הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
אני כותב לכם את המכתב הזה בלי הרבה התלהבות, ורוצה להנחיל לכם ולדור שלכם מסר חשוב: תפסיקו להתלונן. תשמחו במה שיש. אל תהיו קוטרים כל היום, זה לא בריא.
והנה הסיפור שלי!
הייתי אז ילד, עוד רגע נער. שמח, עליז, לא מוטרד בכלל מקרע פה ושם במכנסיים שלי. או בחולצה. או בגרב. או בכולם גם יחד.
בועט הייתי בכדור בהפסקות, קולע לסל, פופולרי בכיתה, אהוב. בכושר סביר. וכמקובל באותה תקופה - הולך לכל מקום עם אוזניות פלסטיק פשוטות על הראש ושומע מהווקמן שירים יפים של זמר הנשמה ירוחם שמילביץ זכרונו לברכה.
השמש הייתה רכה וחמימה יותר מימינו אנו, לכולם הייתה סבלנות. להורים, לאחים, לשכנים. היית יכול לעלות על אוטובוס אגד אדום, מתנשף, והנהג היה מדבר איתך ממש מכיר אותך. מנקב לך חור בכרטיסייה, ואתה מקנא בנוסעים המתמידים שמניפים מרחוק חופשי חודשי במעטפת פלסטיק. פטורים מהצורך לגשת לנהג.
כולם היו פשוטים. לא רק החיים, גם האנשים סביבי.
אכלנו לארוחת בוקר סנדוויץ' עם שכבה עבה של "קרם שוקולד מובחר של השחר", ורבנו מי ישב הכי קרוב למאוורר. המורה תמיד ניצח, אגב...
ואז, קרה האסון ששינה את חיי.
בשעתו, שמחתי באסון. ראיתי בו משהו חיובי. לא הבנתי שחיי הולכים להיהרס ולהפוך למה שהם היום.
באותו יום מר, י"א חשוון, רצתי כמו כל יום לאוטובוס, שמח ועליז, אבל הנהג סגר עלי את הדלתות. מאוכזב, נותרתי בתחנה. ואז זקן אחד הציע לי: תשלח מכתב לשר התחבורה והאוטומובילים. זה חשוב.
אמר - והלך, מתנודד על מקלו. לוגם מים מוך מימיה בצבע חום, עתיקה ונושנה עוד יותר ממנו.
כשהגעתי הביתה, ברגל כמובן, ואכלתי את ארוחת הצהרים שאמא הכינה לי (פירה! עם קטשופ אסם!), מיהרתי לכתוב מכתב לשר התחבורה. בכתב יד עגול ויפה ניסחתי כמה סקיצות, עד שהגעתי לתוצאה שאהבתי, ולמחרת הלכתי לדואר וקניתי בול ומרחתי רוק והדבקתי על המעטפה והבאתי לפקיד באשנב. זה היה האסון. זה מה ששינה את חיי.
כי כעבור חודשיים וחצי, כשקיבלתי תגובה מנומקת וחתומה, מכתב רשמי משר התחבורה, חיי נהרסו. מאותו יום התמכרתי לכתוב תלונות.
עזבתי לאט לאט את בית הספר, התנתקתי מהחברים, הפכתי לאיש מופנם. מהדס בשולי הדרכים, מחפש עוולות, עמודי תאורה מהבהבים, אוטובוסים פגומים, מדרכות שבורות, וכותב מכתבים. וכותב. ושולח. ומתייק. וכותב שוב. ושומר עוד עותק בארון בקלסר. וקופץ שפתיים. ומתעד. וכותב.
הייתי מהראשונים בארץ שקנו מחשב. והדפסתי מייד עשרות מכתבים צולפניים וחדים. הכרתי את כל הכתובות של משרדי הממשלה, של בתי המשפט, של העיתונות.
לעיתים מקבל מענה, לעיתים לא.
וככה עברו עליי החיים. מוחה ומוצא בעיות בכל העולם.
מריר. פנקסן, כילי.
ומה נשאר ממני היום?
איש זקן, אכול טינה על העולם. וכן, ממשיך במנהג הישן שלי. כותב וכותב מכתבים. אל תלמדו ממני. זה מה שרציתי לומר.
היו שלום, אנשים צעירים. תוציאו את הראש מידי פעם מהמסכים הקטנים שיש לכם בידיים, תנשמו עמוק ותהנו מהעולם, כל עוד אלוקים נתן לכם חיים על פני האדמה.
והנה הסיפור שלי!
הייתי אז ילד, עוד רגע נער. שמח, עליז, לא מוטרד בכלל מקרע פה ושם במכנסיים שלי. או בחולצה. או בגרב. או בכולם גם יחד.
בועט הייתי בכדור בהפסקות, קולע לסל, פופולרי בכיתה, אהוב. בכושר סביר. וכמקובל באותה תקופה - הולך לכל מקום עם אוזניות פלסטיק פשוטות על הראש ושומע מהווקמן שירים יפים של זמר הנשמה ירוחם שמילביץ זכרונו לברכה.
השמש הייתה רכה וחמימה יותר מימינו אנו, לכולם הייתה סבלנות. להורים, לאחים, לשכנים. היית יכול לעלות על אוטובוס אגד אדום, מתנשף, והנהג היה מדבר איתך ממש מכיר אותך. מנקב לך חור בכרטיסייה, ואתה מקנא בנוסעים המתמידים שמניפים מרחוק חופשי חודשי במעטפת פלסטיק. פטורים מהצורך לגשת לנהג.
כולם היו פשוטים. לא רק החיים, גם האנשים סביבי.
אכלנו לארוחת בוקר סנדוויץ' עם שכבה עבה של "קרם שוקולד מובחר של השחר", ורבנו מי ישב הכי קרוב למאוורר. המורה תמיד ניצח, אגב...
ואז, קרה האסון ששינה את חיי.
בשעתו, שמחתי באסון. ראיתי בו משהו חיובי. לא הבנתי שחיי הולכים להיהרס ולהפוך למה שהם היום.
באותו יום מר, י"א חשוון, רצתי כמו כל יום לאוטובוס, שמח ועליז, אבל הנהג סגר עלי את הדלתות. מאוכזב, נותרתי בתחנה. ואז זקן אחד הציע לי: תשלח מכתב לשר התחבורה והאוטומובילים. זה חשוב.
אמר - והלך, מתנודד על מקלו. לוגם מים מוך מימיה בצבע חום, עתיקה ונושנה עוד יותר ממנו.
כשהגעתי הביתה, ברגל כמובן, ואכלתי את ארוחת הצהרים שאמא הכינה לי (פירה! עם קטשופ אסם!), מיהרתי לכתוב מכתב לשר התחבורה. בכתב יד עגול ויפה ניסחתי כמה סקיצות, עד שהגעתי לתוצאה שאהבתי, ולמחרת הלכתי לדואר וקניתי בול ומרחתי רוק והדבקתי על המעטפה והבאתי לפקיד באשנב. זה היה האסון. זה מה ששינה את חיי.
כי כעבור חודשיים וחצי, כשקיבלתי תגובה מנומקת וחתומה, מכתב רשמי משר התחבורה, חיי נהרסו. מאותו יום התמכרתי לכתוב תלונות.
עזבתי לאט לאט את בית הספר, התנתקתי מהחברים, הפכתי לאיש מופנם. מהדס בשולי הדרכים, מחפש עוולות, עמודי תאורה מהבהבים, אוטובוסים פגומים, מדרכות שבורות, וכותב מכתבים. וכותב. ושולח. ומתייק. וכותב שוב. ושומר עוד עותק בארון בקלסר. וקופץ שפתיים. ומתעד. וכותב.
הייתי מהראשונים בארץ שקנו מחשב. והדפסתי מייד עשרות מכתבים צולפניים וחדים. הכרתי את כל הכתובות של משרדי הממשלה, של בתי המשפט, של העיתונות.
לעיתים מקבל מענה, לעיתים לא.
וככה עברו עליי החיים. מוחה ומוצא בעיות בכל העולם.
מריר. פנקסן, כילי.
ומה נשאר ממני היום?
איש זקן, אכול טינה על העולם. וכן, ממשיך במנהג הישן שלי. כותב וכותב מכתבים. אל תלמדו ממני. זה מה שרציתי לומר.
היו שלום, אנשים צעירים. תוציאו את הראש מידי פעם מהמסכים הקטנים שיש לכם בידיים, תנשמו עמוק ותהנו מהעולם, כל עוד אלוקים נתן לכם חיים על פני האדמה.
(הייתה לי גישה למנוע טוב ליצירת תמונות ב AI. במהלך הניסיונות "יצאה" לפתע הדמות הזו, ומצאתי את עצמי ממש מרותק למראה הזה. זקן עגום, רוטן כרוני, כותב וכותב על מחשב מיושן, עם קורי העכביש סביבו והציבילזציה שכמו שכחה אותו. המחשבה: "מה עובר לאיש הזה בראש" לא הרפתה ממני, ואחרי זמן -מה מצאתי את עצמי כותב ב"שלוף" אחד ארוך את המונולוג שלו.)
