הגזמות, קלישאות ושאר ירקות

[יוסף שחק]

ועל---
הודעה שאינה משמחת?
רעיון שאינו מבריק?
מכירה שלא כולם ציפו לה?
ערב שאינו מעצים?
אוירה שאינה מחשמלת?
הפעלה שאינה חדשנית?
דרמה שאינה מטלטלת?
מתח שאינו שובר שיאים?
ספר שתניחו מידיכם?

ועל..
נופש שאינו חלומי
ישיבה שהיא לא למצויינים
פלאפל שהוא לא הכי טעים בעיר
מתנה למצטרפים שאיננה מהודרת (פרט לעט)
עט מתנה שאינו יוקרתי
סופר שהוא לא הכי זול
סופר חרדי שאינו מפעל חסד
סופר שמוציא ספר שני, והראשון לא היה רב מכר..

 

[אשר שרבר]

גם אני מכירה.
ואני מכירה גם
הרבה רעיונות מבריקים
הרבה הודעות משמחות
הרבה מרצים בכירים
הרבה זמרים שהם גדולי זמר
הרבה אברכים מחשובי האברכים
הרבה הרשמות בעיצומן
הרבה מכירות שכולם ציפו להן
הרבה ערבים מעצימים
וכו וכו.
וכו וכו

הקלישאתיות מתחילה כשזה קלישאה, ז'תומרת, משתמשים בזה בין אם זה נכון ובין אם לא.
ככה כותבים. זהו.

וכשזה מגיע לדמויות, בלי להיכנס אם זה חכם ןמשכנע ומעורר הזדהות, ברגע שהסופר חושב שככה חייב להיראות האבא האברך, או ככה חייבת להישמע עקרת הבית תליט"א,
פעמים רבות זה אכן נשמע קלישאה.

זה דומה לאשכול של הכללים הלא כתובים.
כל גבר נשוי - הרב, כל נושא משרה - הגאון ואז מסתבכים הקלישאות כי צריך לדרג (מאיפה מגיעה השטות הזו?) יש דברים שנאמרים בשביל הפרוטוקול ושומעים אותם כך.
כמו הדוגמא של הלם וזעזוע בכל שדרות הציבור של יתד ביום שלישי.
הבעיה כשמגיע מישהו מבחוץ וצועק איך אתם מדברים כך. שוין. זו שפה. חלקה קלישאתית, וזה בסדר.
והבעיה היותר גדולה שזה מחלל את המילים. אי אפשר באמת להתלהב ממשהו. שום דבר לא יכול להיות מדהים ומהממם. כי הכל מ-ד-ה-י-ם, "אני אומרת לך אין דברים כאלו".
רצתי על כמה נושאים אבל הרעיון ברור.

 

[א יודעלע]

אני מכיר אברך שלא יודע מי ראש הממשלה!

אמי שתחי' דווקא יודעת מי רה"מ, היא זוכרת בברור שנתניהו ניצח את פרס.

 

[אפקטכתיב]

שתה את כוס התרעלה עד תומה

הזכיר לי את הבדיחה עם האיש שגם אכל את הדג המקולקל וגם קיבל מכות.
רחמונעס נאבעך...
וגם "צרות באות בצרורות".

אבל לעיתים באמת יש הרגשה של מציאות כזו
"ואנכי הסתר פני (אייי )ביום ההוא ...
גם מאחורי הדברים הקשים וכו' וגו'"

 

[RACHELIZ]

בדיוק השבת נקרתה לידי קלישאה שהפכה למציאות.. ועשתה לי נו נו נו שהעזתי לפתוח אשכול כנגד הקלישאות:

השעה: איפשהו בלילה
רקע: חושך ומנורת לילה
הקלישאה: נבהל מהצל של עצמו
מסקנה: שוקלת לבקש למחוק ת'אשכול

 

[אפקטכתיב]

בדיוק השבת נקרתה לידי קלישאה שהפכה למציאות.. ועשתה לי נו נו נו שהעזתי לפתוח אשכול כנגד הקלישאות:

השעה: איפשהו בלילה
רקע: חושך ומנורת לילה
הקלישאה: נבהל מהצל של עצמו
מסקנה: שוקלת לבקש למחוק ת'אשכול

זה חזקקקק חחחחח

 

[אפקטכתיב]

תוך כדי כתיבה לאתגר מצאתי עוד
"ליבו נחמץ"
"לא הספיק לנשום"
"שקע בתהום הנשיה"
להזרים דם חדש למערכת
זה באמת קלישאה או שזה שייך לשאר ירקות?

 

[אשר שרבר]

אמי שתחי' דווקא יודעת מי רה"מ, היא זוכרת בברור שנתניהו ניצח את פרס.

נתניהו זו גם קלישאה לא שבאמת התכוונתי לפתוח כאן, הייתי חייב

 

[אפקטכתיב]

נתניהו זו גם קלישאה לא שבאמת התכוונתי לפתוח כאן, הייתי חייב

זה לא יגמר כי פרס הוא קלישאה עוד הרבה יותר...
שלום שלום ואין שלום.
אגב ידעתם שהיה אצל הרבי מלובויטאש?

 

[אשר שרבר]

זה לא יגמר כי פרס הוא קלישאה עוד הרבה יותר...

מזרח תיכון חדש
(בניגון הידוע)

 

[ראש לשועלים]

הנאספים התפזרו בתחושת שליחות.

 

[ח.נוי]

אני לא יודעת אם זה ממש קלישאה, אבל זה על אותה סקאלה...
ראיתם פעם מישהו שלא הוזמן לחתונה על תקן של "הרב הגאון"?
ואיך אמר פעם ר' שלמה זלמן אויערבך? "מה זה משנה לדוור אם אני הרב הגאון הוא הגאון הרב או רשכבה"ג?? העיקר שהוא יודע באיזה תיבת דואר להניח את המעטפה, לא?"

 

[מעצב פנימיות]

חלק מהקהל באירוע.

בקיצור: המשלם גדול מסך חלקיו.

 

[ש. צ. וינמן]

לי כן נשבר הלב. יותר מפעם.
אולי אתם קוראים בנימה צינית את דברי הקאצקער 'אין שלם יותר מול שבור', כלומר: מה אתה מקשקש על שברון לב, תפסיק ליילל, הלב שלך שלם מאין כמותו!
הוא היה ציני פי אלף מכם... והוא כן האמין בלבבות נשברים.

יש כל מיני אסכולות טיפוליות בהן המטופל מתושאל באיזה איבר בדיוק הוא מרגיש את הרגש: בבטן, בגרון, וכן הלאה. לי יצא אי אלו פעמים להרגיש רגשות קשים בלב, תחושות של חתכים ממש. זה אומר שאני קלישאתית? מי הם כלל בני באדם שיערערו על מה שהזולת מרגיש?

אין ספק שיש אנשים שחשים כך.
ולמענם, בדיוק למענם צריך ליקר את הביטויים, שלא יהפכו לקלישאה שחוקה.

הבעיה היא שאינפלציית הרגשות מתנחלת בכל ארוע שלא בדיוק תואם מהלך צפוי.
הביטוי מתרוקן מתוכנו. ומי שזקוק לו נשמע מוזר. משונה. ובעיקר קלישאי.
הביטויים,
קטסטרופה, שברון לב, תדהמה, הלם מוחלט, דיכאון עמוק, סוף הדרך, מתעלפת, שואה, סחטנות, כביר, עצום, בלתי אפשרי, משהו שלא נברא.
כשהם המלווים אותנו "בכל רגע נתון" "ועל כל צעד ושעל" "ולא מניחים לנו" "ומטשטשים לנו את הראיה" "מעוותים את שפת הקודש" "ומבלבלים את תודעתינו" "והורסים לנו את החיים" הרי זה "עסק ביש" "ברוך רציני" ותיסבוכת לאומית"
ואם בסופם סימן קריאה הרי זה משובח.
שפת הטרגדיה "גדולה מהחיים" "משגעת" "שובת לב" "ומהלכת קסמים"
אבל בעיקר היא "חוצה גבולות" ומטשטשת את הקשר עם המציאות.

 

[מטריה]

לעניות דעתי, המשפט "העושר אינו מוביל לאושר", והווריאציות הרבות שאנו מוצאים לחיזוקו בספרות שלנו, הפכו כבר מזמן לקלישאה. אין עוררין על כך שיש בסיס רחב של אמת בקביעה הנ"ל, אך להביא את זה כאקסיומה – הופך את זה למגוחך.

אנחנו קוראים בלי סוף על עניים השמחים בחלקם, ועשירים מסכנים אומללים. נמצא אין ספור אזכורים על "מרבה נכסים מרבה דאגה", ללא התייחסות פרופורציונלית למימרות מהמקורות גם כן, כמו "עני חשוב כמת", או "בנות ישראל יפות הן, אלא שהעניות מנוולת".

תמיד יתארו את הדלפון התורן היושב מבסוט עד עמקי נשמתו ליד שולחנו הדל ואוכל בשמחה ובטוב לבב את לחמו היבש עם קצת שמן זית ועגבניה... ולמרות שחז"ל אומרים בפירוש ש "אין שמחה אלא בבשר ויין", נמצא את מיודעינו העשיר יושב בתוגה סביב שולחנו העמוס, אפוף בצרות אחרות כמובן, וחיוכו יהיה תמיד רק מהשפה ולחוץ, מחפה על חוסר שביעות רצונו.
(אין ספק שגם לעשירים יש צרות, אבל הן ניתנות שווה בשווה גם לעניים. ואדרבה, יש הרבה בעיות שניתן לפתור או לחיות איתן בקלות יתר בעזרת קצת כסף...)

מזכיר לי קצת את הסיפור על המלך שלקה בדיכאון, והרופאים המליצו שילבש חולצה של אדם שמח לחלוטין. חיפשו וחיפשו... ולבסוף – א בראך.. האיש שהעיד על עצמו שהוא מאושר, היה חסר חולצה בכלל! מאדירי הקלישאה שתיארתי, משתמשים בזה כמשל שמי ששמח באמת – הוא עני כ"כ שאין לו אפילו חולצה! אבל המציאות הפשוטה היא שהיה זה אדם לא לגמרי שפוי, או אפילו שיכור, ולכן הוא הסתובב בלי חולצה והכריז ששום דבר לא מציק לו בחיים...

בקיצור, השגת האושר הנה עבודת חיים קשה ומורכבת, שלא לומר עבודת המידות, והיא, כמו דברים אחרים, הרבה יותר תלוית אופי ודרגה רוחנית מאשר תלוית ממון.

 

[yonatanr]

לעניות דעתי, המשפט "העושר אינו מוביל לאושר", והווריאציות הרבות שאנו מוצאים לחיזוקו בספרות שלנו, הפכו כבר מזמן לקלישאה. אין עוררין על כך שיש בסיס רחב של אמת בקביעה הנ"ל, אך להביא את זה כאקסיומה – הופך את זה למגוחך.

אנחנו קוראים בלי סוף על עניים השמחים בחלקם, ועשירים מסכנים אומללים. נמצא אין ספור אזכורים על "מרבה נכסים מרבה דאגה", ללא התייחסות פרופורציונלית למימרות מהמקורות גם כן, כמו "עני חשוב כמת", או "בנות ישראל יפות הן, אלא שהעניות מנוולת".

תמיד יתארו את הדלפון התורן היושב מבסוט עד עמקי נשמתו ליד שולחנו הדל ואוכל בשמחה ובטוב לבב את לחמו היבש עם קצת שמן זית ועגבניה... ולמרות שחז"ל אומרים בפירוש ש "אין שמחה אלא בבשר ויין", נמצא את מיודעינו העשיר יושב בתוגה סביב שולחנו העמוס, אפוף בצרות אחרות כמובן, וחיוכו יהיה תמיד רק מהשפה ולחוץ, מחפה על חוסר שביעות רצונו.
(אין ספק שגם לעשירים יש צרות, אבל הן ניתנות שווה בשווה גם לעניים. ואדרבה, יש הרבה בעיות שניתן לפתור או לחיות איתן בקלות יתר בעזרת קצת כסף...)

מזכיר לי קצת את הסיפור על המלך שלקה בדיכאון, והרופאים המליצו שילבש חולצה של אדם שמח לחלוטין. חיפשו וחיפשו... ולבסוף – א בראך.. האיש שהעיד על עצמו שהוא מאושר, היה חסר חולצה בכלל! מאדירי הקלישאה שתיארתי, משתמשים בזה כמשל שמי ששמח באמת – הוא עני כ"כ שאין לו אפילו חולצה! אבל המציאות הפשוטה היא שהיה זה אדם לא לגמרי שפוי, או אפילו שיכור, ולכן הוא הסתובב בלי חולצה והכריז ששום דבר לא מציק לו בחיים...

בקיצור, השגת האושר הנה עבודת חיים קשה ומורכבת, שלא לומר עבודת המידות, והיא, כמו דברים אחרים, הרבה יותר תלוית אופי ודרגה רוחנית מאשר תלוית ממון.

המציאות הפשוטה היא שהספרות החרדית ברובה לא נועדה לתאר את החיים כפי שהם, אלא לחנך לחיים כמו שצריכים להיות.
ומאחר שעקרונית, רובם של החרדים בוחרים ב'עוני מרצון', היא מחנכת לכיוון הזה.
ובהחלט נכון שאנשים בוגרים צריכים לדעת שלמרות שפלוני החליט שהנמשל של משל מסוים הוא כך וכך, אך פעמים רבות יש חילוק גדול מאד בין המשל לנמשל.

 

[אפקטכתיב]

בדיוק השבת נקרתה לידי קלישאה שהפכה למציאות.. ועשתה לי נו נו נו שהעזתי לפתוח אשכול כנגד הקלישאות:

השעה: איפשהו בלילה
רקע: חושך ומנורת לילה
הקלישאה: נבהל מהצל של עצמו
מסקנה: שוקלת לבקש למחוק ת'אשכול

מסתבר שהיום יצא לי באמת
לזרוק כסף לפח.

 

[יוסף שחק]

להביא את זה כאקסיומה – הופך את זה למגוחך.

דווקא בעניין הזה, בלי קשר ליהדות והשקפה ושאיפה וכ"ו.
נראה לי שזה נכון, כפשוטו.
(ואני מכיר אנשים מהמאיון העליון, שכל היממה עובדים כדי להיות יותר עשירים, אבל בתכל'ס. בשורה התחתונה. כרגע. עכשיו. הם ממש לא מאושרים ואין להם רגע של שקט. והכי עצוב שכמעט שום דבר לא יכול כבר לרגש אותם.)

 

[yonatanr]

לא צריך להקצין, לא לכאן ולא לכאן.
לא חסרים אברכים, שלחוצים כל היום מאיפה ישלמו את השכר לימוד ומאין יקנו אוכל לילדים.
ומאידך, יש אנשים ש'קצת יותר אמידים', וטוב להם בחיים. הם לא נוסעים למלונות יוקרה, ולא נוסעים עם רולס-רויס, אבל כן, יש להם אפשרות קצת יותר לפתוח את החגורה, להדליק מזגן קצת יותר זמן, לנסוע עם הילדים ברכב מרווח ולא להתרוצץ בין אוטובוסים, לקנות אוכל קצת יותר טעים, לנוח קצת יותר זמן בבית ולא לרוץ מעבודה לעבודה.
לא צריך לרוץ מיד ולדבר על אותו מאיון עליון שאין לו אושר ואין לו דקה לנשום.

 

[כנפיים]

בקיצור, השגת האושר הנה עבודת חיים קשה ומורכבת, שלא לומר עבודת המידות, והיא, כמו דברים אחרים, הרבה יותר תלוית אופי ודרגה רוחנית מאשר תלוית ממון.

לגמרי.

המציאות הפשוטה היא שהספרות החרדית ברובה לא נועדה לתאר את החיים כפי שהם, אלא לחנך לחיים כמו שצריכים להיות.

וזו בדיוק השאלה: סיפורי קלישאות מחנכים? או שהם יוצרים תחושה של ניתוק מהמציאות ומהחיים?

ואני מכיר אנשים מהמאיון העליון, שכל היממה עובדים כדי להיות יותר עשירים, אבל בתכל'ס. בשורה התחתונה. כרגע. עכשיו. הם ממש לא מאושרים ואין להם רגע של שקט. והכי עצוב שכמעט שום דבר לא יכול כבר לרגש אותם.)

מכירה כאלו גם שמרוב יאוש ודיכאון מהעוני פיתחו אותם תסמינים...

בקיצור, כמו שאומר הפתגם העממי- כסף הוא לא הכל בחיים כל עוד יש לך ממנו מספיק...