הנושאים החמים
הנושאים החמים
@סיפור8 תודה לך על התגובה.
חשבתי להשאיר את הדיון ככה ולא להגיב אבל כן חשוב לי להבהיר את עצמי כי נפלה לי תובנה מה קורה פה איתי ועם אנשים כמוני:
בעולם יש מקום לכל בני האדם. לא אפרט את הסוגים של האנשים, העולם מתחלק לפי מגזרים, קהילות, סוגי אופי, כל אדם מוצא את המקום שלו בעולם.
יש אנשים שהם כמו 'נודדים', הם לא מרגישים שייכים לשום מקום, יש להם שוני, יחודיות, חריגות, יש להם שליחות, אבל העולם לא ממש מספק להם יכולת למצוא ביטוי לשליחות שלהם, כי העולם מקדש את האחידות. (אחדות, בניגוד לאחידות, זה היכולת להכיר בכך שכולנו שונים, ובה בעת להסכים שהתפקיד שלנו זה להשלים זה את זה)
אם שפר עליהם המזל, הם כן מצליחים למצוא את הנישה שלהם, ואם לא, אז הם נודדים ומרגישים לא שייכים לשום חברה ולשום מקום.
ברוב הפעמים אף אחד לא אשם במצב שלהם! (למשל - אצלי בסמינר החברות ניסו לקרב אותי ולא הסכמתי, בגלל מגוון סיבות.)
זו ההתמודדות שלהם. הם צריכים למצוא את המקום שלהם. לחוש שייכים, הם ירגישו שייכים כשהם יממשו את עצמם.
אני לא כותבת רק על עצמי, חשבתי שזה רק אני, אבל ככל שהתעניינתי בעולם שמעתי הרבה שחשים חוסר שייכות, ברוב הפעמים מדברים על חוסר השייכות אנשים שבעבר הרגישו לא שייכים, ומצאו את הפעילות שתגרום להם לתחושת שייכות, והם מעבירים הלאה את התובנות שלהם, לקהל שמתעניין.
התשובה לתחושה הזו זה פשוט לעבור מסע פנימי אמיץ בו האדם לומד לתרום לחברה בדרך שלו, הוא צריך כמובן להבין את ה'קודים', להכיר את עצמו, אבל לבסוף הוא יכול להגיע למקום טוב ורצוי בו הוא ירגיש שייך לעולם, תורם ונתרם.
למשל - היום הלכתי לכנס של חיזוק. פעם הייתי שונאת להיות בין קהל גדול. הרגשתי שם פחותת ערך, זרות, חוסר שייכות.
היום, בזכות המסע שעברתי, שמחתי ממש להרגיש כאחת האדם בין המשתתפות שם. זו היתה תחושה חדשה ועוצמתית.
אני חושבת שהחברה צריכה להכיר גם סוג כזה של אנשים. אני אמשיך להיות שונה, אמשיך לגמגם ולא תמיד לדעת לתקשר כמו שצריך, אמשיך כנראה לשים לב שהתנהגתי פה ושם לא כמצופה, אבל אני לא ממש צריכה להיות רגילה, למדתי להעריך את השוני, למדתי לאהוב גם את החולשות שלי, להסכים להפגש בכל מיני פינות פחות מוארות בתוכי ולהשתדל להאיר אותן, ולהבין שהעולם מרתק ומלא באור, וזו המתנה הכי גדולה שאדם יכול להעניק לעצמו.
אני חושבת שהקושי שלי לצאת לאור נובע מכך שלצאת לאור זה להציג את עצמך לקהל - ואם לא ממש מכירים את הקודים, לא מאמינים כ"כ באור הזרקורים וגם אף אחד לא ביקש מאיתנו להיות שם - ובה בעת יש רצון לשתף ולהעביר הלאה מחשבות והארות - אז הפער הזה שהוא ממש משמעותי, וצריך לדעת אם רוצים לגשר עליו וכיצד.
כך שאני רוצה להודות לכולם בפורום כתיבה על ההקשבה, מאחלת לכל אחד מאיתנו שימצא את המקום שלו, ואם יש כבר מקום אז שנזכה לשמוח בעצמנו ולא נצטרך לנדוד ולחפש את עצמנו, אלא רק לתועלת.
חשבתי להשאיר את הדיון ככה ולא להגיב אבל כן חשוב לי להבהיר את עצמי כי נפלה לי תובנה מה קורה פה איתי ועם אנשים כמוני:
בעולם יש מקום לכל בני האדם. לא אפרט את הסוגים של האנשים, העולם מתחלק לפי מגזרים, קהילות, סוגי אופי, כל אדם מוצא את המקום שלו בעולם.
יש אנשים שהם כמו 'נודדים', הם לא מרגישים שייכים לשום מקום, יש להם שוני, יחודיות, חריגות, יש להם שליחות, אבל העולם לא ממש מספק להם יכולת למצוא ביטוי לשליחות שלהם, כי העולם מקדש את האחידות. (אחדות, בניגוד לאחידות, זה היכולת להכיר בכך שכולנו שונים, ובה בעת להסכים שהתפקיד שלנו זה להשלים זה את זה)
אם שפר עליהם המזל, הם כן מצליחים למצוא את הנישה שלהם, ואם לא, אז הם נודדים ומרגישים לא שייכים לשום חברה ולשום מקום.
ברוב הפעמים אף אחד לא אשם במצב שלהם! (למשל - אצלי בסמינר החברות ניסו לקרב אותי ולא הסכמתי, בגלל מגוון סיבות.)
זו ההתמודדות שלהם. הם צריכים למצוא את המקום שלהם. לחוש שייכים, הם ירגישו שייכים כשהם יממשו את עצמם.
אני לא כותבת רק על עצמי, חשבתי שזה רק אני, אבל ככל שהתעניינתי בעולם שמעתי הרבה שחשים חוסר שייכות, ברוב הפעמים מדברים על חוסר השייכות אנשים שבעבר הרגישו לא שייכים, ומצאו את הפעילות שתגרום להם לתחושת שייכות, והם מעבירים הלאה את התובנות שלהם, לקהל שמתעניין.
התשובה לתחושה הזו זה פשוט לעבור מסע פנימי אמיץ בו האדם לומד לתרום לחברה בדרך שלו, הוא צריך כמובן להבין את ה'קודים', להכיר את עצמו, אבל לבסוף הוא יכול להגיע למקום טוב ורצוי בו הוא ירגיש שייך לעולם, תורם ונתרם.
למשל - היום הלכתי לכנס של חיזוק. פעם הייתי שונאת להיות בין קהל גדול. הרגשתי שם פחותת ערך, זרות, חוסר שייכות.
היום, בזכות המסע שעברתי, שמחתי ממש להרגיש כאחת האדם בין המשתתפות שם. זו היתה תחושה חדשה ועוצמתית.
אני חושבת שהחברה צריכה להכיר גם סוג כזה של אנשים. אני אמשיך להיות שונה, אמשיך לגמגם ולא תמיד לדעת לתקשר כמו שצריך, אמשיך כנראה לשים לב שהתנהגתי פה ושם לא כמצופה, אבל אני לא ממש צריכה להיות רגילה, למדתי להעריך את השוני, למדתי לאהוב גם את החולשות שלי, להסכים להפגש בכל מיני פינות פחות מוארות בתוכי ולהשתדל להאיר אותן, ולהבין שהעולם מרתק ומלא באור, וזו המתנה הכי גדולה שאדם יכול להעניק לעצמו.
אני חושבת שהקושי שלי לצאת לאור נובע מכך שלצאת לאור זה להציג את עצמך לקהל - ואם לא ממש מכירים את הקודים, לא מאמינים כ"כ באור הזרקורים וגם אף אחד לא ביקש מאיתנו להיות שם - ובה בעת יש רצון לשתף ולהעביר הלאה מחשבות והארות - אז הפער הזה שהוא ממש משמעותי, וצריך לדעת אם רוצים לגשר עליו וכיצד.
כך שאני רוצה להודות לכולם בפורום כתיבה על ההקשבה, מאחלת לכל אחד מאיתנו שימצא את המקום שלו, ואם יש כבר מקום אז שנזכה לשמוח בעצמנו ולא נצטרך לנדוד ולחפש את עצמנו, אלא רק לתועלת.
