סיפור בהמשכים הבריחה אל הלא נודע

[חני כהן :)]

להתעלל זה להציב את הגיבור במצב נפשי נפיץ. ללחוץ אותו אל הקיר רגשית...
לגרום לקוראים להתחבר אל הגיבור ומרוב שהוא מסכן אנחנו בוכים בשבילו.

אני אישית הרגשתי את זה מאוד בסיפור הזה.......

ואולי זאת הסיבה שלא הייתי רוצה שיקרה להם משהו רע. @הודיה לוי. מקווה שאת לא מתכננת לנו משהו כזה

אבל יש סופרות שכן הורגות את הגיבורים שלהם.... יש גם מפיקות סרטים שעושות את זה....

 

[הודיה לוי.]

וואוו פרק מטורףף
אני אוהבת את ליבי פשוט אוהבת אותה היא כ"כ מתוקה
איזה כיף שאת נותנת לנו להכיר את כל אחד מהילדים במשפחה הזאת....אני אוהבת את כולם.

תודה רבה.

להתעלל זה לגרום לקוראים לסיים את הפרק ולחייך לחיים העגומים שלהם. כי יש אנשים יותר מסכנים...

אני הייתי בטוחה שאת מדברת על התעללות מסוג אחר. כמו להרוג את הגיבור או משהו. וסליחה אם הכעסתי אתכם בהודעה לעיל.

(לא שאני בקיאה בסדרה של ממלכה במבחן אבל זכור לי שגם מיה הרגה כמה גיבורים, לא? וזה לא משהו שגרם לי לטרוק את הספר באכזבה... )

 

[מאה מם]

הכתיבה שלך מרתקת וגורמת לי לשפשף עיניים אחרי כל פרק ורק לחכות כבר לפרק הבא.
דבר נדיר כשלעצמו (אני אנינת טעם ומאוד ביקורתית בקריאה...) ועוד יותר כשמדובר בסיפור שמתפרסם בפלטפורמה כזו דרך מסך...
בקיצור- תמשיכי, אנחנו איתך.

תיקון קטן

גם היה מפחדת.

גם היא

 

[הודיה לוי.]

הכתיבה שלך מרתקת וגורמת לי לשפשף עיניים אחרי כל פרק ורק לחכות כבר לפרק הבא.
דבר נדיר כשלעצמו (אני אנינת טעם ומאוד ביקורתית בקריאה...) ועוד יותר כשמדובר בסיפור שמתפרסם בפלטפורמה כזו דרך מסך...
בקיצור- תמשיכי, אנחנו איתך.

איזה מחמאה שווה. תודה רבה!
בהזדמנות הזאת אני רוצה להודות לכול מי שעוקב ומגיב.ממש מחמם את הלב ונותן כוח להמשיך. תודה.

תיקון קטן

גם היא

תודה רבה גם על זה.

 

[הודיה לוי.]

פרק י"א


ליבי נרדמה באותו הלילה. אני בקושי הצלחתי למצמץ.

לא היה טעם לעצום עיניים, לפתוח אותן.

כל הלילה בהיתי בתקרה, מחפשת נחמה במדבקות הירח הזוהרות שנתי הדביק במיומנות מרשימה. ירח אחד, זוהר. שישה כוכבים סביבו: משפחה שהתאמצנו להדביק.


בשתיים בלילה השידה שלי רוטטת. הנייד שלי מקפץ עליה, גוסס. 'כל-כך צפוי ששילה יתקשר עכשיו', אני מהרהרת לעצמי תוך כדי שאני מושיטה את ידי לעבר המכשיר.

"מה קורה?", הוא שואל. כמו תמיד, יש שלווה בקול שלו.

"קורה הרבה", אני יוצאת למרפסת, יחפה. הולכת על בהונות. "אפשר לומר שהפעם התקשרת בזמן מצוין. אני בדיוק חושבת על המשפחה שלנו ועל החלק שלך בה. תגיד, איפה אתה בכל הסיפור הזה בכלל?" למרות האוויר הקר שבחוץ, בוער בתוכי חום לוהט, רותח, שמתערבב בכעס שמסרב להיכבות. "אתה תמיד נזכר להיתקשר רגע אחרי כיבוי שריפות, רגע אחרי שהפצועים הולכים לביתם. למה שלא תגיע בזמן השריפה? למה שלא תעזור לכבות אותה?", אני מעלה אוקטבה, מנמיכה. נזכרת שבתוך כל הבניינים מסביבי, יש אנשים. רואים. שומעים. מדברים.

"מיכל, אני לא מבין סיסמאות. כבר אמרתי לך את זה מיליון פעמים", הקול של מנותק לחלוטין, משדר תחושת ביטחון בלתי מעורער.

"איזה סיסמאות? על מה אתה מדבר בכלל? ותפסיק לדבר ככה, בהילוך איטי. ואם אתה באמת לא מבין, אני יכולה להסביר לך. בדיוק כמו שאני מסבירה לנתי איך להניח את הגרביים בסל הכביסה. הנה לך: שבוע שעבר הגיע לכאן איש אחד, בריון. דרש את הכסף שאין לי מאיפה לתת לו. אתמול שני ילדים הציקו לנתי, הצביעו עליו ואמרו 'אבא שלך גנב'. ליבי לא מצליחה להירדם. אמא מרוסקת. ואתה? אתה נח לך בישיבה. יוצא מדי פעם לסיגריה עם עמיחי ודניאל".

"אני נח לי בישיבה? אני!?", כעס צובע את קולו, מתערבב במערבולת הלילה. "על מה את מדברת? את יודעת כמה קשה כאן כל יום. כל רגע. את יודעת בכלל מה זה ללמוד - מה זה ל... רגע, אני באמת לא מבין למה אני צריך לתרץ את עצמי מול המשפטים הטיפשיים שלך", עוצמת הקול שלו עולה לרמה שמעולם לא שמעתי לפני כן, ממלאת את האוויר הקר באנרגיה מטרידה שמותירה בי תחושת אי נוחות ויציאה מאיזון. ורגע לפני שאני פותחת את פי בכדי להתנצל, השיחה נקטעת בפתאומיות מכוונת, מותירה אותי עם מילים שלא נאמרו.

המצפון לא מאחר מלהגיע. ולא משנה כמה אני מנסה לכבות את להבות האשמה שלי, נראה שהן רק מתחממות, מכלות אותי עד שלא נשאר דבר מלבד אפר וחרטה.

משהו קורה לשילה בזמן האחרון. הלוואי ואני טועה.

 

[חני כהן :)]

פרק י"א


ליבי נרדמה באותו הלילה. אני בקושי הצלחתי למצמץ.

לא היה טעם לעצום עיניים, לפתוח אותן.

כל הלילה בהיתי בתקרה, מחפשת נחמה במדבקות הירח הזוהרות שנתי הדביק במיומנות מרשימה. ירח אחד, זוהר. שישה כוכבים סביבו: משפחה שהתאמצנו להדביק.


בשתיים בלילה השידה שלי רוטטת. הנייד שלי מקפץ עליה, גוסס. 'כל-כך צפוי ששילה יתקשר עכשיו', אני מהרהרת לעצמי תוך כדי שאני מושיטה את ידי לעבר המכשיר.

"מה קורה?", הוא שואל. כמו תמיד, יש שלווה בקול שלו.

"קורה הרבה", אני יוצאת למרפסת, יחפה. הולכת על בהונות. "אפשר לומר שהפעם התקשרת בזמן מצוין. אני בדיוק חושבת על המשפחה שלנו ועל החלק שלך בה. תגיד, איפה אתה בכל הסיפור הזה בכלל?" למרות האוויר הקר שבחוץ, בוער בתוכי חום לוהט, רותח, שמתערבב בכעס שמסרב להיכבות. "אתה תמיד נזכר להיתקשר רגע אחרי כיבוי שריפות, רגע אחרי שהפצועים הולכים לביתם. למה שלא תגיע בזמן השריפה? למה שלא תעזור לכבות אותה?", אני מעלה אוקטבה, מנמיכה. נזכרת שבתוך כל הבניינים מסביבי, יש אנשים. רואים. שומעים. מדברים.

"מיכל, אני לא מבין סיסמאות. כבר אמרתי לך את זה מיליון פעמים", הקול של מנותק לחלוטין, משדר תחושת ביטחון בלתי מעורער.

"איזה סיסמאות? על מה אתה מדבר בכלל? ותפסיק לדבר ככה, בהילוך איטי. ואם אתה באמת לא מבין, אני יכולה להסביר לך. בדיוק כמו שאני מסבירה לנתי איך להניח את הגרביים בסל הכביסה. הנה לך: שבוע שעבר הגיע לכאן איש אחד, בריון. דרש את הכסף שאין לי מאיפה לתת לו. אתמול שני ילדים הציקו לנתי, הצביעו עליו ואמרו 'אבא שלך גנב'. ליבי לא מצליחה להירדם. אמא מרוסקת. ואתה? אתה נח לך בישיבה. יוצא מדי פעם לסיגריה עם עמיחי ודניאל".

"אני נח לי בישיבה? אני!?", כעס צובע את קולו, מתערבב במערבולת הלילה. "על מה את מדברת? את יודעת כמה קשה כאן כל יום. כל רגע. את יודעת בכלל מה זה ללמוד - מה זה ל... רגע, אני באמת לא מבין למה אני צריך לתרץ את עצמי מול המשפטים הטיפשיים שלך", עוצמת הקול שלו עולה לרמה שמעולם לא שמעתי לפני כן, ממלאת את האוויר הקר באנרגיה מטרידה שמותירה בי תחושת אי נוחות ויציאה מאיזון. ורגע לפני שאני פותחת את פי בכדי להתנצל, השיחה נקטעת בפתאומיות מכוונת, מותירה אותי עם מילים שלא נאמרו.

המצפון לא מאחר מלהגיע. ולא משנה כמה אני מנסה לכבות את להבות האשמה שלי, נראה שהן רק מתחממות, מכלות אותי עד שלא נשאר דבר מלבד אפר וחרטה.

משהו קורה לשילה בזמן האחרון. הלוואי ואני טועה.

חיכינו לזה!!

אני אוהבת את הקטעים עם שילה ואת אפיון הדמות שלו... מהממם!!


הייתי בטוחה שכבר הפסקת לפרסם... כיף שהמשכת!!.

 

[הודיה לוי.]

הייתי בטוחה שכבר הפסקת לפרסם... כיף שהמשכת!!.

תודה. אני כותבת כשיש לי זמן. בלי דד ליין קשוח

 

[ליליאן]

פרק י"א


ליבי נרדמה באותו הלילה. אני בקושי הצלחתי למצמץ.

לא היה טעם לעצום עיניים, לפתוח אותן.

כל הלילה בהיתי בתקרה, מחפשת נחמה במדבקות הירח הזוהרות שנתי הדביק במיומנות מרשימה. ירח אחד, זוהר. שישה כוכבים סביבו: משפחה שהתאמצנו להדביק.


בשתיים בלילה השידה שלי רוטטת. הנייד שלי מקפץ עליה, גוסס. 'כל-כך צפוי ששילה יתקשר עכשיו', אני מהרהרת לעצמי תוך כדי שאני מושיטה את ידי לעבר המכשיר.

"מה קורה?", הוא שואל. כמו תמיד, יש שלווה בקול שלו.

"קורה הרבה", אני יוצאת למרפסת, יחפה. הולכת על בהונות. "אפשר לומר שהפעם התקשרת בזמן מצוין. אני בדיוק חושבת על המשפחה שלנו ועל החלק שלך בה. תגיד, איפה אתה בכל הסיפור הזה בכלל?" למרות האוויר הקר שבחוץ, בוער בתוכי חום לוהט, רותח, שמתערבב בכעס שמסרב להיכבות. "אתה תמיד נזכר להיתקשר רגע אחרי כיבוי שריפות, רגע אחרי שהפצועים הולכים לביתם. למה שלא תגיע בזמן השריפה? למה שלא תעזור לכבות אותה?", אני מעלה אוקטבה, מנמיכה. נזכרת שבתוך כל הבניינים מסביבי, יש אנשים. רואים. שומעים. מדברים.

"מיכל, אני לא מבין סיסמאות. כבר אמרתי לך את זה מיליון פעמים", הקול של מנותק לחלוטין, משדר תחושת ביטחון בלתי מעורער.

"איזה סיסמאות? על מה אתה מדבר בכלל? ותפסיק לדבר ככה, בהילוך איטי. ואם אתה באמת לא מבין, אני יכולה להסביר לך. בדיוק כמו שאני מסבירה לנתי איך להניח את הגרביים בסל הכביסה. הנה לך: שבוע שעבר הגיע לכאן איש אחד, בריון. דרש את הכסף שאין לי מאיפה לתת לו. אתמול שני ילדים הציקו לנתי, הצביעו עליו ואמרו 'אבא שלך גנב'. ליבי לא מצליחה להירדם. אמא מרוסקת. ואתה? אתה נח לך בישיבה. יוצא מדי פעם לסיגריה עם עמיחי ודניאל".

"אני נח לי בישיבה? אני!?", כעס צובע את קולו, מתערבב במערבולת הלילה. "על מה את מדברת? את יודעת כמה קשה כאן כל יום. כל רגע. את יודעת בכלל מה זה ללמוד - מה זה ל... רגע, אני באמת לא מבין למה אני צריך לתרץ את עצמי מול המשפטים הטיפשיים שלך", עוצמת הקול שלו עולה לרמה שמעולם לא שמעתי לפני כן, ממלאת את האוויר הקר באנרגיה מטרידה שמותירה בי תחושת אי נוחות ויציאה מאיזון. ורגע לפני שאני פותחת את פי בכדי להתנצל, השיחה נקטעת בפתאומיות מכוונת, מותירה אותי עם מילים שלא נאמרו.

המצפון לא מאחר מלהגיע. ולא משנה כמה אני מנסה לכבות את להבות האשמה שלי, נראה שהן רק מתחממות, מכלות אותי עד שלא נשאר דבר מלבד אפר וחרטה.

משהו קורה לשילה בזמן האחרון. הלוואי ואני טועה.

איך אני אוהבת את הפרק הזה!
אמין מאוד.

בקטע של הבריון ואח"כ הלילה,
האמא מאוד חסרה.
שזה לא נשמע שהיא נמצאת ולא נמצאת,
זה נשמע ששכחו לכתוב עליה.

במצב כזה בבית עם ילדים, וקטנים,
והורה אחד שנעלם,
ההורה השני משמעותי.
תכתבי שהיא חוזרת, תכתבי שהיא לא.
תכתבי איך היא מתייחסת, מתפרצת, מסתגרת, לא יודעת.
אולי בגיל של מיכל ושילה היא פחות חשובה ביום יום
(אם כי לא אחרי הבריון, ואולי בצורה אחרת של שיפוטיות ובדיקה)
אבל ילדים כ"כ קטנים? עם סיוטים בלילה?
א"א לכתוב על הילדים ולא לכתוב על האם.

 

[הודיה לוי.]

איך אני אוהבת את הפרק הזה!
אמין מאוד.

בקטע של הבריון ואח"כ הלילה,
האמא מאוד חסרה.
שזה לא נשמע שהיא נמצאת ולא נמצאת,
זה נשמע ששכחו לכתוב עליה.

במצב כזה בבית עם ילדים, וקטנים,
והורה אחד שנעלם,
ההורה השני משמעותי.
תכתבי שהיא חוזרת, תכתבי שהיא לא.
תכתבי איך היא מתייחסת, מתפרצת, מסתגרת, לא יודעת.
אולי בגיל של מיכל ושילה היא פחות חשובה ביום יום
(אם כי לא אחרי הבריון, ואולי בצורה אחרת של שיפוטיות ובדיקה)
אבל ילדים כ"כ קטנים? עם סיוטים בלילה?
א"א לכתוב על הילדים ולא לכתוב על האם.

תודה על הערה. את צודקת. בדיוק אתמול, כשכתבתי סיטואציה עם האמא, תהיתי לעצמי כמה והיכן צריך לשלב אותה בסיפור. (לבנתיים היא הוזכרה בפרקים ב' וה') למען האמת היא פחות משמעותית בהתפתחות העלילה. גם מבחינת האופי של מיכל, כפי שניתן לשים לב לאורך כל הסיפור, היא מאוד מעורבת בחיים של כל בני הבית.

במצב כזה בבית עם ילדים, וקטנים,
והורה אחד שנעלם,
ההורה השני משמעותי.

האמת שככה זה באמת צריך להיות. אבל בפועל, בחיים עצמם, לא תמיד זה כך.

תכתבי שהיא חוזרת, תכתבי שהיא לא.
תכתבי איך היא מתייחסת, מתפרצת, מסתגרת, לא יודעת.

חוזרת מאיפה? לא כ"כ הבנתי. אשמח שתסבירי.

ועוד שאלה לכלל הקוראים: דמות שלא כ"כ תורמת להתפתחות העלילה (במקרה הזה האמא למשל...) כל כמה זמן לדעתכם צריך לשלב אותה בסיפור? כלומר אחת לכמה פרקים יש להכניס אותה?

 

[ליליאן]

תודה על הערה. את צודקת. בדיוק אתמול, כשכתבתי סיטואציה עם האמא, תהיתי לעצמי כמה והיכן צריך לשלב אותה בסיפור. (לבנתיים היא הוזכרה בפרקים ב' וה') למען האמת היא פחות משמעותית בהתפתחות העלילה. גם מבחינת האופי של מיכל, כפי שניתן לשים לב לאורך כל הסיפור, היא מאוד מעורבת בחיים של כל בני הבית.


האמת שככה זה באמת צריך להיות. אבל בפועל, בחיים עצמם, לא תמיד זה כך.


חוזרת מאיפה? לא כ"כ הבנתי. אשמח שתסבירי.

ועוד שאלה לכלל הקוראים: דמות שלא כ"כ תורמת להתפתחות העלילה (במקרה הזה האמא למשל...) כל כמה זמן לדעתכם צריך לשלב אותה בסיפור? כלומר אחת לכמה פרקים יש להכניס אותה?

שוב, אם מיכל היא הנושא, את לא חייבת להזכיר את האמא.
אבל בא בריון לגבות חוב, הילדים עדים - הילדים חולקים סיוטים - הילדים מושכים עומס הלאה.
הרי זה לא ככה. הרי האם חזרה הביתה. וספרו לה. והיא טפלה. או לא.
איןלי בעיה שלא תספרי על האמא -
אבל את מספרת מצבים שדורשים אימהות. ילדה קטנה לא הולכת לאמא שלה עם סיוטים? בעיקרון?
לא יודעת, כי רצף הפרקים היה נשמע כמו בית בלי 2 הורים.
אבל זה שלך.

 

[חני כהן :)]

ועוד שאלה לכלל הקוראים: דמות שלא כ"כ תורמת להתפתחות העלילה (במקרה הזה האמא למשל...) כל כמה זמן לדעתכם צריך לשלב אותה בסיפור? כלומר אחת לכמה פרקים יש להכניס אותה?

אם זאת דמות משמעותית בעולם של הילד, אז לדעתי כל 5-10 פרקים...

 

[הודיה לוי.]

שוב, אם מיכל היא הנושא, את לא חייבת להזכיר את האמא.
אבל בא בריון לגבות חוב, הילדים עדים - הילדים חולקים סיוטים - הילדים מושכים עומס הלאה.
הרי זה לא ככה. הרי האם חזרה הביתה. וספרו לה. והיא טפלה. או לא.
איןלי בעיה שלא תספרי על האמא -
אבל את מספרת מצבים שדורשים אימהות. ילדה קטנה לא הולכת לאמא שלה עם סיוטים? בעיקרון?
לא יודעת, כי רצף הפרקים היה נשמע כמו בית בלי 2 הורים.
אבל זה שלך.

את צודקת מאוד. תודה על הערה שלך. בעיקרון כן חשבתי להכניס פרק כזה רק חשבתי להכניס אותו מאוחר יותר, ועכשיו שאני קוראת שוב, באמת ניראה לי כאילו חסר פרק.

אם זאת דמות משמעותית בעולם של הילד, אז לדעתי כל 5-10 פרקים...

לא הרבה מדי? שואלת כי אני לא אוהבת ספרים ופרקים נמרחים. (התכוונתי לסיטואציות שלמות עם האמא. לא אזכור קל)

 

[חני כהן :)]

לא הרבה מדי? שואלת כי אני לא אוהבת ספרים ופרקים נמרחים. (התכוונתי לסיטואציות שלמות עם האמא. לא אזכור קל)

זה מאוד תלוי.

 

[חני כהן :)]

היי
מה איתנו?

 

[הודיה לוי.]

מתנצלת שנעלמתי לתקופה ארוכה יחסית. לצערי בחודשיים הקרובים לא יעלו פרקים נוספים בסיפור.
מקווה להמשיך מתישהו - אם וכאשר הדבר יתאפשר לי.

 

[brachy 100]

מתנצלת שנעלמתי לתקופה ארוכה יחסית. לצערי בחודשיים הקרובים לא יעלו פרקים נוספים בסיפור.
מקווה להמשיך מתישהו - אם וכאשר הדבר יתאפשר לי.

עבר חודשיים

 

[הודיה לוי.]

עבר חודשיים

מצטערת, התכוונתי חודשים ובטעות כתבתי חודשיים. את האמת שקצת נתקעתי בסיפור הזה ואני כל הזמן מקבלת תזכורות עליו. הייתם רוצים לקרוא פרקים על התמודדות בלי התפתחות עלילתית?
ברור לי שאצטרך הרבה זמן לעשות סדר באירועים ובהתרחשויות של הסיפור ואפילו להשמיט חלקים מסוימים. אבל מה שבעיקר רציתי להעלות בסיפור הזה זה ההתמודדות היומיומית של ילדים להורים גרושים.

 

[brachy 100]

הייתם רוצים לקרוא פרקים על התמודדות בלי התפתחות עלילתית?

כן

ברור לי שאצטרך הרבה זמן לעשות סדר באירועים ובהתרחשויות של הסיפור ואפילו להשמיט חלקים מסוימים. אבל מה שבעיקר רציתי להעלות בסיפור הזה זה ההתמודדות היומיומית של ילדים להורים גרושים.

אז יאלה...

 

[הודיה לוי.]

זה אמנם לא עוד פרק, אלא רק פסקה שנכתבה כחלק מתרגיל כתיבה. אבל הפסקה הזו קשורה לסיפור. מיכל וליבי (למי שעוד זוכר אותן: ) מופיעות בסצנה הזו. אשמח לחוות דעת על הקטע.

בכל ערב, רגע לפני שהיו נעצמות עיניה של ליבי, היא הייתה מגישה לי כף יד מתוחה, מבקשת שאשיר לה "סבתא בישלה דייסה".

הייתי מניחה אותה על רגל ימין, מטיילת על כף היד השמאלית ושרה לה במנגינה המוכרת "סבתא בישלה דייסה".

זיק שובב היה נדלק בעיניה. אצבעותיה, קטנות ושמנמנות, היו מתקפלות מאליהן. הייתי אוהבת לשוט על כף ידה, לבחון את כל הקווים האנכים והמקבילים שהיו חרוטים על לוח ידה. לכל קו היה נתיב אחר: מסלול חדש באי של שקט.

זה היה רגע קסום. רגע שלא הייתי מוותרת עליו לעולם. רגע ששייך רק לשלושתנו: אני, ליבי והיד הקטנה.


כשאבא עזב את הבית, ליבי הפסיקה לבקש ממני שאשיר לה. זה הכאיב לי, הזכיר לי את כל השתיקות שלה מאז אותו היום.

אני הייתי זו שדאגה להזכיר לה את המסורת המשותפת שלנו. רגע לפני שעברה לממלכת החלומות, הייתי מחייכת חיוך קונדסי, לוחשת: "רוצה שנשחק סבתא בישלה דייסה?"

היא הייתה מהנהנת, מושיטה לי כף יד מכווצת. חיפשתי את הזיק המוכר בעיניה. לא מצאתי.

אצבעותיי היו שטות על כף ידה, מציירות מעגלים קטנים וגדולים. בחנתי את כל הקוים שהיו חקוקים על כף ידה. הקצרים והארוכים. הם היו עמוקים יותר, התנגשו זה בזה. כאילו כל אחד חיפש מקום, לא מצא.

ביחד כופפנו אצבעות. הן היו דביקות יותר, מפוחדות.

 

[שיבת ציון]

בפעם הראשונה שראיתי את הסיפור הזה, טרם הייתה לי הרשאה בקהילת הכתיבה. נאלצתי להסתפק בתודות.
אחר כך הוא שקע, ורק מדי פעם נזכרתי בו בגעגוע.
כל כך התרגשתי שהוא חזר! ושיש לי הרשאה לכתוב כאן את הרגשותי לגביו.
סיפור מיוחד, @הודיה לוי. . בכלל, את מיוחדת. בכל הסיפורים שלך יש רגישות שמעוררת קנאת סופרים. מרגישים את האישיות שלך דרך הכתיבה.
ולגבי הסיפור הזה בצורה ספציפית, אין לך מושג עד כמה עד צודקת. אני בטוחה שאין לך מושג. את אפילו מתארת את זה עדין מדי. באמת.
אז לכל האלו שמרגישים לחיצה רגשית וקושי לקרוא את זה, יש כאלו, צעירים מכם, שחוו וחווים את זה. וכל כך חשוב להעלות את זה. לנסות להבין. רק לנסות, כי באמת אי אפשר. ומי כמו הודיה להנגיש לכולם באומנות הרגשית הדקה שיש לה.
מזכיר לי שניסיתי פעם להסביר לחברה משהו על ילדים להורים גרושים. אמרתי לה: "ילד שההורים שלו התגרשו, בזה הרגע סיים את הילדות שלו. לא משנה אם זה בגיל 10, 5 או שנתיים. את יכולה לדבר איתו כמו מבוגר, לדבר איתו על נושאים מורכבים, הוא יבין אותך. אם תראי שהוא מתנהג כמו ילד- עושה שטויות או מביט עלייך במבט של: 'לא הבנתי כלום', תדעי שהוא עושה את זה כי הוא מבין שהילדות שלו נגזלה ממנו והוא מנסה לחוות אותה בכח. אבל את הילדות שלו הוא סיים'.
ילדים להורים גרושים נאלצים להתמודד בכל כך הרבה סיטואציות שדורשות בגרות, כל כך הרבה רגעים מורכבים. את תארת כאן כמעט רק את החלק של הסביבה. אולי בגלל שהסיבה העיקרית בשלה אבא של מיכל ברח היא לא תקרים בין ההורים. אבל במצב של גירושין יותר קשים- שני ההורים שלך, האוהבים הכי גדולים שלך- אויבים אחד של השני. נאמנות לאחד פרושה בגידה באחר. אהבה לאחד פרושה התעלמות מרגשות של האחר. וזה בלי לדבר על הדיבורים של ההורים עצמם (בכוונה או שלא- זה נושא אחר) על ההורה השני. שילדים בני 4 ופחות נאלצים להתמודד עם זה. להקשיב ולהבין צד אחד, עדיין לאהוב את הצד השני.
ומשפט אחד קשה ואמיתי שרק מי שחווה יבין באמת-
ילדים להורים גרושים הם ההורים של ההורים שלהם.