והיא מחסנת רק חלקית ובכל מיני מועדים שונים מאלו של משרד הבריאות.
יש שתי קצוות:
קצה אחד להתנגד אוטומטית לכל מה שהממסד אומר או עושה, תוך חוסר אמון מוחלט וייחוס כוונות שונות לגמרי מהמטרה הרשמית.
כגון:
כל מה שהממסד עושה, ולא משנה מה, זה אך ורק משיקולים כספיים ולא אכפת להם כלום חוץ מזה.
או:
כל מה שהם עושים, ולא משנה מה, זה כי הם נאבקים בתורה וביהדות, ולא אכפת להם כלום חוץ מזה.
הקצה השני הוא לתת אמון מלא ולחשוב שכל מה שנקבע במשרדים הוא בבחינת תורה למשה מסיני, ואין טעויות, ואין הטיות, ואין אף שיקול זר ואין סדרי עדיפויות מוטעים.
ויש משהו באמצע.
ומי שנמצא באמצע, מסוגל להשתדל לשקול כל עניין לגופו.
(וזה ודאי צריך להיעשות ביסודיות ובמתינות, תוך שימת לב לדעת מומחים אמיתיים בתחום המדובר).
אי אפשר להשוות אשה שלא מחסנת נגד שום מחלה כולל פוליו, לאשה שלא מחסנת נגד רוטה.
אי אפשר להשוות אשה שלא מחסנת בכלל, לאשה שהשתכנעה ( נכון או לא) שהרבה חיסונים ביחד מעמיסים מידי על המערכות של התינוק, ולכן היא מפזרת את החיסונים.
(אולי היא אפילו חושבת, שהסיבה למתן המרוכז של החיסונים היא טכנית. משום שאם לא יעשו כך, וידרשו מהורים להגיע המון פעמים, רבים יפספסו את החיסונים החשובים, ועדיף אם כך לתת ביחד מאשר לא לתת בכלל).
אפשר לדון אם היא צודקת או לא. אך אי אפשר להשוות למצב של אחד הקצוות.
ההבדל הוא, האם השיקולים ענייניים תוך למידת הנושא באופן אובייקטיבי עד כמה שאפשר כל עניין לגופו, או האם מדובר בעמדות מוחלטות מראש שנובעות מאמון מוחלט או מחוסר אמון מוחלט, ולא קשורות לנושא הספציפי עליו מדובר.