מעלה כאן טור שהורידו לי לא מזמן במערכת כלשהי. אז חבל שירקב על שולחן העבודה שלי. תהנו לכם.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
בשעה שמכוניות כבר לא חולפות בסימטת אשכול, משהו נוראי קורה.
גם עכשיו, כמו בכל הלילות האחרונים, ישב אביגזול על כורסת העור וזמזם מנגינות ברשעות.
הסלון היה מואר בנקודות שונות, קצת כמו אוטובוס בכביש מהיר, ואף החלון, שהשקיף לחשכה נפנף את הוילון בתנועות חבטה.
סלונו של אביגזול נראה לפעמים כמו עוד סלון 'גוש-דני', חמים ויתכן שמעט חנוק, מה שיוצר תחושה בשכניו שהוא כמעט כמו כל אדם כאן בשכונה. גודלו של הבית היה ממוצע, והוא רוהט ברישול, ממש כמחסן עודפים חסר הקשר וטעם. ארון ארגמני ניצב בקצה הדרומי, משמש כמו משענת לספסל שככל הנראה נלקח מתמחוי דל תקציב. ואף הכורסא שלגודל ההפתעה היה בה משהו ארגמני, בלתה עם השנים, וכעת כשיריעות דמוי-העור התקלפו בקצוות, דמתה יותר מכל למתקן ג'ימבורי מפוקפק.
אביגזול נטע מבט חולמני באופק הבתים, מעודד את הרוח לנופף את שערותיו צפונה. חיוך כלשהו היה בפניו, ורק ליבו היה קצת מודאג. הוא הביט בקערת הענבים וסקר בראשו את המצב.
בעבר עוד הייתי עשיר, התמרמר. היה זה לפני שנים, שהיה עוד אדם, חייכן, מבודח, ומרבה לפטפט. רגיל היה לקשקש עם חבריו בחצר בית הכנסת, או בתור במכולת, תמיד היו אלה דברי חכמה ומליצה, שהנעימו את בדידותו. שכיום, מאגפת את מוחו, שכפי האמור היה פעם אדם, היום כבר לא.
צלצול בפעמון.
הפתעה! לחש אביגזול ובלע עינב. הם כבר פה?
השעון לעומתו הראה רק 11:48 – 12 דקות הם הקדימו. הוא אימץ את מוחו בנסיון לאתר שיבוש אפשרי בתכנית. ידיו היו זרוקות אל קערת הענבים, מחפשות אחר אחד חמצמץ.
משבושש לקום, הפכו הדפיקות לאגרופים מחוצפים.
'מי זה?' קרא בזריקת סנטר
בום בום בום.
בסוף, כשתמו הפירות, ונותרו רק מי השריה עכורים, קיפל את רגליו, וטמנם בנעלי הבית עטורות הפרווה. 'בסדר אני בא' אמר בעודו אוזק את אבנטו בקשר כפול. בצליעה קלה הוא חצה את הסלון, בועט בחבילות חטיפים מרוקנות. 'אני פותח' אמר כמה פעמים, מציץ דרך העינית, רואה את חדר המדרגות כרגיל, טחוב ומאובק.
בום בום... נשמעו עוד שתי דפיקות. – הוא פתח את הדלת.
הוא עיגל את מבטו, עד שנח על מפתן הדלת, שם הוא ראה חפץ מרובע, מבריק ביותר, מוקף מנורות, חלקם אף מהבהבות בצבע כחלחל, רובוטי כזה. הבוהק הלבן, הטיל השתקפות יוקרתית, והנורות כמו אמרו לו משהו, בשפה מטופשת.
הוא סקר את חדר המדרגות, מחפש את בעליו של החפץ, מישהו שיקח אחריות על הצעצוע. אבל הטחב והאבק נשארו כשהיו, ומלבדם איש לא היה.
'טוב מה אני עושה איתך?' שאל אביגזול את עצמו, והעביר יד לחוצה במורד פניו.
הוא ראה שהחפץ מהבהב פתאום, אומר לו משהו כמו, עוד כמה זמן אני יתייבש פה בחוץ.
'אתה לא רציני!' קבע וחיפש שוב אם מישהו רואה אותו בשפלות כזו, מדבר לחפצים.
אור ירקרק הבהב פתאום במרכז הקופסא.
אתה מבין אותי כאילו?
האור הבהב שוב.
אתה רוצה אולי להכנס? אביגזול הטה יד אל עבר הסלון, פותח את דלתו קצת יותר.
שוב הבהב האור, ויתכן שקצת בהתלהבות.
טוב, הכנס! הדלת נפתחה עד הקיר, והוא חיכה לראות אם הטיפש יעשה משהו.
קולות קרקוש בקעו מהמכונה, אורות שונים התחלפו, ונראה זה היה לרגע כמו תודה, או משהו דומה. שני כיסים נפערו בדופני הקופסא, נדחקים אל הקורות, תחתיהם בקעו גלגלים לבנים אף הם, גודלם כזית ומחצה, ואור כחלחל, רובטי, בוקע ממרכזם.
אביגזול הופתע מעט, ונצמד אל הדלת, מותיר לברנש לחדור למשכנו. רק כשניצב בסלון הוא העיז לסגור את הדלת, ולשאול בגירוד מזוייף, אז מה אתה צריך?
אף הבהוב.
מה אתה רוצה?
הרובוט נע באיטיות בין הספסל לארון, מגיע בסוף אל הקיר המפריד בין הסלון למטבח. ומשהגיע בסמוך לקיר, החל מתנגש, חוזר לאחור, ושוב מסתער בהתנגשות, בום, בום, בום.
מה? שאל. מה אתה רוצה? רוצה אוכל?
בום, בום.
רוצה את התמונה הזו? רוצה את השעון?
שקט. הרובוט נעצר
את השעון?! ירה אביגזול
המנורות הבהבו, כבתחילה.
אתה משוגע לגמרי, אמר בעודו שולף את השעון יחד עם קורי עכביש מושקעים. רוצה שעון, קח שעון. אמר והניח על הריצפה.
הרובוט, הסתובב, כמו ילד שרוצה פתאום משהו אחר, ואביגזול כעס ממש כמו אבא, שרוצה ילד מחונך, ועוד יותר רוצה קצת לישון. הרובוט נע בזהירות, עוצר כל כמה רגעים, ואז פונה בחדות, לבסוף ראה אותו אביגזול מתנגש בארון, חובט את מוחו על תחריט העץ.
הוא לא שאל שאלות, פשוט הלך אחריו משתדל להבין את השטיון החייזרי הזה.
מגירה? אמר ופתח את מגירת העץ, אך הרובוט לא הרפה, את המגירה השניה? הציע בזריזות, ושמח בליבו כשהאור הבהב. הוא שלף את המגירה ושפך את תכולה לרגלי הרובוט שכמו בן בית חנה ממש מעל פטיש פלדה חלוד מכל צדדיו.
פטיש? – הבהוב.
אחרי שאסף והחזיר אותה בטריקה, פנו השניים, לעבר המטבח, זה הולך להגמר? שאל אביגזול שנשרך אחריו ברגלים כושלות. בכלל, אמר פתאום. לא אמרת לי איך קוראים לך. איך קוראים לך ברנש קטן?
הרובוט לא חנן אותו בצליל או באור, רק החל מנגח את מדף התבלינים.
פפריקה? – לא שום כתוש? גם לא? אז מה כן? הוא נבר לאורך המדף, שולף מיכלים בזה אחר זה, משסירב הרובוט לקבל את האורגנו, הוא הרים ידיים, בקולו צער של מוכר בעת פיוס ילדים מאוכזבים. אני מצטער אני לא מבין מה אתה רוצה. אמר לרובוט שהמשיך לקעקע את המדף. עד שפתאום זה נפל,
נר!
תגיד נר, יש לי פה אלף כאלה, שתהיה בריא
עכשיו נראה שמצא הוא את מבוקשו, רק צריך לארוז לו אותם, ותיכף יסתלק מפה.
אביגזול ידע שתיכף הם באים, ולא נעים שיגלו אותו משתעשע עם מכונות מטורפות, ועוד מדבר איתן?
במרכז הסלון, איפה שהכורסא, נחו בשורה שעון, פטיש, ונר. כנראה זה היה קוד כלשהו, כי הרובוט החל פתאום לנגח את אביגזול, שנרתע ממש. מה אתה רוצה? עזוב אותי במנוחה, אמר בקול יבבה כשהוא נופל על ברכיו, מושיט ידיו לפנים, אקט הגנה מהסתערות.
הרובוט הסביר לו משהו, וניגח בו, ואז בשעון.
שעון? לא! שעה? אין תגובה. זמן?
אור כחול, בוהק כל כך.
אה זמן! חייך אביגזול, אוקיי, תמשיך, פשט אצבעות צמודות בתנועה מתעגלת.
לחרדתו, עבר הרובוט לעבר הפטיש.
פטיש? מסמר? לשבור? מה יכול להיות... אה? זינק אביגזול, תיקון...
הרובוט נע קדימה ואחורה, כאומר, כן כן, קרוב קרוב. 'אה אני יודע, לתקן?
לא היה ערב מאורו התכול, שריצד בשובבות לאורך המוטות החובקות את מותניו.
טרם ועבר אל הנר, החל אביגזול לנחש, זורק אפשרויות באופן אקראי אור, הבדלה, שעוה, נרות שבת...
הרובוט התנודד באכזבה.
נר? מה יכול להיות, נר, נר, נר...? מבטו נדד מסביב, ושתי אצבעות תמכו בסנטרו בנסיון למציאת פתרון הולם.
הרובוט צהל בגווני כחול, כאומר, כן כן!
נר? נר!
טוב מה זה אומר לנו, חפן אביגזול את זקנו בראש מכופף, זמן, לתקן נר, נר לתקן זמן.... זמן נר לתקן...
פתאום הוא חייך - פתאום הוא לא חייך
קולות סיוטים התדקפו על הדלת, קצרי זמן, קצרי רוח. דפיקות מחליאות בצליל מרוקן, מרושע כל כך. הוא ראה פתאום שהשעה 12:00
הם פה! אמר בצהלה מהולה בעצב. הוא קם ממקומו, ואז ראה שוב את הנר, לתקן, זמן, הוא לחש לעצמו בעיינים מרצדות, כל זמן שהנר דולק, אפשר לתקן.
בשעה 12:10 חמק הרובוט מחלון ביתו של אביגזול, מותיר אותו חושב, מהרהר, ככה לבד על כורסת דמוי העור בצבע ארגמן.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
בשעה שמכוניות כבר לא חולפות בסימטת אשכול, משהו נוראי קורה.
גם עכשיו, כמו בכל הלילות האחרונים, ישב אביגזול על כורסת העור וזמזם מנגינות ברשעות.
הסלון היה מואר בנקודות שונות, קצת כמו אוטובוס בכביש מהיר, ואף החלון, שהשקיף לחשכה נפנף את הוילון בתנועות חבטה.
סלונו של אביגזול נראה לפעמים כמו עוד סלון 'גוש-דני', חמים ויתכן שמעט חנוק, מה שיוצר תחושה בשכניו שהוא כמעט כמו כל אדם כאן בשכונה. גודלו של הבית היה ממוצע, והוא רוהט ברישול, ממש כמחסן עודפים חסר הקשר וטעם. ארון ארגמני ניצב בקצה הדרומי, משמש כמו משענת לספסל שככל הנראה נלקח מתמחוי דל תקציב. ואף הכורסא שלגודל ההפתעה היה בה משהו ארגמני, בלתה עם השנים, וכעת כשיריעות דמוי-העור התקלפו בקצוות, דמתה יותר מכל למתקן ג'ימבורי מפוקפק.
אביגזול נטע מבט חולמני באופק הבתים, מעודד את הרוח לנופף את שערותיו צפונה. חיוך כלשהו היה בפניו, ורק ליבו היה קצת מודאג. הוא הביט בקערת הענבים וסקר בראשו את המצב.
בעבר עוד הייתי עשיר, התמרמר. היה זה לפני שנים, שהיה עוד אדם, חייכן, מבודח, ומרבה לפטפט. רגיל היה לקשקש עם חבריו בחצר בית הכנסת, או בתור במכולת, תמיד היו אלה דברי חכמה ומליצה, שהנעימו את בדידותו. שכיום, מאגפת את מוחו, שכפי האמור היה פעם אדם, היום כבר לא.
צלצול בפעמון.
הפתעה! לחש אביגזול ובלע עינב. הם כבר פה?
השעון לעומתו הראה רק 11:48 – 12 דקות הם הקדימו. הוא אימץ את מוחו בנסיון לאתר שיבוש אפשרי בתכנית. ידיו היו זרוקות אל קערת הענבים, מחפשות אחר אחד חמצמץ.
משבושש לקום, הפכו הדפיקות לאגרופים מחוצפים.
'מי זה?' קרא בזריקת סנטר
בום בום בום.
בסוף, כשתמו הפירות, ונותרו רק מי השריה עכורים, קיפל את רגליו, וטמנם בנעלי הבית עטורות הפרווה. 'בסדר אני בא' אמר בעודו אוזק את אבנטו בקשר כפול. בצליעה קלה הוא חצה את הסלון, בועט בחבילות חטיפים מרוקנות. 'אני פותח' אמר כמה פעמים, מציץ דרך העינית, רואה את חדר המדרגות כרגיל, טחוב ומאובק.
בום בום... נשמעו עוד שתי דפיקות. – הוא פתח את הדלת.
הוא עיגל את מבטו, עד שנח על מפתן הדלת, שם הוא ראה חפץ מרובע, מבריק ביותר, מוקף מנורות, חלקם אף מהבהבות בצבע כחלחל, רובוטי כזה. הבוהק הלבן, הטיל השתקפות יוקרתית, והנורות כמו אמרו לו משהו, בשפה מטופשת.
הוא סקר את חדר המדרגות, מחפש את בעליו של החפץ, מישהו שיקח אחריות על הצעצוע. אבל הטחב והאבק נשארו כשהיו, ומלבדם איש לא היה.
'טוב מה אני עושה איתך?' שאל אביגזול את עצמו, והעביר יד לחוצה במורד פניו.
הוא ראה שהחפץ מהבהב פתאום, אומר לו משהו כמו, עוד כמה זמן אני יתייבש פה בחוץ.
'אתה לא רציני!' קבע וחיפש שוב אם מישהו רואה אותו בשפלות כזו, מדבר לחפצים.
אור ירקרק הבהב פתאום במרכז הקופסא.
אתה מבין אותי כאילו?
האור הבהב שוב.
אתה רוצה אולי להכנס? אביגזול הטה יד אל עבר הסלון, פותח את דלתו קצת יותר.
שוב הבהב האור, ויתכן שקצת בהתלהבות.
טוב, הכנס! הדלת נפתחה עד הקיר, והוא חיכה לראות אם הטיפש יעשה משהו.
קולות קרקוש בקעו מהמכונה, אורות שונים התחלפו, ונראה זה היה לרגע כמו תודה, או משהו דומה. שני כיסים נפערו בדופני הקופסא, נדחקים אל הקורות, תחתיהם בקעו גלגלים לבנים אף הם, גודלם כזית ומחצה, ואור כחלחל, רובטי, בוקע ממרכזם.
אביגזול הופתע מעט, ונצמד אל הדלת, מותיר לברנש לחדור למשכנו. רק כשניצב בסלון הוא העיז לסגור את הדלת, ולשאול בגירוד מזוייף, אז מה אתה צריך?
אף הבהוב.
מה אתה רוצה?
הרובוט נע באיטיות בין הספסל לארון, מגיע בסוף אל הקיר המפריד בין הסלון למטבח. ומשהגיע בסמוך לקיר, החל מתנגש, חוזר לאחור, ושוב מסתער בהתנגשות, בום, בום, בום.
מה? שאל. מה אתה רוצה? רוצה אוכל?
בום, בום.
רוצה את התמונה הזו? רוצה את השעון?
שקט. הרובוט נעצר
את השעון?! ירה אביגזול
המנורות הבהבו, כבתחילה.
אתה משוגע לגמרי, אמר בעודו שולף את השעון יחד עם קורי עכביש מושקעים. רוצה שעון, קח שעון. אמר והניח על הריצפה.
הרובוט, הסתובב, כמו ילד שרוצה פתאום משהו אחר, ואביגזול כעס ממש כמו אבא, שרוצה ילד מחונך, ועוד יותר רוצה קצת לישון. הרובוט נע בזהירות, עוצר כל כמה רגעים, ואז פונה בחדות, לבסוף ראה אותו אביגזול מתנגש בארון, חובט את מוחו על תחריט העץ.
הוא לא שאל שאלות, פשוט הלך אחריו משתדל להבין את השטיון החייזרי הזה.
מגירה? אמר ופתח את מגירת העץ, אך הרובוט לא הרפה, את המגירה השניה? הציע בזריזות, ושמח בליבו כשהאור הבהב. הוא שלף את המגירה ושפך את תכולה לרגלי הרובוט שכמו בן בית חנה ממש מעל פטיש פלדה חלוד מכל צדדיו.
פטיש? – הבהוב.
אחרי שאסף והחזיר אותה בטריקה, פנו השניים, לעבר המטבח, זה הולך להגמר? שאל אביגזול שנשרך אחריו ברגלים כושלות. בכלל, אמר פתאום. לא אמרת לי איך קוראים לך. איך קוראים לך ברנש קטן?
הרובוט לא חנן אותו בצליל או באור, רק החל מנגח את מדף התבלינים.
פפריקה? – לא שום כתוש? גם לא? אז מה כן? הוא נבר לאורך המדף, שולף מיכלים בזה אחר זה, משסירב הרובוט לקבל את האורגנו, הוא הרים ידיים, בקולו צער של מוכר בעת פיוס ילדים מאוכזבים. אני מצטער אני לא מבין מה אתה רוצה. אמר לרובוט שהמשיך לקעקע את המדף. עד שפתאום זה נפל,
נר!
תגיד נר, יש לי פה אלף כאלה, שתהיה בריא
עכשיו נראה שמצא הוא את מבוקשו, רק צריך לארוז לו אותם, ותיכף יסתלק מפה.
אביגזול ידע שתיכף הם באים, ולא נעים שיגלו אותו משתעשע עם מכונות מטורפות, ועוד מדבר איתן?
במרכז הסלון, איפה שהכורסא, נחו בשורה שעון, פטיש, ונר. כנראה זה היה קוד כלשהו, כי הרובוט החל פתאום לנגח את אביגזול, שנרתע ממש. מה אתה רוצה? עזוב אותי במנוחה, אמר בקול יבבה כשהוא נופל על ברכיו, מושיט ידיו לפנים, אקט הגנה מהסתערות.
הרובוט הסביר לו משהו, וניגח בו, ואז בשעון.
שעון? לא! שעה? אין תגובה. זמן?
אור כחול, בוהק כל כך.
אה זמן! חייך אביגזול, אוקיי, תמשיך, פשט אצבעות צמודות בתנועה מתעגלת.
לחרדתו, עבר הרובוט לעבר הפטיש.
פטיש? מסמר? לשבור? מה יכול להיות... אה? זינק אביגזול, תיקון...
הרובוט נע קדימה ואחורה, כאומר, כן כן, קרוב קרוב. 'אה אני יודע, לתקן?
לא היה ערב מאורו התכול, שריצד בשובבות לאורך המוטות החובקות את מותניו.
טרם ועבר אל הנר, החל אביגזול לנחש, זורק אפשרויות באופן אקראי אור, הבדלה, שעוה, נרות שבת...
הרובוט התנודד באכזבה.
נר? מה יכול להיות, נר, נר, נר...? מבטו נדד מסביב, ושתי אצבעות תמכו בסנטרו בנסיון למציאת פתרון הולם.
הרובוט צהל בגווני כחול, כאומר, כן כן!
נר? נר!
טוב מה זה אומר לנו, חפן אביגזול את זקנו בראש מכופף, זמן, לתקן נר, נר לתקן זמן.... זמן נר לתקן...
פתאום הוא חייך - פתאום הוא לא חייך
קולות סיוטים התדקפו על הדלת, קצרי זמן, קצרי רוח. דפיקות מחליאות בצליל מרוקן, מרושע כל כך. הוא ראה פתאום שהשעה 12:00
הם פה! אמר בצהלה מהולה בעצב. הוא קם ממקומו, ואז ראה שוב את הנר, לתקן, זמן, הוא לחש לעצמו בעיינים מרצדות, כל זמן שהנר דולק, אפשר לתקן.
בשעה 12:10 חמק הרובוט מחלון ביתו של אביגזול, מותיר אותו חושב, מהרהר, ככה לבד על כורסת דמוי העור בצבע ארגמן.