סיפור בהמשכים הבריחה אל הלא נודע

[נ. גל]

פרק חזק.
יתכן שעריכה קלה, שתיתן קצת מקום לבנות שלא רואות שום בעיה בנעיצת מבטים, ומבחינתן זה באמת תקין, לבקש תשובות - תעצים את הפרק.

, מושכת אותי לאה לפינה

חיה עדיין משוכנעת שאני רק מעמידה פנים.

לאה או חיה?

הידיים שלי רועדות. גם הרגליים. הלב פועם בקצב איטי, חלש. אני מנסה להסדיר את הנשימות שלי, לא מצליחה. פותחת את הפה, מנסה לשאוב דרכו אוויר, מתנשפת. חולף בי הרהור אם כך מרגישים רגע לפני המוות.
כנראה שלא, חולפים כמה רגעים ארוכים ואני עדיין חיה.

תיאור יפה. זה אמור להיות התקף חרדה? כי זה נשמע ככה אבל אני לא בטוחה שלזה הכוונה.

 

[הודיה לוי.]

פרק חזק.
יתכן שעריכה קלה, שתיתן קצת מקום לבנות שלא רואות שום בעיה בנעיצת מבטים, ומבחינתן זה באמת תקין, לבקש תשובות - תעצים את הפרק.

קודם כל תודה רבה. התגובות שלך מועילות תמיד.
לא כ"כ הבנתי למה הכוונה. שיח בין הבנות שמדברות ביניהן או איתה?

לאה או חיה?

לאה.
תודה על שימת הלב, מתקנת.

תיאור יפה. זה אמור להיות התקף חרדה? כי זה נשמע ככה אבל אני לא בטוחה שלזה הכוונה.

לא, הכוונה לא הייתה להתקף חרדה.

 

[M . A]

נגעת לי בלב
אהבתי את הפרק הראשון, השני מיוחד.

"נו, אל תעמידי פנים של כבשה תמימה", היא מחייכת חיוך מסתורי, מנסה לשאוב ממני מידע. "בקשר לאבא שלך.
הוא ברח מהבית, נכון? למה כולן יודעות לפני?".

"אבא שלי מה??", אני לוקחת צעד וחצי אחורה, נאבקת בעצמי שלא ליפול.
"ברח", היא לוחשת בקול.

משהו מנקד את הגב שלי, מחורר. אני מסתובבת לאחור ומגלה עשרות זוגות עיניים ננעצות בי, מרחמות.
חלקן מאשימות, דורשות הסברים.
"מי אמר לך את זה??", אני נושכת שפתיים נטולות צבע, פוצעת את עצמי.
"כולן", חיה עדיין משוכנעת שאני רק מעמידה פנים.

"תגידי מה היה הסיפור עם אבא שלך?", שואלת אותי מישהי מי'3 שאפילו את שמה איני יודעת. אין לי תשובות. לשאלות, למבטים.

זו התנהגות שמתאימה אולי לגילאי עממי !
לבנות בסמינר יש רגישות גבוהה לחברות מתמודדות ומודעות לנושאים מעין אלה

 

[המלמד מבני ברק]

זו התנהגות שמתאימה אולי לגילאי עממי !
לבנות בסמינר יש רגישות גבוהה לחברות מתמודדות ומודעות לנושאים מעין אלה

גם לי זה היה מוזר

 

[נ. גל]

לא כ"כ הבנתי למה הכוונה. שיח בין הבנות שמדברות ביניהן או איתה?

ביניהן.
כדי להגיע לישירות חסרת טקט כזו מולה, חייב להיות מאחורי הגב שיח הרבה יותר פעיל ואקטיבי. האמירה הישירה "אבא שלך ברח מהבית" אומרת בעצם שמאחורי הגב נאמרו עוד הרבה דברים, גרועים יותר ומכאיבים יותר. נראה לי שצריכים לתת לזה מקום, כי גם מה שנאמר מאחורי הגב פוגע.

 

[הודיה לוי.]

נגעת לי בלב
אהבתי את הפרק הראשון, השני מיוחד.

תודה רבה, כיף לשמוע.

זו התנהגות שמתאימה אולי לגילאי עממי !
לבנות בסמינר יש רגישות גבוהה לחברות מתמודדות ומודעות לנושאים מעין אלה

גם לי זה היה מוזר

כדי להגיע לישירות חסרת טקט כזו מולה,

כשכתבתי את הקטע הזה ידעתי שיהיה עליו שאלות, אתם לגמרי צודקים.
ההתנהגות הזו לא מתאימה לבחורות סמינר, אפילו לא לילדות בנות שלוש. אבל ללאה ספציפית היא מאד מתאימה.
כשתכירו אותה תבינו. לאה תופיע גם בפרקים הבאים...

חלקן מאשימות, דורשות הסברים.

גם למשפט הזה יש הסבר, תאלצו להמתין לפרקים הבאים בשביל להבין...

 

[הודיה לוי.]

בעקבות התגובות כאן חשבתי אולי להשתיל פרק נוסף, לפני הפרק הנוכחי, סיטואציה עם לאה (שיראה את האופי שלה)
אשמח לשמוע את דעתכם.

קראתי שוב את הפרק ואמרתי אולי הוא קיצוני מדי. למרות שלצערי יש בו מן האמת.

'אני יתומה ואבא שלי חי', אמרה לי מישהי (בת להורים גרושים) לפי מה שהבנתי ממנה, לילדים להורים גרושים יש הרבה פחות רגישות מאשר לילדים יתומים...

 

[לוטם]

אני אוהבת את מה שקורה פה.
אמנם סיפור לא פשוט. לא קל. אבל אני אוהבת את זה.
זה נוגע, נותן את המבט מנקודה שונה על כל העניין.

בעקבות התגובות כאן חשבתי אולי להשתיל פרק נוסף, לפני הפרק הנוכחי, סיטואציה עם לאה (שיראה את האופי שלה)
אשמח לשמוע את דעתכם.

קראתי שוב את הפרק ואמרתי אולי הוא קיצוני מדי. למרות שלצערי יש בו מן האמת.

'אני יתומה ואבא שלי חי', אמרה לי מישהי (בת להורים גרושים) לפי מה שהבנתי ממנה, לילדים להורים גרושים יש הרבה פחות רגישות מאשר לילדים יתומים...

לדעתי כדאי שתעלי אותו. אפילו בצורה שונה (צבע אחר וכו') אבל זה נראה לי נצרך.

מחכה...

 

[הודיה לוי.]

אמנם סיפור לא פשוט. לא קל.

מקווה שלא מכאיב מדי...
כל פרק אני מוצאת את עצמי מתלבטת מחדש, מה לכתוב, מה לא. מצד אחד רוצה להכניס למודעות, מצד שני לא רוצה שיכאיב מדי. (בפרק השני כתבה לי מישהי (בת להורים גרושים...) שכמה שניסתה לא לבכות לא הצליחה. הבקרים. הלחץ. הלבד הזה...)

 

[לוטם]

מקווה שלא מכאיב מדי...
כל פרק אני מוצאת את עצמי מתלבטת מחדש, מה לכתוב, מה לא. מצד אחד רוצה להכניס למודעות, מצד שני לא רוצה שיכאיב מדי. (בפרק השני כתבה לי מישהי (בת להורים גרושים...) שכמה שניסתה לא לבכות לא הצליחה. הבקרים. הלחץ. הלבד הזה...)

יש לי חברה, בת להורים גרושים, ובאמת אני לא יודעת איך לדבר, כמה...
זה נחוץ מאוד, כל הסיפור הזה.
היא לא בקשר כל כך עם אבא שלה אלא עם האמא וכל פעם אני חושבת כמה פעמים לפני שאני אומרת משהו על אבא שלי, לא יודעת עד כמה מותר לדבר...

 

[הודיה לוי.]

היא לא בקשר כל כך עם אבא שלה אלא עם האמא וכל פעם אני חושבת כמה פעמים לפני שאני אומרת משהו על אבא שלי, לא יודעת עד כמה מותר לדבר...

אאו'ץ

לדעתי כדאי שתעלי אותו. אפילו בצורה שונה (צבע אחר וכו') אבל זה נראה לי נצרך.

מחכה...

בעז"ה אשתדל להעלות מחר את פרק ד'. למען האמת, הייתי קוראת לזה המשך של פרק ג'...(טוב, כבר אמרתי שיש לי בעיה עם פרקים ארוכים על גבי המסך...)

 

[הודיה לוי.]

פרק ג' -המשך/ קְלָרָה

אני חוצה את הרחובות, מטושטשת. לא שמה לב לרמזורים שמסמנים לי לעצור. רכב חולף לידיי, צופר. אני מביטה בו בבהלה: שוב עברתי באדום.

השעות האחרונות בסמינר חולפות מול עיניי: תפילה. שיעור. צלצול. לאה. אאו'ץ. כיתה. מבטים. לאה. אאו'ץ. אאו'ץ. אאו'ץ. זאת שוב לאה.

הזיכרונות לוקחים אותי שש אחורה, למסיבת בת מצווה של כיתה ו'.

כשאביגיל הודיעה על חלוקת תפקידים בהצגה המרכזית, כולן דיברו רק על קלרה. בהפסקות. בשיעורים. במפגשים אחרי הצהריים. כולן דיברו רק על זה: מי תיקח את התפקיד הגדול.

חלמתי על קלרה. ראיתי את עצמי בשמלה תכולה נוצצת, עומדת על הבמה, מרגשת את הקהל.
לאה טענה שהתפקיד לא מתאים לכל אחת, הסבירה שאין טעם שאתמודד.

בכל זאת ניסיתי.

חיכיתי שאולם החזרות יתרוקן, ניגשתי לאביגיל המאמנת. 'אפשר לנסות להיבחן?', שאלתי אותה. הפנים שלי היו אדומות. התביישתי בעצמי: ילדה לא ראויה.
'בוודאי', היא חייכה אלי.
אמרתי את המשפט הראשון, אביגיל התלהבה. מאד. במשפט השני הלסת שלה נשמטה בתדהמה: 'וואו. את עושה את זה מדהים'.

יומיים לאחר מכן, שהמחנכת הודיעה מי נבחרה לתפקיד הראשי, כולן שמחו בשבילי. חוץ מלאה.
'למה נבחנת בכלל?', היא משכה אותי הצידה, 'אמרתי לך שזה לא מתאים. את אולי לא יודעת, אבל כל הכיתה מדברת עליך מאחורי הגב, צוחקת. כדאי שתלכי לאביגיל מהר. תבקשי שתשבץ אותך בתפקיד אחר. חבל שתעשי לעצמך בושות'.

הלכנו ביחד לאביגיל. 'מיכל לא רוצה את התפקיד של קלרה', היא דיברה במקומי.
'למה? את עשית את זה מקסים', אביגיל הפנתה אליי מבט מאוכזב. 'את בטוחה?'
'כן. אני בטוחה', הקול של לאה בקע מתוך הגרון שלי, שרף.

היום הגדול הגיע.
האורות הצבעונים ריצדו על הבמה. לאה הייתה במרכז, הציגה את קלרה בביטחון מופרז. אני הייתי עלקא, המשרתת של קלרה, זו שמצייטת לכל מה שהיא אומרת.
שנאתי את עלקא. אישה בלי קול. בלי מילים.

באותו הלילה לא הצלחתי להירדם. ישבתי ליד החלון, מחיתי דמעות. עננים בכו איתי. 'אני רוצה להתנתק ולא יודעת איך', נשאתי עיניים רטובות לשמים הכהים, יהלומים זהרו בהם.
שמרתי לי כוכב אחד, נוצץ. רציתי לשאול אותו איך אפשר להשתחרר מהאזיקים שאני כרכתי על ידיי. לא שאלתי.

הכעיסה אותי החסות שלאה לקחה עלי, הכבידה. משא כבד שנשאתי על כתפיי, פחדתי לעזוב.

לא רציתי להיות ההד שלה, כמהתי להיות הקול שלי. לא רציתי להיות הצל שלה, התגעגעתי להיות האדם שאני.
איכשהו תמיד מצאתי את עצמי זוחלת אחריה, נגררת.

חצי תריסר חלף מאז, ועדיין הזכרונות מכים בי, צורבים. כאילו הכל קרה רק אתמול. דמעה אחת, רותחת, נושרת לי מהעין. על קלרה. מי שרציתי להיות ולא הייתי.

####
המשך יבוא אי"ה,
אני מקווה שעכשיו העניינים הסתדרו לכם קצת יותר, שתפו אותי כן, לא? ההתנהגות של לאה נראית עדיין מוזרה?
אני מכירה כמה 'לאות' כאלה. מקווה שאתם לא.

 

[הודיה לוי.]

פרק ד' / בובת שלג

בשעה אחת עשרה וחצי בבוקר אני שוב מוצאת את עצמי במיטה, מרוקנת. פטישים מכים ברקותיי.
בחוץ הכל מתנהל כרגיל: אנשים מתרוצצים בין חנויות, מכוניות שועטות על הכביש. עננים לבנים מעטרים שמים כחולים. יש גם שמש טובה.

הזמן לא עצר מלכת, זה רק החיים שלי שנדמו פתאום. מרגישה כאילו מישהו הטיל עלי כישוף, הקפיא. בובת שלג בתוך עולם שלם של אנשים חיים ונושמים. כל כך רוצה להיות חלק מתוך כל ההמולה הזו. לא מצליחה. שרשראות ברזל בלתי נראות קושרות אותי אל המיטה, כובלות את הנפש שלי.

אבא שלך ברח מהבית, נכון?, אני שומעת את הקול של חיה מהדהד בזיכרון שלי, כאילו היא ממש כאן. בחדר. סימני שאלה מתפזרים בחלל הדחוס, נעלמים.

אני שולפת את הנייד מהכיס. אצבעות רועדות מטיילות על המקשים, מחפשות איש קשר שייענה על השאלות שלי.
אני נעצרת בשילה. איך לא חשבתי עליו לפני כן.

"מה אתה יודע על אבא?", אני ניגשת ישירות לעניין, מדלגת על התחלה ואמצע.
"שלום שילה, אחי היקר, מה נשמע?", הוא דורש נימוס.
"שילה אין לי זמן לדיבורים מיותרים", אני נאנחת. "פשוט תדבר".
"אני לא יודע מה את רוצה", הוא שליו, מדבר לאט. "נחתת עלי משומקום".

"אתה באמת לא יודע? בטוח?? אז אולי תסביר לי מה זה השמועות האלו שרצות ברחובות", הברות מתגלגלות על לשוני, כושלות. אני לא לוקחת נשימה בין המילים, מדלגת על פסיקים ונקודות. "אבא עזב את הארץ? לאן הוא הלך?? למה חברות שלי יודעות את מה שאני לא יודעת? שילה זה נראה לך הגיוני?? תענה לי!!"

"חבל שאת מתעצבנת", אדישות צובעת את קולו. "את יודעת, על כל דקה של עצבים את מאבדת שישים שניות של אושר".
"שילה די כבר עם המשפטים הטיפשים שלך", סומק צובע את פניי, "פשוט תדבר".

הוא שותק חצי דקה ואז אומר: "רגע, את לא אמורה להיות בסמינר? עשרים לשתיים עשרה עכשיו", הטון שלו רגוע, שליו. אף ספינה לא טבעה בים שלו.
"השתחררתי", אני מעבירה יד על המצח, "שילה אל תתחמק".
"למה את לא שואלת את אמא?", הוא מקשה. "היא בטח תדע לענות לך".
"לא בא בחשבון", אני נחרצת. "לא רוצה להוסיף על הכאב שלה".
"טוב, מיכל, נדבר על הכל יותר מאוחר אני - ".
"שילה, לא!! אל תסנן אותי. לא עכשיו", אני מרימה אוקטובה אחת. הר געש משתולל בתוכי, מתפרץ.

"טוב, את יודעת מה, ניצחת", הוא נכנע בסוף. "יש כמה דברים שאת לא יודעת על אבא".
"עכשיו אתה מתחיל לדבר לעניין", חיוך של ניצחון סודק את פניי. "איזה קו מגיע לישיבה שלך?"
"מיכל, לא!", הוא החלטי. "נדבר על הכל בשבת".
"אתה מגיע לשבת?"
"כן"
"סגור. מחכה"
###

פתוח לביקורת כמו תמיד.

 

[נ. גל]

אני חוצה את הרחובות, מטושטשת. לא שמה לב לרמזורים שמסמנים לי לעצור. רכב חולף לידיי, צופר. אני מביטה בו בבהלה: שוב עברתי באדום.

אם היא לא שמה לב שמסמנים לה לעצור, איך היא יודעת שהיא עברה שוב באדום?

אאו'ץ.

אאוץ'.
הגרש בא לשנות את הצליל של האות צ' לשורקני יותר, ומגיע אחריה.

אני מקווה שעכשיו העניינים הסתדרו לכם קצת יותר, שתפו אותי כן, לא? ההתנהגות של לאה נראית עדיין מוזרה?
אני מכירה כמה 'לאות' כאלה. מקווה שאתם לא.

מובן יותר, כואב מעוד כיוון.
מעניין יהיה לראות לאן זה יתגלגל.

"סגור. מחכה"

גם אני.

 

[R.E.Y]

את אולי לא יודעת, אבל כל הכיתה מדברת עליך מאחורי הגב, צוחקת. כדאי שתלכי לאביגיל מהר

לאה הייתה במרכז, הציגה את קלרה בביטחון מופרז

והיא עדיין חברה שלה?
מקווה שתנצל ממנה מהר...

 

[R.E.Y]

אם היא לא שמה לב שמסמנים לה לעצור, איך היא יודעת שהיא עברה שוב באדום?

משום מה נראה לי שהיא עברה באדום בפעם אחרת שלא מתוארת בסיפור. לא יודעת, ככה הסתדר לי

 

[R.E.Y]

@הודיה לוי. ממש התחברתי לסיפור!
כתוב טוב, אמיתי ונוגע בלב

 

[מירי11111]

כתיבה יפה, קולחת, נעים לקרא.
ואני כמובן מסוקרנת לאיזה כיוונים תתפתח העלילה

 

[הודיה לוי.]

אם היא לא שמה לב שמסמנים לה לעצור, איך היא יודעת שהיא עברה שוב באדום?

משום מה נראה לי שהיא עברה באדום בפעם אחרת שלא מתוארת בסיפור. לא יודעת, ככה הסתדר לי

האמת שלזה הייתה הכוונה. עברה באדום, שמה לב רק אחרי שעברה כי צפרו לה. ואז בפעם השנייה שוב עברה באדום והבינה גם כן רק אחרי שצפרו לה...

אאוץ'.
הגרש בא לשנות את הצליל של האות צ' לשורקני יותר, ומגיע אחריה.

תודה רבה על הערה וההסבר, אתקן אצלי.

והיא עדיין חברה שלה?

אני אתן למיכל לענות:

'אני רוצה להתנתק ולא יודעת איך'

שנאתי את עלקא. אישה בלי קול. בלי מילים.

האמת שגם בקטע הזה שהיא אומרת שנאתי את עלקא הכוונה הייתה שהיא שונאת את עצמה על כך שלא מצליחה להיגמל מחברות שפוצעת אותה ולא רק את הדמות של עלקא. מקווה שזה היה מובן...

@הודיה לוי. ממש התחברתי לסיפור!
כתוב טוב, אמיתי ונוגע בלב

כתיבה יפה, קולחת, נעים לקרא.

תודה רבה!

 

[הודיה לוי.]

פרק ה' / נציב מלח

מיץ ענבים נשפך לתוך כוס מכסף, זולג על צלוחית עגולה. כולם עומדים סביב השולחן.
"יום השישי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם", שילה עומד במקום של אבא. קורא את הפסוקים לאט וברור.
יש שקט סביב השולחן שלנו. אני שונאת את השקט הזה. פעם אהבתי אותו, כשהיינו משפחה.


אחר כך כולם שרים אשת חיל. אני מביטה באמא, הלב שלי נצבט. עוצמת את העיניים חזק ושרה: "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר". אני שונאת את הנוזל הזה שמתגנב לעיניים שלי. מיכל. שבת היום. אסור לך לבכות. אני מזכירה לעצמי.
השקט לא עוזב את שולחן השבת שלנו גם בעת הסעודה. סכינים ומזלגות מתחככים זה בזה, משמיעים צליל מעצבן.


"תגידו, מה זה השקט הזה?", שירי מנפצת את השתיקה בסלון.
"את מוזמנת לדבר", אני גורפת שתי כפות סלט לצלחת שלי.
"פחות נעים לי לדבר לעצמי", היא לוקחת ביס מהחלה, מורחת אבוקדו.

"אמא תגידי, אנחנו חייבים למישהו כסף במקרה?", הלסת של שירי עדיין עסוקה בללעוס.
אמא מסיטה במהירות מבט לכיוונה. "מה? לא... לא ניראלי, למה את שואלת?". הפנים שלה מאדימות במהירות. צבען מתמזג היטב עם קוביות הסלק שעל השולחן.
"לא. כלום. סתם מישהי אמרה לי משהו שמישהי אמרה לה. אולי לא הבנתי אותה נכון. אגב, החלות יצאו מושלם".
"תודה, מותק", אמא יוצאת מהסלון. גוון הפנים שלה עדיין כהה מהרגיל.

"אם זה מה שיש לך להגיד, עדיף שלא תדברי", אני דוחפת לה מרפק מתחת לשולחן.
"אאוץ'", היא לא מבינה את הרמז. "מה בסך הכל אמרתי?"
"לא ראית איך הפנים של אמא נהיו אדומות פתאום?", אני לוחשת לה. "מי אמר לך ומה?"
"כלום. שום דבר. לא אמרתי כלום".

"קרה משהו?", אמא מצמצמת מבט לכיוונינו. הסיר של הדגים בידיה. אני תוהה לעצמי איך היא הספיקה לחזור מהר כל כך.
"לא כלום", אנחנו עונות ביחד.

דגים. מרק. שתיקה. עופות. בשר. ושוב פעם שקט. למה אמא נראית מתוחה כל - כך? למה העיניים שלה נושאת את כל הדאגה שבעולם? הלוואי ויכולתי לחלוק איתה פיסה של דאגה, חתיכה של כאב. קל יותר להתמודד ביחד.

אני סורקת את שולחן השבת שלנו: משטח מעץ עטוף במפה לבנה, חצי משפחה יושבת סביבו. המבט שלי שט על חני ונתי, ממשיך לשירי וליבי ונעצר בשילה.

הוא מפזר מלח על הדג, אחר כך על הכרוב והסלט. מוזג חצי כוס מיץ תפוזים ולוגם בשתי לגימות גדולות. כשהוא מסיים את הטיפה האחרונה הוא מבחין בי.
מבטינו מתמודדים.
המבט שלי אומר: זוכר שהבטחת לי תשובות.
הוא מהנהן. 'אל דאגה, מבטיח לענות לך על הכל. רק קצת סבלנות'.
אמא מביטה בנו. נראה שהיא מבינה את השיחה האילמת שמתנהלת ביננו.

שילה ממשיך לזרות מלח על כל מאכל שנוגע בצלחת שלו. "אתה יודע, הספורנו נותן פירוש נוסף למה אשתו של לוט הפכה לנציב מלח". אני קורצת לשירי. "אומרים שהיא הייתה טובלת במלח כל מאכל שהיה מגיע לידיה. תזהר שלא תהפוך לגוש מלח".
"ממש מצחיק", הוא נוגס מהחלה. אמא מחייכת. אני רושמת לעצמי ניצחון קטן: שפתיה של אמא נמתחו לכדי חיוך זעיר. בזכותי.

***
אשמח לביקורת