הנושאים החמים
הנושאים החמים
פרולוג
השמש זרחה וליטפה את השדה בקרניה החמימות, משקיפה על זוג הגברים הקרבים אל השדה.
הם פסעו באיטיות ובזהירות, נושאים מכשירים משונים בידיהם. השניים עצרו, חילופי מבטים מהירים ביניהם העידו על התרגשות. מבטיהם חלפו על פני השדה, מתבוננים בפרחים השונים. היו שם פרחים מכל הצבעים והסוגים, מרהיבים ומהפנטים ביופיים ובריחם העז, המשכר.
אהרון תפס את עצמו ראשון, "יונתן", צליל קולו היה בהול, "השתגענו? שים מהר את המסכה!"
הם לבשו את המכשירים המשונים על פניהם, מסכות מוזרות שהעולם עוד לא ראה מעודו.
"אתה צודק", קולו של יונתן נשמע עמום מבעד למסכה. "היינו צריכים לצאת איתן כבר מהבית".
אהרון העביר יד על כמה פרחים סגלגלים, "אתה קולט את זה?", עיניו זרחו ויונתן תהה אם המסכה היא זו שגורמת לאור שבהן להראות על אנושי. "החלום שלנו, החזון האדיר, הרעיון שלנו… הוא מתגשם ברגע זה!"
יונתן חייך, משער שאהרון רואה רק את עיניו הזורחות באור משלהן, "לא ברגע זה, בטח שלא כולו, אבל זו התחלה והיא מדהימה!"
הם התהלכו כשיכורים ברחבי הגן דקות מספר עד שאהרון הכריז, "זהו, הגיע הזמן לעשות את מה שעבורו באנו הנה".
יונתן התנער, "ודאי!" הוא שלף שקיק מיוחד כשאהרון מבצע בדיוק את אותה הפעולה.
"לא מדגדג לך משהו במצפון על לקיחת הדגימות שלנו?" סנט יונתן באחיו.
השדה באמת שידר הרמוניה מושלמת וסוחפת בגווניה, הוא חש אי נוחות כאשר נגע בפרחים העדינים, כאילו מפרק פאזל שהם משלימים.
"במצפון?" לאהרון לקח רגע להבין את הכוונה. "אהה, אל תדאג, זה יצמח מחדש", הוא צחק.
"חוץ מזה", הוסיף, "שכל זה נועד למען הפרחים המדהימים האלה, אתה יודע…"
"כמה שנים חיכינו לרגע הזה", בהה יונתן בשקיק שבידו. "כמה למדנו, כמה השקענו כדי שיהיו לנו את כל הכלים…"
"והנה, זה הגיע", אהרון חייך בחולמנות.
"בוא", הוא התעשת. "הגיע הזמן לדבר האמיתי".
"אף פעם לא הבנתי את אשתי כשהיא דיברה על פרפרים בבטן", התקשה יונתן להתנתק מערפילי הקסם שאפפו את הרגע, "עד עכשיו…"
"העתיד שלנו קורא לך יונתן", האושר של אהרון ניכר בקולו.
"אל תדאג", חייך יונתן, "ברור שאני מגיע".
והם פילסו את דרכם בינות לפרחים לעבר דרך חדשה, עתיד חדש, עולם שלם שנפתח באותו הרגע.
השמש זרחה וליטפה את השדה בקרניה החמימות, משקיפה על זוג הגברים הקרבים אל השדה.
הם פסעו באיטיות ובזהירות, נושאים מכשירים משונים בידיהם. השניים עצרו, חילופי מבטים מהירים ביניהם העידו על התרגשות. מבטיהם חלפו על פני השדה, מתבוננים בפרחים השונים. היו שם פרחים מכל הצבעים והסוגים, מרהיבים ומהפנטים ביופיים ובריחם העז, המשכר.
אהרון תפס את עצמו ראשון, "יונתן", צליל קולו היה בהול, "השתגענו? שים מהר את המסכה!"
הם לבשו את המכשירים המשונים על פניהם, מסכות מוזרות שהעולם עוד לא ראה מעודו.
"אתה צודק", קולו של יונתן נשמע עמום מבעד למסכה. "היינו צריכים לצאת איתן כבר מהבית".
אהרון העביר יד על כמה פרחים סגלגלים, "אתה קולט את זה?", עיניו זרחו ויונתן תהה אם המסכה היא זו שגורמת לאור שבהן להראות על אנושי. "החלום שלנו, החזון האדיר, הרעיון שלנו… הוא מתגשם ברגע זה!"
יונתן חייך, משער שאהרון רואה רק את עיניו הזורחות באור משלהן, "לא ברגע זה, בטח שלא כולו, אבל זו התחלה והיא מדהימה!"
הם התהלכו כשיכורים ברחבי הגן דקות מספר עד שאהרון הכריז, "זהו, הגיע הזמן לעשות את מה שעבורו באנו הנה".
יונתן התנער, "ודאי!" הוא שלף שקיק מיוחד כשאהרון מבצע בדיוק את אותה הפעולה.
"לא מדגדג לך משהו במצפון על לקיחת הדגימות שלנו?" סנט יונתן באחיו.
השדה באמת שידר הרמוניה מושלמת וסוחפת בגווניה, הוא חש אי נוחות כאשר נגע בפרחים העדינים, כאילו מפרק פאזל שהם משלימים.
"במצפון?" לאהרון לקח רגע להבין את הכוונה. "אהה, אל תדאג, זה יצמח מחדש", הוא צחק.
"חוץ מזה", הוסיף, "שכל זה נועד למען הפרחים המדהימים האלה, אתה יודע…"
"כמה שנים חיכינו לרגע הזה", בהה יונתן בשקיק שבידו. "כמה למדנו, כמה השקענו כדי שיהיו לנו את כל הכלים…"
"והנה, זה הגיע", אהרון חייך בחולמנות.
"בוא", הוא התעשת. "הגיע הזמן לדבר האמיתי".
"אף פעם לא הבנתי את אשתי כשהיא דיברה על פרפרים בבטן", התקשה יונתן להתנתק מערפילי הקסם שאפפו את הרגע, "עד עכשיו…"
"העתיד שלנו קורא לך יונתן", האושר של אהרון ניכר בקולו.
"אל תדאג", חייך יונתן, "ברור שאני מגיע".
והם פילסו את דרכם בינות לפרחים לעבר דרך חדשה, עתיד חדש, עולם שלם שנפתח באותו הרגע.
)
