הנושאים החמים
הנושאים החמים
כל מי שהולך על המדרכה הזאת זורק מבט.
חייב.
וכל מי שזורק מבט, מחזיר אותו מיד,
מהר,
כאילו נגעו עיניו במשהו מגעיל.
או במשהו קדוש מידי.
המבט החטוף הזה, אקראי ואגבי לגמרי, לעתים פוגע בקופה הרושמת, לעתים בצנצנת הגבוהה והשקופה של הסוכריות על מקל, לפעמים בטור חפיסות הסגריות, לפעמים בערימת העתונים המרשרשים בניילוניהם.
ולפעמים.
כן לפעמים המבט נתקל בפניי,
ישר בפניי.
ואז נחפז בעל המבט לסובב את ראשו לצד השני בקפיצה מבוהלת,
כאילו חושש שאטיל עליו איזו קללה נעלמת, שאכשף אותו.
הם עוברים מול הקיוסק שלי בשורה שאינה נגמרת לעולם, חולפים וחולפים כמו בסרט משעמם וחסר פואנטה.
הנה עוד רגל נכנסת לשדה הראיה שלי, חליפה שחורה, ארוכה, זקנקן צהוב ומזדקר, תווי פנים מחודדים, עוד שתי פסיעות נחושות, והנה הראש פונה אליי כמו בקפיץ נסתר, נתקל בכרזת פרסומת לארטיק פירות, והופ חוזר להביט קדימה, ובטרם נעלמים שולי חליפתו המתנפנפת כבר נכנסת לטווח הראיה אישה שמנה עם תיק גדול ואחריה ילדה ובלון, ואחריהן שני בחורים רזים, קרחת ועגיל,
כולם מסתכלים, כולם לא מסתכלים,
כולם חלק ממשהו גדול שאף אחד אינו יודע מה משמעותו.
אני נושם, ועוד יותר נושם, זה בסדר, הכל בסדר בעצם אלא שחם היום,
אני אף פעם לא לוקח ארטיק, לא בזמן העבודה.
חם מאד, צריך לנסות להקשיב למוסיקה.
כי מוסיקה זה דבר שזורם, וחום עומד.
אבא שלי אמר לי את זה פעם כששתינו תה במרפסת, אני זרקתי קליפות לרחוב, והוא קרא עתון, כנראה קרא עתון, ופתאום שמענו את האוטו-גלידה, ואז הוא אמר לתוך הגב שלי את המשפט המוזר הזה, אין לדעת למה מתוך אלף משפטים שאבדו דווקא זה נתקע לי בראש, הוא נפטר לפני עשרים שנה והאותיות על המצבה שלו כבר מיטשטשות, זו היתה החנות שלו, כאן הוא היה עומד ומדיף את הריח המיוחד ההוא שאמא ספרה לי בסוד ממה הוא נגרם.
הזקן עם המגבעת הקטנה נכנס והניח יד גרומה על הדלפק.
"אפשר אולי, אה, אדוני..."
אני רק הרמתי את הגבות והוא הניח יד שניה על הדלפק "אדוני היקר, באמת, במחילה מכבודך..." הוא הביט לרגע לאחור "אפשר אה..."
"מה?"
"אתה יודע... אולי יש לך... שמה מאחורה... אתה יודע"
שלוש נערות עברו על המדרכה מצחקקות, לשבריר שניה הביטו בנו, והגבוהה אמרה "בסוף היא עוד תבקש שנעשה לה יומולדת" ושתי חברותיה געו בצחוק, הן נעלמו, והגבוהה אמרה עוד משהו אבל כבר לא היה אפשר לשמוע אלא את הצחוק שאחריו.
"שירותים?" שאלתי את הזקן
הוא הנהן והציץ שוב לאחור.
"שירותים" לחש והרחיק את ידיו מהדלפק.
היה ממש חם ועל המגבעת שלו היה כתם זיעה.
"אין פה שירותים" שיקרתי לו.
"תודה" אמר, עדיין בלחישה.
"תודה רבה רבה" לחש שוב כשהגיע לפתח החנות, ויצא.
אהבתי את אבא שלי או לא אהבתי? לא הצלחתי להיזכר. כדאי להקשיב למוסיקה עכשיו, שתזרום בי, שתזרום על כולי.
אני לא אוהב שנכנסים לשירותים שלי, שירותים זה מקום להפסקה, הפסקה מהחיים. שירותים זה כמו לידה מחדש, השקט הזה, הבדידות, אין מרחב אין הסחות דעת, זה מקלט, זה מחוץ לתחום השיפוט, אין האשמות אין דאגות, יש רק כלום, כלום בשפע.
לא
אי אפשר לתת לזרים לחלל את זה.
ולא, זו לא נקמה.
מה פתאום נקמה.
מאיפה הן באות המחשבות המשונות האלה?
מהחום.
בטח מהחום.
הסטתי את הוילון הכהה, גיששתי בחושך הפתאומי, ימינה ישר ישר ושוב ימינה,
פתחתי את דלת העץ הרעועה ובלי להדליק את האור לחצתי על הידית והורדתי את המים.
המים זרמו
כמו מוסיקה
המוסיקה זרמה, כמו גל חושך רחום שיש בו קרירות ניגרת, עיקצוצים של חסד צונן עברו בעורפי, ירדו לאורך חוט השדרה, והתפרצו בקילוח קצף קריר בכל עורקיי, משהו פעם בי, משהו אפל מאד וכבד מאד.
כשנשענתי שוב אל הדלפק, שמתי לב פתאום כמה החנות שלי ריקה, וסודות מתקדרים במדפים סביב. לכף ידי שהחליקה על פניי היה ריח מלוח.
החום נשבר.
והאנשים שעברו בחוץ, לא הביטו בי עוד
חייב.
וכל מי שזורק מבט, מחזיר אותו מיד,
מהר,
כאילו נגעו עיניו במשהו מגעיל.
או במשהו קדוש מידי.
המבט החטוף הזה, אקראי ואגבי לגמרי, לעתים פוגע בקופה הרושמת, לעתים בצנצנת הגבוהה והשקופה של הסוכריות על מקל, לפעמים בטור חפיסות הסגריות, לפעמים בערימת העתונים המרשרשים בניילוניהם.
ולפעמים.
כן לפעמים המבט נתקל בפניי,
ישר בפניי.
ואז נחפז בעל המבט לסובב את ראשו לצד השני בקפיצה מבוהלת,
כאילו חושש שאטיל עליו איזו קללה נעלמת, שאכשף אותו.
הם עוברים מול הקיוסק שלי בשורה שאינה נגמרת לעולם, חולפים וחולפים כמו בסרט משעמם וחסר פואנטה.
הנה עוד רגל נכנסת לשדה הראיה שלי, חליפה שחורה, ארוכה, זקנקן צהוב ומזדקר, תווי פנים מחודדים, עוד שתי פסיעות נחושות, והנה הראש פונה אליי כמו בקפיץ נסתר, נתקל בכרזת פרסומת לארטיק פירות, והופ חוזר להביט קדימה, ובטרם נעלמים שולי חליפתו המתנפנפת כבר נכנסת לטווח הראיה אישה שמנה עם תיק גדול ואחריה ילדה ובלון, ואחריהן שני בחורים רזים, קרחת ועגיל,
כולם מסתכלים, כולם לא מסתכלים,
כולם חלק ממשהו גדול שאף אחד אינו יודע מה משמעותו.
אני נושם, ועוד יותר נושם, זה בסדר, הכל בסדר בעצם אלא שחם היום,
אני אף פעם לא לוקח ארטיק, לא בזמן העבודה.
חם מאד, צריך לנסות להקשיב למוסיקה.
כי מוסיקה זה דבר שזורם, וחום עומד.
אבא שלי אמר לי את זה פעם כששתינו תה במרפסת, אני זרקתי קליפות לרחוב, והוא קרא עתון, כנראה קרא עתון, ופתאום שמענו את האוטו-גלידה, ואז הוא אמר לתוך הגב שלי את המשפט המוזר הזה, אין לדעת למה מתוך אלף משפטים שאבדו דווקא זה נתקע לי בראש, הוא נפטר לפני עשרים שנה והאותיות על המצבה שלו כבר מיטשטשות, זו היתה החנות שלו, כאן הוא היה עומד ומדיף את הריח המיוחד ההוא שאמא ספרה לי בסוד ממה הוא נגרם.
הזקן עם המגבעת הקטנה נכנס והניח יד גרומה על הדלפק.
"אפשר אולי, אה, אדוני..."
אני רק הרמתי את הגבות והוא הניח יד שניה על הדלפק "אדוני היקר, באמת, במחילה מכבודך..." הוא הביט לרגע לאחור "אפשר אה..."
"מה?"
"אתה יודע... אולי יש לך... שמה מאחורה... אתה יודע"
שלוש נערות עברו על המדרכה מצחקקות, לשבריר שניה הביטו בנו, והגבוהה אמרה "בסוף היא עוד תבקש שנעשה לה יומולדת" ושתי חברותיה געו בצחוק, הן נעלמו, והגבוהה אמרה עוד משהו אבל כבר לא היה אפשר לשמוע אלא את הצחוק שאחריו.
"שירותים?" שאלתי את הזקן
הוא הנהן והציץ שוב לאחור.
"שירותים" לחש והרחיק את ידיו מהדלפק.
היה ממש חם ועל המגבעת שלו היה כתם זיעה.
"אין פה שירותים" שיקרתי לו.
"תודה" אמר, עדיין בלחישה.
"תודה רבה רבה" לחש שוב כשהגיע לפתח החנות, ויצא.
אהבתי את אבא שלי או לא אהבתי? לא הצלחתי להיזכר. כדאי להקשיב למוסיקה עכשיו, שתזרום בי, שתזרום על כולי.
אני לא אוהב שנכנסים לשירותים שלי, שירותים זה מקום להפסקה, הפסקה מהחיים. שירותים זה כמו לידה מחדש, השקט הזה, הבדידות, אין מרחב אין הסחות דעת, זה מקלט, זה מחוץ לתחום השיפוט, אין האשמות אין דאגות, יש רק כלום, כלום בשפע.
לא
אי אפשר לתת לזרים לחלל את זה.
ולא, זו לא נקמה.
מה פתאום נקמה.
מאיפה הן באות המחשבות המשונות האלה?
מהחום.
בטח מהחום.
הסטתי את הוילון הכהה, גיששתי בחושך הפתאומי, ימינה ישר ישר ושוב ימינה,
פתחתי את דלת העץ הרעועה ובלי להדליק את האור לחצתי על הידית והורדתי את המים.
המים זרמו
כמו מוסיקה
המוסיקה זרמה, כמו גל חושך רחום שיש בו קרירות ניגרת, עיקצוצים של חסד צונן עברו בעורפי, ירדו לאורך חוט השדרה, והתפרצו בקילוח קצף קריר בכל עורקיי, משהו פעם בי, משהו אפל מאד וכבד מאד.
כשנשענתי שוב אל הדלפק, שמתי לב פתאום כמה החנות שלי ריקה, וסודות מתקדרים במדפים סביב. לכף ידי שהחליקה על פניי היה ריח מלוח.
החום נשבר.
והאנשים שעברו בחוץ, לא הביטו בי עוד
