לפני מספר רב של שנים עבדתי אצל אישה מבוגרת מטעם חברת מטב.
היא היתה אישה קשת יום שעברה ועודנה עוברת וראתה בי ידידה.
יום אחד היא חייכה אלי בעיניים בורקות ואמרה לי שהיא רוצה לשתף אותי בסוד.
היא הובילה אותי לארון כתר פשוט, פתחה אותו ושלפה ממנו ספרון קטן.
את הכריכה אינני זוכרת. הספר הכיל שירים.
'אני כתבתי' היא סיפרה לי בהתרגשות ובגאווה ותלאותיה הנרגנות נעלמו למספר רגעים ארוכים.
התלהבתי כנדרש. לא סיפרתי לה שגם אני כותבת שירים אלא שקעתי בעיון ובקריאה בספרון.
שאלתי אותה:
מכרו את הספר בחנויות?
איך הדפסת?
יש לך עוד עותקים?
העברית שלה היתה מעט עילגת.
היא סיפרה שהיא הדפיסה בדפוס בעיר מגוריה הקודמת.
שהיא חילקה את העותקים למכריה הקרובים והרחוקים.
ולא, הספר לא נמכר בחנויות.
לא שיתפתי אותה (אולי כן, לא ממש זוכרת...) בחלום הבלתי מציאותי שלי דאז להוציא לאור ספר.
התרשמתי עמוקות מהאומץ של אשה פשוטה כביכול שיש לה סיפור מורכב, היא דלת אמצעים או קשרים וגם לא יודעת לדבר עברית תקנית, להוציא לאור ספר שירים משלה.
השבוע כשחשבתי עד כמה כל אדם חייב לכתוב או לבקש ממשהו לכתוב עבורו ספר, על פי חוק.
נזכרתי באשה הזו.
הגיבורה.
תארו לכם שהיה חוק כזה שכל אדם מחויב לכתוב ספר. אמנם 'מחויב' זו לא הגדרה נכונה. אולי כל אדם שיכתוב ויוציא לאור ספר במימון המדינה יקבל מלגה.
אפילו 3 ספרים:
עד גיל 20 (ואת המרץ של גיל הטיפש עשרה הם יוכלו להשקיע בחיפוש רעיונות על מה לכתוב את הספר!) לקראת גיל 40, ובגיל הפנסיה.
כך היינו מצדיקים את הכינוי 'עם הספר'.
היינו מתפתחים אז באופן לא פרופורציונלי.
היו שיתופי פעולה בין כותבים לציירים או צלמים ועוד...
ולא צריך להדפיס הרבה עותקים אלא מספיק שכל אחד ידפיס כמה עותקים ויגיש באתר יעודי מטעם המדינה אפשרות להזמנה והדפסה למתעניינים.
תחשבו על התמורה הרגשית לכולנו: אנשים כותבים הם אנשים רגועים יותר.
הכתיבה מרפאת ומעבירה מידע.
תחשבו על התמורה הכלכלית והמדינית: הספרים ימכרו ברחבי העולם
תחשבו על התרומה הכלכלית שוב: יהיו אלפי עבודות במשק לעורכים ובתי הדפוס וכו'
תחשבו על הערך העצמי של כל אחד מאיתנו
ועל כמויות הידע הזמין: ההיסטורי המדעי הפילוסופי והסיפורי.
ועל מגוון הסגנונות שהעולם יזכה להנות מהם:
ספרי ילדים, אגדות, בדיחות, ספרי בישול שונים, ביוגרפיות, תמונות מעניינות, קומיקסים, ספרי מדע, עצות, ראיונות ועוד.. השמים הם הגבול.
ולגבי הסופרים - ספריהם יוכלו להימכר בחנויות, ומידי פעם יכנסו לחנויות גם ספרים שיצאו לאור בחסות החוק לכתיבת ספרים.
*
ואם חשבתם -
האם מדובר בחלום או בדמיון - הרי מדובר ברעיון לא מציאותי כרגע.
התשובה היא:
נכון, כרגע מדובר בחזון לא ריאלי.
אבל הוא יוכל להיות ריאלי אם יקראו את הדברים אנשים שמקורבים למקבלי ההחלטות,
ויעזרו לסייע לחוק כזה לעבור, וגם כמובן לבצע אותו.
אפשר לבקש ממשרד התרבות לקחת חסות על המיזם המשמעותי הזה.
אמנם התכתבתי בעבר עם משרד התרבות, הם חמודים ממש אבל לא עזרו לי בבקשה הספציפית שלי (כמדומה לי שהבקשה היתה לקחת חסות על אחד הספרים שלי...) אבל במשרדי הממשלה יש אנשים נדיבים וטובים, ואם מישהו כאן מוכן לנסות לקדם את הענין זה יהיה לתועלת כולם.
אומנם מרבית הדברים לא מתקדמים בד"כ כמו שרוצים כי העמל חשוב ולא התוצאה - על זה נאמר - יגעת ומצאת - תאמין.
שנזכה לכתוב דברים טובים, קודם כל לתועלת עצמינו אבל גם לתועלת הכלל כמובן.
היא היתה אישה קשת יום שעברה ועודנה עוברת וראתה בי ידידה.
יום אחד היא חייכה אלי בעיניים בורקות ואמרה לי שהיא רוצה לשתף אותי בסוד.
היא הובילה אותי לארון כתר פשוט, פתחה אותו ושלפה ממנו ספרון קטן.
את הכריכה אינני זוכרת. הספר הכיל שירים.
'אני כתבתי' היא סיפרה לי בהתרגשות ובגאווה ותלאותיה הנרגנות נעלמו למספר רגעים ארוכים.
התלהבתי כנדרש. לא סיפרתי לה שגם אני כותבת שירים אלא שקעתי בעיון ובקריאה בספרון.
שאלתי אותה:
מכרו את הספר בחנויות?
איך הדפסת?
יש לך עוד עותקים?
העברית שלה היתה מעט עילגת.
היא סיפרה שהיא הדפיסה בדפוס בעיר מגוריה הקודמת.
שהיא חילקה את העותקים למכריה הקרובים והרחוקים.
ולא, הספר לא נמכר בחנויות.
לא שיתפתי אותה (אולי כן, לא ממש זוכרת...) בחלום הבלתי מציאותי שלי דאז להוציא לאור ספר.
התרשמתי עמוקות מהאומץ של אשה פשוטה כביכול שיש לה סיפור מורכב, היא דלת אמצעים או קשרים וגם לא יודעת לדבר עברית תקנית, להוציא לאור ספר שירים משלה.
השבוע כשחשבתי עד כמה כל אדם חייב לכתוב או לבקש ממשהו לכתוב עבורו ספר, על פי חוק.
נזכרתי באשה הזו.
הגיבורה.
תארו לכם שהיה חוק כזה שכל אדם מחויב לכתוב ספר. אמנם 'מחויב' זו לא הגדרה נכונה. אולי כל אדם שיכתוב ויוציא לאור ספר במימון המדינה יקבל מלגה.
אפילו 3 ספרים:
עד גיל 20 (ואת המרץ של גיל הטיפש עשרה הם יוכלו להשקיע בחיפוש רעיונות על מה לכתוב את הספר!) לקראת גיל 40, ובגיל הפנסיה.
כך היינו מצדיקים את הכינוי 'עם הספר'.
היינו מתפתחים אז באופן לא פרופורציונלי.
היו שיתופי פעולה בין כותבים לציירים או צלמים ועוד...
ולא צריך להדפיס הרבה עותקים אלא מספיק שכל אחד ידפיס כמה עותקים ויגיש באתר יעודי מטעם המדינה אפשרות להזמנה והדפסה למתעניינים.
תחשבו על התמורה הרגשית לכולנו: אנשים כותבים הם אנשים רגועים יותר.
הכתיבה מרפאת ומעבירה מידע.
תחשבו על התמורה הכלכלית והמדינית: הספרים ימכרו ברחבי העולם
תחשבו על התרומה הכלכלית שוב: יהיו אלפי עבודות במשק לעורכים ובתי הדפוס וכו'
תחשבו על הערך העצמי של כל אחד מאיתנו
ועל כמויות הידע הזמין: ההיסטורי המדעי הפילוסופי והסיפורי.
ועל מגוון הסגנונות שהעולם יזכה להנות מהם:
ספרי ילדים, אגדות, בדיחות, ספרי בישול שונים, ביוגרפיות, תמונות מעניינות, קומיקסים, ספרי מדע, עצות, ראיונות ועוד.. השמים הם הגבול.
ולגבי הסופרים - ספריהם יוכלו להימכר בחנויות, ומידי פעם יכנסו לחנויות גם ספרים שיצאו לאור בחסות החוק לכתיבת ספרים.
*
ואם חשבתם -
האם מדובר בחלום או בדמיון - הרי מדובר ברעיון לא מציאותי כרגע.
התשובה היא:
נכון, כרגע מדובר בחזון לא ריאלי.
אבל הוא יוכל להיות ריאלי אם יקראו את הדברים אנשים שמקורבים למקבלי ההחלטות,
ויעזרו לסייע לחוק כזה לעבור, וגם כמובן לבצע אותו.
אפשר לבקש ממשרד התרבות לקחת חסות על המיזם המשמעותי הזה.
אמנם התכתבתי בעבר עם משרד התרבות, הם חמודים ממש אבל לא עזרו לי בבקשה הספציפית שלי (כמדומה לי שהבקשה היתה לקחת חסות על אחד הספרים שלי...) אבל במשרדי הממשלה יש אנשים נדיבים וטובים, ואם מישהו כאן מוכן לנסות לקדם את הענין זה יהיה לתועלת כולם.
אומנם מרבית הדברים לא מתקדמים בד"כ כמו שרוצים כי העמל חשוב ולא התוצאה - על זה נאמר - יגעת ומצאת - תאמין.
שנזכה לכתוב דברים טובים, קודם כל לתועלת עצמינו אבל גם לתועלת הכלל כמובן.