סיפור בהמשכים המושל בגן

[מנחם דרורי]

קראתי הכל ברצף, מחכה במתח להמשך.

הפרחים הם סמים, נכון? אבל אם הוא לא הושפע בגלל שהוא היה תתרן אז איך עכשיו הפרחים גם לא משפיעים עליו?

אולי התשובה לזה בגלל שלמד לחיות אחרת, ויודע כבר להבחין ולשים לב מה אמיתי ומה השפעה של הפרחים עליו. השאר נולדים לחיים לחוצים ולא מכירים משהו אחר.

 

[Chaya Lea]

השאר נולדים לחיים לחוצים ולא מכירים משהו אחר.

האמת שבמחקר שהוא קרא הוא ראה שהיו עוד תתרנים כמוהו ואחרי שהם נרפאו הם השתנו.
אז נחיה ונראה
עוד נקודה, לא דווקא לחוצים, אני מגדירה את זה כ"אובססיביים" על משהו מסויים וזה לפי אזורים (יש את הלחוצים שאין להם זמן לכלום, יש את אלה שחוץ מלהוסיף עוד ועוד ידע לעצמם לא מעניין אותם כלום, יש את האלה ששקועים בכישרון שלהם ברמה שמבוקר עד לילה הם ינגנו/יציירו וכדו')...

 

[נ. גל]

@Chaya Lea, מה עם הסיפור? נשארנו במתח...

 

[Chaya Lea]

@Chaya Lea, מה עם הסיפור? נשארנו במתח...

לא שכחתי ממנו אל דאגה... רק ניסיתי למצוא זמן לשבת על זה ולהעלות פרק כי קצת עמוס לי כרגע.
וכיף לראות שיש קוראים שמחכים להמשך וזה גם ממריץ אותי להשתדל להעלות אותו יותר מהר
עכשיו נכנסתי לקובץ ומסתבר שרוב הפרק מוכן להעלאה...

 

[Chaya Lea]

פרק חמישי

יד כבדה מונחת עלי, אני נרתע במבוכה ומרים את עיניי מהספר.
"קראתי לך כבר מיליון פעם ואתה אפילו לא הסתכלת עלי! מה אתה לא שומע אותי? אתה יודע שהספריה הייתה צריכה להיסגר כבר לפני רבע שעה?!!"
"אני ממש מצטער", אני חש את לחיי הבוערות ומעיף בו מבט נבוך. הוא נראה קצת מבוגר, בעל עיניי שקד שכמעט בולעות אותי ומצח גבוה. "זה לא יקרה שוב אדוני הספרן".
הוא נותן בי מבט מוכיח.
"אההמממ", אני ממלמל, "עד כמה שזה תלוי בי…" מה לעשות שכאשר אני קורא כאילו אין סביבי עולם?
המבט שבעיניים החומות מתרכך, "גם הנכד שלי כמוך…" הקול שלו רך ובו זמנית גאה. "זה טוב, שלדור הבא יהיה ידע, והרבה ידע! תמשיך ככה ילד!"
"קוראים לי קול", המילים שלי נאמרות בשקט, אני מעביר יד בשערי שארך כמעט לבלורית, באמת אני צריך להסתפר בקרוב…
בשניה שדעתי מוסחת אני מפספס את תגובתו של הספרן המבוגר.
"תוכל לחזור על זה שוב?" לחיי לוהטות ואני משתדל לפחות לומר זאת בנימוס.
"חלומות זה טוב בלילה… אבל לא נורא", הוא מתרצה, "אמרתי שוודאי הוריך קראו לך כך על שם הפיתוחים והמחקרים שנעשים על הקול והייחודיות שלו אצל כל אדם כמו הבוטים של המערכות הביתיות שמזהים את בעל החפץ לפי קולו כאשר הוא פוקד עליהם מה לעשות בו, נו אתה יודע, בטח יש לך כזו בבית…"
אני מהנהן במבוכה, אהבתי את הפירוש שנתן לשמי אך ברור לי שהוריי לא חשבו עליו.
"סליחה שבזבזתי את זמנך", אני מוצא את מילותיי ומניח את הספר למרות שרציתי להשאילו, עכשיו כבר לא אטריח את הספרן שוודאי צריך לשוב לביתו לאכול ארוחת ערב.
"זה בסדר, אני אוהב ילדים כמוך", חייך הספרן, "מאיזו משפחה אתה?"
"טיל", אני חוזר למלמל.
"משפחת טיל? אני לא מכיר כזו משפחה… מאיפה?"
עכשיו בוודאי פני סגולים, לא אדומים, "אני… מהפועלים…".
עיניו החומות של הספרן מתרחבות בפליאה שמגבירה את מבוכתי.
"לא ראיתי דבר כזה מעולם…" הוא ממלמל.
הבושה מציפה אותי ואני חומק משם, במילים פשוטות יותר- בורח.
הלילה חולף במהירות וככה גם יום הלימודים שאחריו, למרות המבוכה של יום האתמול אני חוזר לספריה, חייב לסיים לקרוא את הספר שהתחלתי ואולי גם להשאיל אותו או אחר.
אני מבחין שהספרן שעובד שם כעת אינו הספרן המבוגר מאתמול ונושם לרווחה, מזכיר לעצמי להעיף מבט לשעון מידי פעם ולהיזהר שהמקרה לא יחזור על עצמו עם הספרן הנוכחי.
***
עברו כמה ימים שבהם אני מעסיק את עצמי בקריאה, מטבע הדברים הגיע היום והספרן המבוגר ההוא ניצב על משמרתו. אני רואה בעיניו שהוא מזהה אותי וממהר לכיוון מדפי הספרים העמוסים.
הפעם אני משתדל לדייק, בדיוק כאשר הספריה מתרוקנת לחלוטין אני פונה לעבר היציאה…
לרוע מזלי הספרן ממתין לי שם בסקרנות.
"אתה יודע שאתה נדיר?" הוא פותח.
אני שואל את עצמי באירוניה איך אני יכול שלא לדעת ומשיב, "מוזר אתה מתכוון?"
"אני מתכוון משהו שיכול להסעיר את המרכז המחקרי", עיניו בוהקות.
"אני לא חיית מעבדה!" ההתנגדות פורצת את מחסום שפתיי באופן ספונטני.
"בסדר, בסדר", חיוך מבודח הבליח בעיניו.
"חשבתי על זה בבית והגעתי למסקנה שלמעשה מעולם לא יצא חוק שאוסר ביקור של פועל אצל מלומד", הבעת פניו הייתה רצינית לחלוטין.
"חוק?" אני מחייך. "מתי יצא החוק האחרון?"
"כל הזמן יוצאים חוקים חדשים, בעיקר עבור ציבור המלומדים- עובדי המרכז המחקרי, הרפואי… בתי הספר… בעצם העובדה שאינך מודע לקיומם של החוקים נובעת מכך שהם לא מפריעים או מגבילים את אורח החיים שלך", המלומד כמו כל מלומד, נהנה לאלף אותי בינה.
"בשביל מה אתה רוצה שאגיע לאזור שלכם?" אני מעיף בו מבט חושש וסקרן.
"יש לי נכד בערך בן גילך, אני חושב שאתם יכולים להיות חברים", הוא עונה, ואני שואל את עצמי מתי במהלך כמעט שבע עשרה השנים בהן אני חי היו לי חברים…
***
"הנה! אתה רואה?" טפח פסע על כתף שותפו הקבוע, "אפילו בלי שעשינו משהו המציאות משחקת לטובתנו! ממש השגחה פרטית כמו שאבא היה אומר!"
"כן, כן", חייך השותף באירוניה, "אבא היה ממש שמח לראות את ההשגחות הפרטיות שלנו, כל כך שמח שחבל שהוא כבר איננו בין החיים…"
"מה יש לך מהעבר?" פסע הצביע על המסך, "כאן ההווה, נטע! והוא הולך בדיוק לפי התוכניות עוד לפני שאנחנו מוציאים אותן לפועל".
"נו, אז מה יש לנו לעשות?" שאל נטע.
"בינתיים כלום", חייך פסע בסיפוק, "רק להמשיך לעקוב אחר ההתפתחויות".

 

[נ. גל]

תודה, פרק מעולה!
היה די צפוי שזה השלב הבא, השאלה היא לאן זה ילך מפה...

הבושה מציפה אותי ואני חומק משם, במילים פשוטות יותר- בורח.

אהבתי.

"כן, כן", חייך השותף באירוניה

כשאנחנו מגלים 2 דמויות חדשות בו זמנית (פסע והשותף), הציפיה היא לקבל על שניהן מידע בקצב דומה. לפחות בהתחלה. כרגע קיבלנו על אחד מידע מזהה (את השם שלו - פסע), ועל השני לא קיבלנו כמעט מידע, מלבד העובדה שהוא שותפו הקבוע של פסע.
אולי כדאי לאזן את זה, ולתת עליו פרט מזהה? שם, או לפחות כינוי?

 

[לוצ'י]

וואו. פרק מדהים.
מחכה ממש להמשך!

טפח פסע על כתף שותפו הקבוע

רק משהו קטן.. זה היה נראה לי בהתחלה שיש אחד שקוראים לו טֵפַח והוא פסע על כתף שותפו ; )
אולי כדאי שתנקדי או שתחליפי את ה'טפח'..

 

[Chaya Lea]

כשאנחנו מגלים 2 דמויות חדשות בו זמנית (פסע והשותף), הציפיה היא לקבל על שניהן מידע בקצב דומה. לפחות בהתחלה. כרגע קיבלנו על אחד מידע מזהה (את השם שלו - פסע), ועל השני לא קיבלנו כמעט מידע, מלבד העובדה שהוא שותפו הקבוע של פסע.

האמת שזה קרה מאליו... כבר בקטע הקודם התגלה הפרט הזה כבדרך אגב.
בקטע הזה כתוב שמו של השותף, נטע.
את חושבת שאני צריכה לגלות את השמות של שניהם באותו קטע?

 

[Chaya Lea]

רק משהו קטן.. זה היה נראה לי בהתחלה שיש אחד שקוראים לו טֵפַח והוא פסע על כתף שותפו ; )
אולי כדאי שתנקדי או שתחליפי את ה'טפח'..

יהיה יותר מובן אם אנסח את זה:
פסע טפח על כתף שותפו (נראה לי הקבוע מיותר) או משהו בסגנון כי בטח זה ישתנה כשאתאים את זה לקטע ולא כמשפט בפני עצמו... ?

 

[נ. גל]

האמת שזה קרה מאליו... כבר בקטע הקודם התגלה הפרט הזה כבדרך אגב.
בקטע הזה כתוב שמו של השותף, נטע.
את חושבת שאני צריכה לגלות את השמות של שניהם באותו קטע?

לדעתי צריכים להחליף את הסדר, קודם לקרוא לו נטע, ורק אחר כך לציין את העובדה שהוא שותפו הקבוע של פסע.
כי שם הוא לא דבר אגבי. זה לא סתם פרט. זה הפרט המרכזי שיש לנו על הדמות, זה שמבדל אותו מכל שאר הדמויות האחרות.

באופן בסיסי, אני מאמינה שכדאי ללכת לפי ההיגיון של הקוראים. מה שהם מצפים לגלות קודם, יגיע קודם. אנחנו רגילים להכיר אנשים בסדר שבו קודם ידוע השם ורק לאחר מכן התפקיד של האדם. המוח שלנו בנוי ככה שכל "תיקיה" חדשה חייבת שם, ורק אחר כך ניתן להכניס אליה את הפרטים. כל שינוי מהסדר מקשה קצת על ההבנה, ובסיפור רציף, עדיף שהקוראים יבינו מיד את הפרטים השוליים, ויוכלו להתמקד במה שחשוב. לכן הייתי ממליצה לקרוא לו נטע, ורק אחרי שהקורא כבר תייק את המידע, לספר לו שמדובר בשותף וכו'.
לדוגמא:

"אתה רואה, נטע?" טפח פסע על כתף שותפו הקבוע, "אפילו בלי שעשינו משהו המציאות משחקת לטובתנו! ממש השגחה פרטית כמו שאבא היה אומר!"

כמובן שיש מעלה גם בצורת כתיבה כמו שלך, שמכריחה את הקורא להיות מרוכז, כי הוא לא רגיל לסדר בו מגיע המידע, וכל שורה יכולה להכיל מידע, גם אם הוא נמצא שם בדרך כלל. לבחירתך, אם את רוצה קהל רחב יותר (כלומר, גם כאלה שלא יתרכזו בכל מילה, ובסוף יבינו את הסיפור הכללי), או שרק מי שיהיה מרוכז מספיק - יצליח לעקוב ולהנות.

 

[לוצ'י]

יהיה יותר מובן אם אנסח את זה:

כן, הרבה יותר מובן, לדעתי : )

מתי עולה פרק שישי, אגב? העם במתח

 

[Chaya Lea]

מתי עולה פרק שישי, אגב? העם במתח

אולי אספיק עד סוכות ואולי אח"כ...

 

[Chaya Lea]

פרק שישי

רחובותיהם של המלומדים כה שונים מהרחובות המוכרים לי מאז הולדתי. באזור הפועלים הרחובות בנויים בפשטות כזו, העיקר שיש בית ודרך להגיע אליו ושהחניה תהיה קרובה לבית כדי לא לבזבז זמן. אין הרבה מרווחים בין הבתים והאזור כולו תופס מינימום שטח כדי לחסוך בזמן הליכה אם צריך, על נסיעה אין מה לדבר כיוון שאין טעם לרחף בתוך האזור הקטן הזה. כעת אני מביט סביבי על אזור המלומדים, המבנים בנויים בצורה מסודרת והרחוב בנוי בצורה סימטרית כשסימטאות רחבות יחסית חוצות אותו לאורך ולרוחב. בזמן הנחיתה כשאני מביט על האזור מלמעלה זה נראה בערך כמו מחברת מתמטיקה משובצת ומסודרת.
הספרן נתן לי את הכתובת ובזמנו, לא חשבתי שיהיה כל כך קל למצוא אותה. לא שהכרתי את אזור המגורים שלהם אבל תיארתי לעצמי שזה לא כמו אצלנו הפועלים שהחניה צמודה לבית והאמת גם לעוד כמה שכנים מה שאולי היה מסבך זרים אילו היו נוחתים אצלנו.
הרכב שלי נוחת בחניית האירוח שלהם וכשיצאתי ממנו גיליתי שהיא בנויה בצורה ממש גאונית, יש מקום מסודר לכל רכב והכל מחולק לפי בתים. אני נכנס לבניין מהדלת הקרובה אלי ועליה שלט "משפחת אנליזה, קומה שש, דירה מס' שלושים" וליד הכיתוב מצויירת מן מפה של הבניין, לא היה לי קשה לקלוט את מיקום הבית.
אני פונה למעלית הקרובה ותוך זמן קצר עומד מול דלת הבית ומצלצל בלחיצה.
הדלת נפתחת על ידי נער בן גילי, אני נבוך, לא יודע מה הספרן אמר לו עלי ותוהה מדוע הסכמתי להצעתו.
טוב, לא שיש לי מה להפסיד ועד כמה שההצעה מוזרה אני מוזר לא פחות, כנראה שהייתי סקרן להגיע לבית מלומדים.
הוא מכניס אותי לחדרו ואז שוררת דממה, זה מגביר את מבוכתי ואני שואל אותו לשמו.
"חקר", הוא עונה. "וסבי סיפר לי עליך, קול".
אני מחייך חיוך נבוך.
"באיזו כיתה אתה?" אני שואל אותו, הפנים שלו לא כל כך זרות לי והרי ברור שגם הוא לומד בתיכון.
"י"א4".
"אהה, אז אנחנו באותה שכבה!" המילים נפלטות מפי בטבעיות ואני מניח שראיתי אותו מידי פעם חולף על פני במסדרונות.
"יש מצב", הוא משך בכתפו, כל שכבה תופסת מבנה ועם כמות הפרצופים שממלאים אותו הכי הגיוני לא להכיר נער שלא לומד איתך בכיתה. "באיזו כיתה אתה?" הוא פונה אלי.
"יא12", אני משיב.
"אתה בכיתה של מדע?" הוא מוודא, "זה בן דוד שלי, איזה קטע! מעניין שסבא שלי שלח אותך אלי ולא אליו", הוא מהרהר לרגע ואז ממשיך בחיוך, "טוב, האמת שאפשר להבין את זה, מדע הוא קצת סנוב…"
"אתה מספר לי?" אני מגחך, "מדע לא יאמין לעולם שבן של פועלים שגר וחי באזור שלהם יכול גם להיות אינטיליגנט…"
"תכלס אני הנכד הכי מגניב של סבא שלי", מספר לי חקר ולי לא אכפת גם שיפתח בנאום על כשרונותיו והישגיו הרבים, הרי המלומדים הענווים מאוד נדירים.
"למה?" אני מתעניין כאשר הוא עוצר מדיבורו.
"האמת שזה סוד", הוא ממתיק, ואני מנחש שה'סוד' הזה כבר ידוע לכל מכריו, "אבל אני אולי הנער היחיד שמגוייס ליחידת סייבר סודית עוד לפני גיל שירות".
"מגניב", אני עונה באופן טבעי, זה באמת מגניב וזה שהוא קצת שחצן לא מפריע לי לתת לו את העונג, על אף שאני מגנה את המידה הזו. "האמת שאני מתעניין בדברים כאלה, יש איזה משהו שתוכל להראות לי".
"בטח", הוא מחייך בביטחון, טוב, ברור שהוא מוכן לבקשות כאלה.
המחשב כל כך מרתק והוא צופן בחובו כל כך הרבה כך שמהרגע שבו התחלנו לעסוק בו התעלינו מעל מימד המקום והזמן עד שלפתע מצפצף שעון היד שלי ומופיעה בו תיבת טקסט מהבהבת 'שמת לב שכבר עבר זמן ארוחת הערב? נער בגילך צריך להקפיד על ארוחות סדירות ולא לבזבז את הזמן, איך יתכן שעוד לא חזרת הביתה?'
כעס קל ממלא אותי, מה יודע הבוט הזה על סדר העדיפויות שלי? אבל מיד אני שם לב לשעה ומסכים איתו, באמת הגזמתי.
"וואי לא שמתי לב שעבר כל כך הרבה זמן!" אני שובר דממה של כמה שעות.
"האמת שלא", הוא מצחקק ומגניב מבט לצג המהבהב שלי, "הבוט שלי כבר רגיל לזה, טוב, הוא לא שייך לפועלים", הוא מצחקק שוב. "אז אתה צריך ללכת?"
"נראה לי שכן", אני מכבה את ההבהוב המעצבן בלחיצה על 'הבנתי', "ביי".
"להתראות", הוא מלווה אותי לדלת ואני מוודא שיש לו את מספר הטלפון שלי, אם הוא ירצה הוא זה שיצור איתי קשר.
כאשר אני נכנס אל הרכב ומכוון אותו ל'חצי אוטונומי' על מנת להתחיל בנהיגה אני מהרהר בכך שלמרות שאני מכיר יחסית את התחום, המחשב מעניין מספיק כדי שאעמיק בו את הידע.
הלילה הופך להיות לילה לבן כאשר לאחר שאני מגיע הביתה אני עוסק בתחום עד אור הבוקר.

 

[מתרגשת]

מגניבבב!!!!

"וואי לא שמתי לב שעבר כל כך הרבה זמן!" אני שובר דממה של כמה שעות.
"האמת שלא", הוא מצחקק ומגניב מבט לצג המהבהב שלי, "הבוט שלי כבר רגיל לזה, טוב, הוא לא שייך לפועלים", הוא מצחקק שוב. "אז אתה צריך ללכת?"

על מה הוא אומר האמת שלא? איזו שאלה קול שאל אותו? קול סכהכ הפטיר משפט לחלל.
ומה קשור הבוט? למה הוא רגיל?
יכול להיות שנפל לך כאן משפט?

 

[נ. גל]

פרק מעולה, למרות שכביכול אין בו התקדמות משמעותית ברמת העלילה. הוא כתוב היטב, מעניק היכרות עם איזור חדש, ופותח צוהר להתפתחויות חדשות.
אהבתי את רעיון ה"בוט", אם כי מוזר שהוא לא רגיל לכך שקול שוכח את עצמו בספריות וכדומה. בפעמים הקודמות שבהן הוא שכח את עצמו, לא היה שם בוט שהזכיר לו את עצמו (אם עקבתי).

באזור הפועלים הרחובות בנויים בפשטות כזו, העיקר שיש בית ודרך להגיע אליו ושהחניה תהיה קרובה לבית כדי לא לבזבז זמן.

הצעה: יתכן שיהיה נוח יותר לנסח זאת כשני משפטים. למשל:
באזור הפועלים הרחובות בנויים בפשטות כזו, העיקר שיש בית ודרך להגיע אליו. ושהדרך הזו, מהחניה עד הבית, תהיה קצרה, כדי לא לבזבז זמן.

מימד המקום והזמן

צ"ל מימדי.

אני מהרהר בכך שלמרות שאני מכיר יחסית את התחום, המחשב מעניין מספיק כדי שאעמיק בו את הידע.

הוא מכיר את תחום המחשבים? טוב לדעת. לא שהבנתי איזה תחום במדעי המחשב הוא מכיר...

הלילה הופך להיות לילה לבן כאשר לאחר שאני מגיע הביתה אני עוסק בתחום עד אור הבוקר.

בתחום = סייבר?
איך בין לילה הוא הפך מחובב דת ופילוסופיה לחובב סייבר, לא הבנתי. וגם לא איך בשעות ספורות הוא קיבל בסיס מספיק כדי לחקור לבד. איך הוא "עוסק בתחום"? קורא מאמרים? לומד איך עובדות תוכנות הגנה? לומד מה ההבדל בין אנטי וירוס ובין חומת אש? אולי כבר מנסה את מזלו בפריצות אקראיות ע"י תוכנות שמריצות את הפריצות בעצמן?

מקווה שלך, ככותבת, זה ברור. "מחשבים" זה ממש לא מספיק, ולדעתי כדאי לדייק את הניסוחים. ישנם מספיק מתכנתים ועובדי הייטק בציבור, כך שסביר להניח שלחלק מהקוראים שלך זה יפריע.

 

[Chaya Lea]

על מה הוא אומר האמת שלא? איזו שאלה קול שאל אותו? קול סכהכ הפטיר משפט לחלל.
ומה קשור הבוט? למה הוא רגיל?
יכול להיות שנפל לך כאן משפט?

נפלו לי שתי מילים מסתבר...
היה אמור להיות כתוב שם "האמת שגם אני לא".
הבוט המדובר הוא הבוט שמותקן בשעון שלו ומזכיר לו לחזור הביתה, חשבתי שזה מובן (אולי כי אני יצרתי את הרקע והדברים הברורים מאליהם בתקופה).
לפי השיח גם אפשר להבין לדעתי שהבוט מותאם לבעליו.
זה לא ברור מספיק? יש צורך לפרט בהסבר? אני חוששת שריבוי הפרטים יסרבל את העלילה אז אני מנסה להכניס אותם כדברים ברורים מאליהם. נקודה נוספת, הסיפור נכתב ע"י קול ומבחינתו זה ברור כמו שברורה לך שיחת טלפון או הודעת ס.מ.ס

 

[Chaya Lea]

הצעה: יתכן שיהיה נוח יותר לנסח זאת כשני משפטים. למשל:
באזור הפועלים הרחובות בנויים בפשטות כזו, העיקר שיש בית ודרך להגיע אליו. ושהדרך הזו, מהחניה עד הבית, תהיה קצרה, כדי לא לבזבז זמן.

תודה רבה! באמת לא מצאתי ניסוח טוב יותר משום מה למרות ששמתי לב שהוא מסורבל בכלל מלכתחילה היה שם קטע מסורבל שהיית נרדמת באמצע אם הוא היה עולה כאן...

הוא מכיר את תחום המחשבים? טוב לדעת. לא שהבנתי איזה תחום במדעי המחשב הוא מכיר...

הוא יודע כזה מלמעלה,

ספוילר

בפרק הבא מקווה שאצליח להביא את זה נורמלי כי אני לא באמת יכולה לדעת עד כמה יתפתח המחשב במאה ומשהו שנים שיעברו מעכשיו ועד לשנה בה מתרחש הסיפור ואם אתן מושגים מהיום זה לדעתי יהיה קצת נלעג

צריך לתת לזה קצת יותר אזכור? כלומר מפריע שהעובדה צצה רק עכשיו (פרק שישי...)?

בתחום = סייבר?
איך בשעות ספורות הוא קיבל בסיס מספיק כדי לחקור לבד. איך הוא "עוסק בתחום"? קורא מאמרים? לומד איך עובדות תוכנות הגנה? לומד מה ההבדל בין אנטי וירוס ובין חומת אש? אולי כבר מנסה את מזלו בפריצות אקראיות ע"י תוכנות שמריצות את הפריצות בעצמן?

מקווה שלך, ככותבת, זה ברור. "מחשבים" זה ממש לא מספיק, ולדעתי כדאי לדייק את הניסוחים. ישנם מספיק מתכנתים ועובדי הייטק בציבור, כך שסביר להניח שלחלק מהקוראים שלך זה יפריע.

זה ברור, אבל שוב, עוד מאה ומשהו שנה המושגים יהיו שונים, כנראה באמת היה פזיז לכתוב את הפרק לפני שהחלטתי מה יהיה אז עם התחום הזה חוץ מזה שהטכנולוגיה תקיף את האדם מכל פינה אפשרית.
בכוונה עונה בנפרד מהמשפט שבינהם.

איך בין לילה הוא הפך מחובב דת ופילוסופיה לחובב סייבר, לא הבנתי.

תמיד הוא אהב ידע וכמה שיותר יותר טוב, פתאום הוא שם לב שהוא לא נתן תשומת לב מספקת למחשב. ואיך ביום אחד זה קרה, זו השאלה שצריכה לעלות בקוראים....

 

[Chaya Lea]

מצטערת על העיכוב ועל זה שתצטרכו לקרוא שוב את הפרק רק בשביל דיוק או שניים אשמח לקבל עוד ביקורת אם יש (אל תרגישו לא בנוח מזה שזה מעכב אותי, זה רק עוזר )
וממש אשתדל לעשות פחות הפסקות ולהעלות פרקים לעיתים קרובות יותר למרות שיש לי עומס...
אגב מיד יעלה הפרק הבא, לא הרבה זמן אחרי הפרק הזה (שעולה בעצם שוב) בעז"ה.

 

[Chaya Lea]

פרק שישי
רחובותיהם של המלומדים כה שונים מהרחובות המוכרים לי מאז הולדתי. באזור הפועלים הרחובות בנויים בפשטות כזו, העיקר שיש בית ודרך להגיע אליו ושהחניה תהיה קרובה לבית כדי לא לבזבז זמן. אין הרבה מרווחים בין הבתים והאזור כולו תופס מינימום שטח כדי לחסוך בזמן הליכה אם צריך, על נסיעה אין מה לדבר כיוון שאין טעם לרחף בתוך האזור הקטן הזה. כעת אני מביט סביבי על אזור המלומדים, המבנים בנויים בצורה מסודרת והרחוב בנוי בצורה סימטרית כשסימטאות רחבות יחסית חוצות אותו לאורך ולרוחב. בזמן הנחיתה כשאני מביט על האזור מלמעלה זה נראה בערך כמו מחברת מתמטיקה משובצת ומסודרת.
הספרן נתן לי את הכתובת ובזמנו, לא חשבתי שיהיה כל כך קל למצוא אותה. לא שהכרתי את אזור המגורים שלהם אבל תיארתי לעצמי שזה לא כמו אצלנו הפועלים שהחניה צמודה לבית והאמת גם לעוד כמה שכנים מה שאולי היה מסבך זרים אילו היו נוחתים אצלנו.
הרכב שלי נוחת בחניית האירוח שלהם וכשיצאתי ממנו גיליתי שהיא בנויה בצורה ממש גאונית, יש מקום מסודר לכל רכב והכל מחולק לפי בתים. אני נכנס לבניין מהדלת הקרובה אלי ועליה שלט "משפחת אנליזה, קומה שש, דירה מס' שלושים" וליד הכיתוב מצויירת מן מפה של הבניין, לא היה לי קשה לקלוט את מיקום הבית.
אני פונה למעלית הקרובה ותוך זמן קצר עומד מול דלת הבית ומצלצל בלחיצה.
הדלת נפתחת על ידי נער בן גילי, אני נבוך, לא יודע מה הספרן אמר לו עלי ותוהה מדוע הסכמתי להצעתו.
טוב, לא שיש לי מה להפסיד ועד כמה שההצעה מוזרה אני מוזר לא פחות, כנראה שהייתי סקרן להגיע לבית מלומדים.
הוא מכניס אותי לחדרו ואז שוררת דממה, זה מגביר את מבוכתי ואני שואל אותו לשמו.
"חקר", הוא עונה. "וסבי סיפר לי עליך, קול".
אני מחייך חיוך נבוך.
"באיזו כיתה אתה?" אני שואל אותו, הפנים שלו לא כל כך זרות לי והרי ברור שגם הוא לומד בתיכון.
"י"א4".
"אהה, אז אנחנו באותה שכבה!" המילים נפלטות מפי בטבעיות ואני מניח שראיתי אותו מידי פעם חולף על פני במסדרונות.
"יש מצב", הוא משך בכתפו, כל שכבה תופסת מבנה ועם כמות הפרצופים שממלאים אותו הכי הגיוני לא להכיר נער שלא לומד איתך בכיתה. "באיזו כיתה אתה?" הוא פונה אלי.
"יא12", אני משיב.
"אתה בכיתה של מדע?" הוא מוודא, "זה בן דוד שלי, איזה קטע! מעניין שסבא שלי שלח אותך אלי ולא אליו", הוא מהרהר לרגע ואז ממשיך בחיוך, "טוב, האמת שאפשר להבין את זה, מדע הוא קצת סנוב…"
"אתה מספר לי?" אני מגחך, "מדע לא יאמין לעולם שבן של פועלים שגר וחי באזור שלהם יכול גם להיות אינטיליגנט…"
"תכלס אני הנכד הכי מגניב של סבא שלי", מספר לי חקר ולי לא אכפת גם שיפתח בנאום על כשרונותיו והישגיו הרבים, הרי המלומדים הענווים מאוד נדירים.
"למה?" אני מתעניין כאשר הוא עוצר מדיבורו.
"האמת שזה סוד", הוא ממתיק, ואני מנחש שה'סוד' הזה כבר ידוע לכל מכריו, "אבל אני אולי הנער היחיד שמגוייס ליחידת סייבר סודית עוד לפני גיל שירות".
"מגניב", אני עונה באופן טבעי, זה באמת מגניב וזה שהוא קצת שחצן לא מפריע לי לתת לו את העונג, על אף שאני מגנה את המידה הזו. "האמת שאני מתעניין בדברים כאלה, יש איזה משהו שתוכל להראות לי".
"בטח", הוא מחייך בביטחון, טוב, ברור שהוא מוכן לבקשות כאלה.
המחשב כל כך מרתק והוא צופן בחובו כל כך הרבה כך שמהרגע שבו התחלנו לעסוק בו התעלינו מעל מימד המקום והזמן עד שלפתע מצפצף שעון היד שלי ומופיעה בו תיבת טקסט מהבהבת 'שמת לב שכבר עבר זמן ארוחת הערב? נער בגילך צריך להקפיד על ארוחות סדירות ולא לבזבז את הזמן, איך יתכן שעוד לא חזרת הביתה?'
כעס קל ממלא אותי, מה יודע הבוט הזה על סדר העדיפויות שלי? אבל מיד אני שם לב לשעה ומסכים איתו, באמת הגזמתי.
"וואי לא שמתי לב שעבר כל כך הרבה זמן!" אני שובר דממה של כמה שעות.
"האמת שלא", הוא מצחקק ומגניב מבט לצג המהבהב שלי, "הבוט שלי כבר רגיל לזה, טוב, הוא לא שייך לפועלים", הוא מצחקק שוב. "אז אתה צריך ללכת?"
"נראה לי שכן", אני מכבה את ההבהוב המעצבן בלחיצה על 'הבנתי', "ביי".
"להתראות", הוא מלווה אותי לדלת ואני מוודא שיש לו את מספר הטלפון שלי, אם הוא ירצה הוא זה שיצור איתי קשר.
כאשר אני נכנס אל הרכב ומכוון אותו ל'חצי אוטונומי' על מנת להתחיל בנהיגה אני מהרהר בכך שלמרות שאני מכיר יחסית את התחום, המחשב מעניין מספיק כדי שאעמיק בו את הידע.
וכך אני מוצא את עצמי חוזר לתחום שקצת זנחתי לאחרונה, אולי זה לא סייבר וממש לא העיסוק בפריצות או הגנות אבל אולי זה עצם העיסוק בטכנולוגיה שהזכיר לי שבתור מתכנת מערכות רובוטיות חובבן אני לא רע.

 

[ביזנסטורי - אילה]

"האמת שאני מתעניין בדברים כאלה, יש איזה משהו שתוכל להראות לי".

חסר כאן סימן שאלה בסוף?

תקשיבי,
פשוט מרתק!
מעניין.
הייתי רוצה לראות את זה בסרט אנימציה תלת מימדי.