הוא דומה לך, הפיצפון".
"על זה אני בוכה", חייכתי ובכיתי וחיבקתי בידי הפנויה את המיילדת העייפה שניגבה דמעה סוררת משלה. "בעלך יצא לנוח. נוחי גם את. בבוקר תהיה עלייה לרגל. את חייבת כוחות".
"נחתי שמונה שנים", בכיתי.
בשבע בבוקר נכנס בעלי לחדרי דוחף בעדינות עגלת זכוכית ובתוכה האוצר. זינקתי בדריכות אימהית נעימה. כנראה הזליפה המיילדת קורטוב חומר הרדמה בעירוי המחובר לזרועי. שמש זהובה פלשה מבעד החלון וארחה לנו לחברה טובה.
"הודעת לכולם, אבא'לה?", שאלתי בחיוך.
"עוד לא", התנצל.
"למה עוד לא? הבה נשמח אותם".
"חזרתי עכשיו מירושלים ונגמרה לי הבטרייה", התנצל.
"ירושלים?", התפלאתי.
"יוסי", השיב.
"דיר-בַּאלַק", לחשתי, צביטה לופתת את לבי הנחלש.
"כן. דיר-בַּאלַק", התיישב אלחנן על כיסא, שב מהמתים אל החיים החדשים. "הודעתי לו. ומשם, מהקבר, צלצלתי לדבורה".
"לדבורה? בחמש בבוקר? איך היא הגיבה?"
"רצתה לדעת אם היא הראשונה. עניתי לה שלא. והיא שאלה למי הודענו לפניה. אמרתי לה שבאתי להודיע ליוסי ושאני לידו".
"נו".
היא פרצה בבכי קצר, התאוששה, וסיפרה שיוסי השאיר עם לכתו מכשיר טלפון חד-פעמי שרכש למטרה זאת. המכשיר הוטען והונח מתחת למצבה. היא הקריאה לי את המספר וביקשה שנצלצל לעדכן אותו.
"איזה משוגע", התייפחתי. איפה הוא המשוגע הזה עכשיו. "צלצלת?"
"לא. נצלצל יחדיו", אמר אלחנן, לקח את המכשיר המוטען שלי, לחץ על המקשים ועל סְפּיקֶר.
הגענו לתא הקולי: "שלום אבא'לה, שלום אימא'לה. דיר-בַּאלַכּ אם לא הייתם מצלצלים אלי ראשונים. מזל-טוב יעלי ואלחנן, ותודה ענקית שצלצלתם לדבורה ראשונה והענקתם לה דקות חסד של כן-אלמנה-לא-מסכנה. אוהב אתכם מלמעלה, יוסי".
