סיפור בהמשכים הבריחה אל הלא נודע

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
אהבתי את שילה שנכנס לתמונה.
האמת שחשבתי לעשות אותו סולו. ז"א גוף ראשון מהמבט שלו...
עכשיו אני נזכרת שרציתי לשאול כאן מה עדיף. תודה.

מי שיש לו/ה דעה בעניין: האם כדאי לעשות את שילה כגוף ראשון מהמבט שלו או להשאיר כגוף נסתר אשמח שיכתוב כאן...תודה.
 

רוח פרצים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
האמת שחשבתי לעשות אותו סולו. ז"א גוף ראשון מהמבט שלו...
עכשיו אני נזכרת שרציתי לשאול כאן מה עדיף. תודה.

מי שיש לו/ה דעה בעניין: האם כדאי לעשות את שילה כגוף ראשון מהמבט שלו או להשאיר כגוף נסתר אשמח שיכתוב כאן...תודה.
נראה לי שיהיה טוב להמשיך אותו כגוף נסתר אבל להפוך אותו לדמות מפתח משפיעה. אני אהבתי אותו.
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית

ליליאן

משתמש סופר מקצוען
האמת שחשבתי לעשות אותו סולו. ז"א גוף ראשון מהמבט שלו...
עכשיו אני נזכרת שרציתי לשאול כאן מה עדיף. תודה.

מי שיש לו/ה דעה בעניין: האם כדאי לעשות את שילה כגוף ראשון מהמבט שלו או להשאיר כגוף נסתר אשמח שיכתוב כאן...תודה.

זה שני סיפורים שונים.
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
זה שני סיפורים שונים.
דווקא ראיתי סיפורים שזה מחולק לשניים.
הדמות הראשית מדברת בגוף ראשון. ויש עוד דמות שכתובה בגוף ראשון. (כתוב למעלה את השם של הדמות המדברת)
לדוגמא:
שילה
כשמיכל התקשרה לומר ---

עוקבת מאז שהעלת את הפרק הראשון.
את כותבת מדהים,
תעלי עוד!!!
תודה רבה. תחילת שבוע הבא בעז"ה.
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
יש לי שאלה על הסיפור.
אז ככה, שני הפרקים הבאים הולכים להיות מותחים יותר משאר הפרקים שעלו עד עתה, אני חושבת שיהיה לא יפה ולא הוגן, להעלות אותם ללא המשך.
ולמען האמת, יש המשך.
אבל זוכרים את המשפט הראשון שכתבתי בהתחלה, מצטטת:
התלבטתי האם לעלות את הכתוב תחת הכותרת סיפור בהמשכים, בינתיים משאירה כשיתוף לביקורת מאחר ואני לא יודעת אם אוכל להעלות באופן סדיר.
למה כתבתי אותו? אהממ... כי לא ידעתי אם יהיו תגובות על הסיפור ואם אנשים יתחברו או לא. המשכתי להעלות עוד פרקים כי ביקשו ממני להמשיך, והרגשתי שאני לא מדברת לעצמי. (אגב, לדעתי ככה מרגישים שאין תגובות. הלוו יש מישהו בבית?)

בקיצור, מה אני רוצה לומר בזאת?
האם נראה לכם שתהיו מסוגלים להגיב אחרי כל פרק. לכתוב פשוט כל מה שעולה לכם בראש אחרי סיום הקריאה.
זה לא חייב להיות מחמאות. ממש ממש לא. תרגישו בנוח לתת גם ביקורת.
אם כן, אוכל להעלות לכאן את הפרקים הבאים.
אם לא, אז...

ועוד ספוילר קטן על הסיפור:
הסיפור הזה לא נכתב בשביל ההנאה שלי. (תכלס, הרבה יותר כיף לי לכתוב על צביקה וריקי ממבט אחר) המטרה של הסיפור היא להציף נושאים לא כ"כ מדוברים, ואני לא מדברת רק על נושא הגרושים, הסיפור יעסוק בנושאים נוספים כמו נוער מתמודד, תלות ריגשית ועוד...
 

ליליאן

משתמש סופר מקצוען
דווקא ראיתי סיפורים שזה מחולק לשניים.
הדמות הראשית מדברת בגוף ראשון. ויש עוד דמות שכתובה בגוף ראשון. (כתוב למעלה את השם של הדמות המדברת)
לדוגמא:
שילה
כשמיכל התקשרה לומר ---


תודה רבה. תחילת שבוע הבא בעז"ה.

התככונתי לומר שקשה להשוות.
זה יצור סיפור שונה לגמרי.
יול להיות משובח או לא ברמה - תלוי ברמת הכתיבה.
לא בגוף.
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
זה יצור סיפור שונה לגמרי.
למה? לא תמיד זה יוצר סיפור שונה. קרי - ראיתי סיפורים שבסופו של דבר העלילה מתחברת. ושני המבטים בעצם משלימים זה את זה.

לגבי ההודעה לעיל:
לא התכוונתי להכעיס/ להעציב אף אחד. למען האמת בדיוק להפך. ראיתי שהיו כאן סיפורים שנחתכו באיבם ולא רציתי שזה יקרה גם כאן... אבל כל עוד הסיפור מתפרסם ברשימת התפוצה לא אכפת לי להעלות גם כאן...
אעלה בקרוב בעז"ה.
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק ו'

רוח סתווית מקדמת את פנינו. אנחנו הולכים לאט בין נהר של אנשים. הרחובות רועשים. מלאים בחיות וצבע.
שילה שותק. נראה שהוא מתאמץ לחפש את המילים הנכונות.

זוג צעיר, מלווים עגלה עם תינוקת קטנה, משוחחים לפנינו. שתי נערות סמינר מצחקקות מאחורינו. בחור במראה
חסידי עוקף אותנו מהצד, צעדיו מהירים.

אני לא רואה אנשים. רק סודות. בכל מקום. בכל פינה. כולם מבחוץ נראים לי אותו הדבר, שחקנים מעולים
על הבמה של החיים. לנפש יש סיפור אחר.

"נו, שילה. תדבר כבר", אני חושבת על הגרוע מכל. מעדיפה להיות פסימית. לא אכפת לי להיות מופתעת
במידה והחדשות שלו לא יהיו נוראיות כל-כך.

"אני לא יודע אם את יודעת", הוא לוקח נשימה, מתנשף. "אבא היה מתעסק
עם כספים. לקוחות היו מפקידים אצלו את החסכונות שלהם -".

"למה שיפקידו דווקא אצלו?" אני קוטעת אותו. הלב שלי דופק מהר.

"כשאת מפקידה כסף בבנק, הריבית שהוא מציע לך זעומה במיוחד. למען האמת, לא כל-כך משתלם להפקיד את
הכסף בבנק. אבא הציע לאנשים פרטיים ריבית גבוהה יותר. הרבה יותר גבוהה אם נדייק. פי עשר מזו שהציעו בבנק. לקוחות הפקידו אצלו את הכסף שלהם, ציפו לפדות אותו בתוספת מרשימה בבוא העת".

"תמשיך", אני לא באמת מבינה בענייני ריבית, אך טון הדיבור ששילה משתמש בו גורם ללב שלי לדפוק בקצב מהיר.

"אין לי מה להמשיך", הוא בוהה בנקודה נעלמת על המדרכה, שותק.


רק בחלוף עשרים שניות, אני מעכלת את המילים שלו. אנשים הפקידו אצלו כספים, ציפו לפדות אותם בבוא העת.

"שילה אל תגיד לי שאבא לא החזיר להם את הכסף. בבקשה אל תגיד את זה", הזיכרונות מהבהבים אצלי בראש במהירות כמו סדרת פלאשים. התמונה של שירי שואלת את אמא אם אנחנו חייבים למישהו כסף, הפנים האדומות
של אמא. התמונה של חני ושרי מביטות בי במבט מאשים. שיחות הטלפון הסודיות. הקמטים החדשים שנחרשו על המצח של אמא, הדאגה שהיא מתאמצת להסתיר.

"אבא לא החזיר להם את הכסף. לא את הקרן, ולא את הריבית. הוא נקלע לחובות. הכסף שהשקיע בבורסה, צנח".

"זה לא יכול להיות!!". אני נעצרת. שילה ממשיך ללכת עוד שני צעדים.
"זה פשוט לא יכול להיות!! בבקשה תגיד לי שאתה משקר"

אני עומדת קפואה על מקומי, מתירה לרוח לצלוף בפני. אנשים ממשיכים ללכת מלפני ומצדדי, נועצים בי מבטים תמהים.

אני רוצה לצייר מעגל. לא לזוז ממנו עד ששילה יבטיח לי שמדובר בסך הכל בעוד בדיחה לא מוצלחת מהאוסף שלו.
"מיכל, זה אמיתי", מעולם לא ראיתי את פניו של שילה רציניות כל-כך.

"אלוקים, המציאות הזו גדולה עלי", אני נושאת מבט אל השמים הכהים. מנסה להמשיך ללכת, אך המח לא נותן
פקודה לרגליים שלי לעשות את הפעולה הפשוטה הזו. רק הלב מצליח לנוע. מרגישה אותו נתלש ממקומו, צונח.
בדיוק כמו הכסף של אבא.

###
ביקורת תתקבל בשמחה.
 
נערך לאחרונה ב:

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק ז'

יום חמישי בצהריים, מתחיל הכי רגוע שיש: אני קוראת ספר, שירי קולעת צמות לליבי, ונתי מתפרש על הרצפה, מרכיב
פאזל בין מאה חלקים.

יש אווירה חורפית בבית, כל אחד נהנה בתוך עולמו הפנימי. אני אוהבת את הרגעים הללו, מרגישה ששוב חזרנו להיות משפחה.

"אני יוצאת לסידורים", אמא מכתיפה תיק. משאירה משימות לשירי, מבקשת מנתי שלא יבלגן את הבית. "תתנהגי יפה, מתוקה", היא מחייכת לליבי.

"מיכל, אני מאמינה שאני אחזור בערך עוד שעתיים, תשגיחי על נוני. היא לא אמורה להתעורר בזמן הקרוב".

"אין בעיה", אני מהנהנת מתוך הספר.

***

חצי שעה אחרי צאתה של אמא מהבית, נשמעות דפיקות עזות מכיוון הדלת. אני טורקת את הספר, המבטים שלי ושל שירי נפגשים. הפנים שלה אפורות, מאמינה שגם שלי.

אמא אמרה שתחזור רק בעוד שעתיים, זו לא היא. נתי מרכיב פאזל, שירי וליבי עומדות מולי. שילה בישיבה.

"מי זה?", אני קופצת מהספה.

שירי משחררת את השיער של ליבי. ילדה קטנה עם שיער חצי אסוף עומדת מאחורי. "מיכלי, אני מפחדת"

אני רצה אל הדלת.

"מי זה?", אני מצמידה עין לעינית.

"אני רוצה את הכסף שלי", שואג האיש מאחורי הדלת.

"איזה כסף?", ליבי מתחבאת מאחורי החצאית שלי.

"הכסף שאבא שלך לקח!! איפה הוא?" אני לא זז מכאן עד שאני מקבל את כל הכסף בחזרה".

שלוש שניות של שקט.

"תפתחו!!", האיש ממשיך לחבוט בדלת.

ליבי צורחת. נתי בוכה. שירי לוקחת את הטלפון: "אני מתקשרת למשטרה".

"את לא מתקשרת לאף אחד", אני חוטפת לה את הטלפון מהיד.

"אבא שלי לא גר כאן יותר", אני צועקת. השפתיים שלי רועדות. "אני מבקשת שתלך".

"אבא שלכם גנב!! שקרן!! אני רוצה את כל הכסף שהוא חייב לי", הקול מאחורי הדלת מתחזק.

"אבא שלי לא גר בבית הזה", קולי בוגד בי, רועד. "בבקשה תלך מכאן!!".

"אני לא אזוז מכאן, עד שאקבל את כל הכסף בחזרה", הדלת רועדת. עוד רגע נעקרת ממקומה.

ליבי רצה, מתחבאת מתחת המיטה.

נתי נכנס לפאניקה, מסתובב במעגלים גדולים.

נוני מתעוררת, הבכי שלה לחוץ.

שירי צועקת עלי: "תזמיני משטרה אם את לא רוצה שכולנו נמות היום!!".
 

CN

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
פרק ז'

יום חמישי בצהריים, מתחיל הכי רגוע שיש: אני קוראת ספר, שירי קולעת צמות לליבי, ונתי מתפרש על הרצפה, מרכיב
פאזל בין מאה חלקים.

יש אווירה חורפית בבית, כל אחד נהנה בתוך עולמו הפנימי. אני אוהבת את הרגעים הללו, מרגישה ששוב חזרנו להיות משפחה.

"אני יוצאת לסידורים", אמא מכתיפה תיק. משאירה משימות לשירי, מבקשת מנתי שלא יבלגן את הבית. "תתנהגי יפה, מתוקה", היא מחייכת לליבי.

"מיכל, אני מאמינה שאני אחזור בערך עוד שעתיים, תשגיחי על נוני. היא לא אמורה להתעורר בזמן הקרוב".

"אין בעיה", אני מהנהנת מתוך הספר.

***

חצי שעה אחרי צאתה של אמא מהבית, נשמעות דפיקות עזות מכיוון הדלת. אני טורקת את הספר, המבטים שלי ושל שירי נפגשים. הפנים שלה אפורות, מאמינה שגם שלי.

אמא אמרה שתחזור רק בעוד שעתיים, זו לא היא. נתי מרכיב פאזל, שירי וליבי עומדות מולי. שילה בישיבה.

"מי זה?", אני קופצת מהספה.

שירי משחררת את השיער של ליבי. ילדה קטנה עם שיער חצי אסוף עומדת מאחורי. "מיכלי, אני מפחדת"

אני רצה אל הדלת.

"מי זה?", אני מצמידה עין לעינית.

"אני רוצה את הכסף שלי", שואג האיש מאחורי הדלת.

"איזה כסף?", ליבי מתחבאת מאחורי החצאית שלי.

"הכסף שאבא שלך לקח!! איפה הוא?" אני לא זז מכאן עד שאני מקבל את כל הכסף בחזרה".

שלוש שניות של שקט.

"תפתחו!!", האיש ממשיך לחבוט בדלת.

ליבי צורחת. נתי בוכה. שירי לוקחת את הטלפון: "אני מתקשרת למשטרה".

"את לא מתקשרת לאף אחד", אני חוטפת לה את הטלפון מהיד.

"אבא שלי לא גר כאן יותר", אני צועקת. השפתיים שלי רועדות. "אני מבקשת שתלך".

"אבא שלכם גנב!! שקרן!! אני רוצה את כל הכסף שהוא חייב לי", הקול מאחורי הדלת מתחזק.

"אבא שלי לא גר בבית הזה", קולי בוגד בי, רועד. "בבקשה תלך מכאן!!".

"אני לא אזוז מכאן, עד שאקבל את כל הכסף בחזרה", הדלת רועדת. עוד רגע נעקרת ממקומה.

ליבי רצה, מתחבאת מתחת המיטה.

נתי נכנס לפאניקה, מסתובב במעגלים גדולים.

נוני מתעוררת, הבכי שלה לחוץ.

שירי צועקת עלי: "תזמיני משטרה אם את לא רוצה שכולנו נמות היום!!".

ב"ה

סיפור יפיפה. נוגע ללב.
בפרק הזה ממש הרגשתי את הלחץ באוויר.

וסתם כי ממש ממש חיפשתי הא/ערה:
המשפט "חצי שעה אחרי צאתה של אמא" -
במשלב קצת יותר גבוה משאר הקטע, שמשתמש בשפה דבורה יותר.
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
סיפור יפיפה. נוגע ללב.
בפרק הזה ממש הרגשתי את הלחץ באוויר.

וסתם כי ממש ממש חיפשתי הא/ערה:
המשפט "חצי שעה אחרי צאתה של אמא" -
במשלב קצת יותר גבוה משאר הקטע, שמשתמש בשפה דבורה יותר.
תודה רבה.
האמת שדו שיח אני אף פעם לא כותבת בלשון גבוהה אלא בשפה מדוברת, מהסיבה הפשוטה שאנשים לא מדברים ככה.
לכן את הקטע ההתחלתי שהיה מעין קריינות כן כתבתי בשפה גבוהה יותר. רוב הסיפור הוא דו שיח ולכן השתמשתי בשפה יותר מדוברת ולא גבוהה מדי.

טובב
אחרי הפרק האחרון אין מצב שאת מפסיקה את הסיפור המדהים הזה

מחכה ממש להמשך (השארת אותנו במתח!)
התקלת אותי. בדיוק חשבתי שאולי כדאי לשמור את הסיפור לטיימינג אחר בגלל שיש עומס בסיפורים בהמשכים. (בתקופה האחרונה עלו כאן הרבה...) אבל בעקבות כל התגובות שקיבלתי באשכול של הגרושים באיש את רעהו אני באמת מרגישה קצת לא נעים לא לעלות את הפרק הבא.
 

כתב עט

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
כתיבה קולחת. נהניתי לקרוא.
בפרקים מסויימים (כמו ההצגה שגנבה לאה) עברה בי ממש צמרמורת.

פה, בקטנה הפריע לי זה:
זוג צעיר, מלווים עגלה עם תינוקת קטנה, משוחחים לפנינו. שתי נערות סמינר מצחקקות מאחורינו. בחור במראה
חסידי עוקף אותנו מהצד, צעדיו מהירים.

אני לא רואה אנשים.
בעצם המשפט למטה מנוגד לתיאור הכל כך מפורט לעיל.

אבל באמת בקטנה, הסיפור מעולה.
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
כתיבה קולחת. נהניתי לקרוא.
בפרקים מסויימים (כמו ההצגה שגנבה לאה) עברה בי ממש צמרמורת.
תודה רבה.

בעצם המשפט למטה מנוגד לתיאור הכל כך מפורט לעיל.
תודה על ההערה. האמת שהכוונה לא הייתה שהיא לא מצליחה לראות פיזית את האנשים אלא בגלל שכל אחד מהם טומן עולם שלם בתוכו, היא לא מצליחה לראות אותם במובן השטחי. אבל בגלל שזה נכתב מיד אחרי התיאור המפורט אולי באמת אערוך את הקטע. תודה.

אבל באמת בקטנה, הסיפור מעולה.
אין צורך להתנצל;).
אני לא מפחדת מביקורת, ואפילו אוהבת לקבל אותה. תודה: )
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק ח' / חיים

"דייי", צעקה חזקה מפלחת את האוויר. כולם מביטים בי בתדהמה. אני נבהלת מעצמי: לא מאמינה שאני זו שצרחתי כך.

דקה ארוכה של שקט אימה.

אני מתקרבת אל הדלת, מביטה בעיניים מצומצמות באברהם השכן. הוא ניגש אל האיש, לוחש לו משהו באוזן. הלוואי והייתי יודעת מה. אני מנסה להתקרב, לא מצליחה לשמוע.

האיש בעל ההבעה הקשוחה נסוג לאחור. אני רואה את הגב שלו יורד במדרגות. לוקחת נשימה ארוכה, בולעת דמעות של הקלה. כמה אני מעריכה את הנשימה הזו, כמה אני מעריכה את החיים האלה פתאום.

"את סיכנת את כולנו!!", הפנים של שירי אדומות. "איך את מעיזה?".

"את זו שסיכנת אותנו" , אני מסתובבת לעברה, עיני יורות גיצים. "את יודעת מה היה קורה עם המשטרה הייתה נכנסת לסיפור שלנו?"

"כן! אני יודעת מה היה קורה!!", היא צועקת. "היית חוסכת טראומה מיותרת לאחים הקטנים שלך".

"ממש לא!!", אני מרימה אוקטבה, אישוניי גולשים לעיניה החיוורות של ליבי. "הם היו מפרידים ביננו. בדיוק כמו שלקחו לשבי את הילדים".

"זה לא אותו הדבר!!"

"למה?"

"שבי לא הייתה מסוגלת לגדל את הילדים שלה".

שקט משתרר פתאום, מפחיד. שירי מניחה יד על הפה, מבוהלת.

"איך את מעיזה לומר דבר כזה?", העיניים שלי מתמלאות בדמעות.

"אני... לא התכוונתי. טוב, הדיון הזה לא מתאים לפורום הזה", היא מביטה שניה אחת בי, שניה נוספת בליבי ונתי המבוהלים.

"אלוקים נתן לה את הילדים הללו ואם הוא החליט שהיא רשאית לגדל אותם, מי את שתחליטי אחרת. איך את מעיזה לומר דבר כזה?"

"מיכל, אני שונאת את הדרמות שלך! אמרתי שלא התכוונתי וזהו! זה לא הזמן המתאים לדבר על זה עכשיו", היא מגישה יד ימין לליבי. יד שמאל לנתי. שלושתם הולכים לחדרים.

אני נשארת בסלון. לבד. המחשבות פוצעות אותי.

בלילה ההוא, שאמא לחשה לי שזה סופי, החבילה מתפרקת. בכיתי המון. ידעתי שנצטרך להתמודד עם מצב כלכלי קשה. ידעתי שאפגוש באנשים שישאבו ממני את הרצון לחיות. ידעתי שהמריבות ביני לבין שירי יחריפו. אף על פי כן קיבלתי את ההחלטה באהבה, לא יכולתי לשאת יותר את השתיקות של אמא.

דבר אחד לא ידעתי: שאמצא את עצמי רדופה, נאבקת על פיסת חיים.
 
נערך לאחרונה ב:

חני כהן :)

משתמש מקצוען
בלילה ההוא, שאמא לחשה לי שזה סופי, החבילה מתפרקת. בכיתי המון. ידעתי שנצטרך להתמודד עם מצב כלכלי קשה. ידעתי שאפגוש באנשים שישאבו ממני את הרצון לחיות. ידעתי שהמריבות ביני לבין שירי יחריפו. אף על פי כן קיבלתי את ההחלטה באהבה, לא יכולתי לשאת יותר את השתיקות של אמא.

דבר אחד לא ידעתי: שאמצא את עצמי רדופה, נאבקת על פיסת חיים
נשארתי בלי מילים.... זה בועט הקטע הזה

תודה שהמשכת

איך את נוגעת לי בלב כל פרק מחדש... אין לך מושג... אל תפסיקי!!
 

אולי מעניין אותך גם...

לוח לימודים

מסלולי לימוד שאפשר לההצטרף
אליהם ממש עכשיו:

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכג

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם:ב הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יי אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ:ג חָנֵּנוּ יי חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז:ד רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים:
נקרא  6  פעמים

אתגר AI

השתקפות מרהיבה • אתגר 137

לוח מודעות

למעלה