הנושאים החמים
הנושאים החמים
הסיפור אמיתי, אך עבר מעט שינויים. החוקרים לא באמת קיימים. ההשראה לשמו של רי'צי נלקחה משם סגן משטרת ניו-יורק החרדי ושם משפחתו משם המדינה 'טאורד' המוכרת מהמקרה של האיש ביפן (מי שלא מכיר, לא קרא 'נידונה לכישלון'...).תודה רבה לדורון פישלר, לוויקיפדיה, ולנ. נווה.
#1
1 בדצמבר 1948, 6:30 בבוקר, משטרת אוסטרליה.
הטלפון בתחנת המשטרה מצלצל.
"הלו?" פותח האדם מעבר לקו בלחץ, "משטרה, שומעים אותי? מצאתי איש מת על חוף הים בסומרטון פארק."
מכאן הכל התחיל.
כעבור מספר דקות, בחוף.
"תראו", אמר המתקשר לשוטרים, "יש טיילת ליד החוף, ויש גדר אבן שמפרידה בין החול לבין הטיילת, ומדרגות עץ שיורדות מהטיילת אל החול.
ליד המדרגות שוכב בן אדם שהיה נראה לי שהוא פשוט ישב רגע להסתכל על הים ונרדם שם. תראו, הנה, שם, זה ששוכב עם הרגליים לכיוון הים ושהראש שלו שעון על הגדר."
השוטרים מסתכלים על האיש. "איש לבן, נראה בסביבות גיל 45, הוא די נאה. הוא גבוה, שרירי, הוא לובש בגדים נקיים, חולצה לבנה מכופתרת, מכנסיים חומים, נעליים, ז'קט ועניבה." מסכם אחד השוטרים את מראה עיניו.
"וכמו כן, הוא מת." מוסיף המתקשר.
"האיש לא שוכב בשלולית דם. הוא לא דקור, הוא לא ירוי, אין עליו שום סימני אלימות. הוא פשוט מת."
השוטרים עושים חיפוש מהיר בבגדים של האיש, בכיסים שלו, והם מוצאים כמה דברים:
קופסת סיגריות, וקופסת גפרורים, מסרק, עוד מסרק אחד, היו לו שניים, חפיסת מסטיק, כרטיס אוטובוס וכרטיס רכבת.
מה שהם לא מוצאים זה ארנק, או תעודת זהות, או כל אמצעי זיהוי אחר. ככה שהזהות של האיש נשארת לא ברורה.
ואז הם מתחילים לחקור.
משרדו של החוקר ריצ'י טאווירד.
"אני מנסה לענות על שתי שאלות", אמר ריצ'י לידידו דונאלד, "א', מי זה האיש הזה? וב', מה הרג אותו?"
"נו, ומה גילית?" מסתקרן דונאלד.
"אז בקשר לשאלה הראשונה - מי זה?:
בדרך כלל, אם בן אדם כלשהו נעלם, מישהו ידווח על זה: משפחה, עבודה, חברים. אבל אף אחד בערים שמסביב לא מדווח על נעדר שמתאים לתיאור הזה.
עכשיו, לזה מצאתי תשובה פשוטה - האיש הזה לא מקומי. הוא הגיע לאזור יום לפני כן."
"איך אתה יודע?" שאל דונאלד.
"מיניתי צוות שישאל מי ראה את האיש הזה ביום האחרון, ולפי העדויות בניתי לוח זמנים של כל מה האיש הזה עשה ביום שהוא הגיע לפה.
אז אנחנו יודעים שהוא הגיע ברכבת לתחנת הרכבת המרכזית באדלייד, ב11 בבוקר. הוא קנה כרטיס אוטובוס, שלקח אותו לתחנה שנמצאת 20 דקות הליכה מהחוף."
"ואז?"
"ואז זהו. אין לנו מושג מה הוא עשה, כי הפעם הבאה שראו אותו זה ב19:15 בערב, שני אנשים שטיילו על החוף ראו אותו שוכב, באותו מקום בדיוק, ליד המדרגות. הם אמרו שהם ראו אותו זז, ככה שהוא לא היה מת בשלב הזה, אבל בדיעבד מתברר שהוא לא קם יותר משם.
"אז איך נדע מאיפה הוא?" שאל דונאלד.
"יש דרכים." נאנח ריצ'י, "אחת הדרכים לדעת מאיפה בן אדם מגיע, היא דרך הבגדים שלו. בתווית של הבגד אמור להיות שם של החנות שבה הוא נקנה, ובאיזו עיר החנות הזאת נמצאת.
"טוב, בוא נבדוק את הבגדים."
לאחר מספר דקות, ליד הגופה.
"טוב, מוזר..." פלט ריצ'י, "אין לו תוויות על הבגדים, כולם תלושות. זה טיפה מתחיל להיראות כמו איש שלא רוצה שידעו מי הוא..."
"ואיפה הארנק שלו בעצם?" שאל דונאלד, "הרי הוא היה רחוק מהבית, והוא קנה כרטיסי אוטובוס, כלומר היה עליו כסף, אבל בכיסים שלו לא הייתה אגורה. אז הוא איבד את הארנק? גנבו לו אותו? מישהו הרג אותו ולקח לו את הארנק כדי שלא יזהו אותו?"
"לא יודע", ענה ריצ'י, עדיין לא מצאנו אותו".
ובלוח החקירות של ריצ'י מופיעים שני משפטים בלבד:
"התשובה ל'מי זה?':
אין. לאף. אחד. מושג."
#1
1 בדצמבר 1948, 6:30 בבוקר, משטרת אוסטרליה.
הטלפון בתחנת המשטרה מצלצל.
"הלו?" פותח האדם מעבר לקו בלחץ, "משטרה, שומעים אותי? מצאתי איש מת על חוף הים בסומרטון פארק."
מכאן הכל התחיל.
כעבור מספר דקות, בחוף.
"תראו", אמר המתקשר לשוטרים, "יש טיילת ליד החוף, ויש גדר אבן שמפרידה בין החול לבין הטיילת, ומדרגות עץ שיורדות מהטיילת אל החול.
ליד המדרגות שוכב בן אדם שהיה נראה לי שהוא פשוט ישב רגע להסתכל על הים ונרדם שם. תראו, הנה, שם, זה ששוכב עם הרגליים לכיוון הים ושהראש שלו שעון על הגדר."
השוטרים מסתכלים על האיש. "איש לבן, נראה בסביבות גיל 45, הוא די נאה. הוא גבוה, שרירי, הוא לובש בגדים נקיים, חולצה לבנה מכופתרת, מכנסיים חומים, נעליים, ז'קט ועניבה." מסכם אחד השוטרים את מראה עיניו.
"וכמו כן, הוא מת." מוסיף המתקשר.
"האיש לא שוכב בשלולית דם. הוא לא דקור, הוא לא ירוי, אין עליו שום סימני אלימות. הוא פשוט מת."
השוטרים עושים חיפוש מהיר בבגדים של האיש, בכיסים שלו, והם מוצאים כמה דברים:
קופסת סיגריות, וקופסת גפרורים, מסרק, עוד מסרק אחד, היו לו שניים, חפיסת מסטיק, כרטיס אוטובוס וכרטיס רכבת.
מה שהם לא מוצאים זה ארנק, או תעודת זהות, או כל אמצעי זיהוי אחר. ככה שהזהות של האיש נשארת לא ברורה.
ואז הם מתחילים לחקור.
משרדו של החוקר ריצ'י טאווירד.
"אני מנסה לענות על שתי שאלות", אמר ריצ'י לידידו דונאלד, "א', מי זה האיש הזה? וב', מה הרג אותו?"
"נו, ומה גילית?" מסתקרן דונאלד.
"אז בקשר לשאלה הראשונה - מי זה?:
בדרך כלל, אם בן אדם כלשהו נעלם, מישהו ידווח על זה: משפחה, עבודה, חברים. אבל אף אחד בערים שמסביב לא מדווח על נעדר שמתאים לתיאור הזה.
עכשיו, לזה מצאתי תשובה פשוטה - האיש הזה לא מקומי. הוא הגיע לאזור יום לפני כן."
"איך אתה יודע?" שאל דונאלד.
"מיניתי צוות שישאל מי ראה את האיש הזה ביום האחרון, ולפי העדויות בניתי לוח זמנים של כל מה האיש הזה עשה ביום שהוא הגיע לפה.
אז אנחנו יודעים שהוא הגיע ברכבת לתחנת הרכבת המרכזית באדלייד, ב11 בבוקר. הוא קנה כרטיס אוטובוס, שלקח אותו לתחנה שנמצאת 20 דקות הליכה מהחוף."
"ואז?"
"ואז זהו. אין לנו מושג מה הוא עשה, כי הפעם הבאה שראו אותו זה ב19:15 בערב, שני אנשים שטיילו על החוף ראו אותו שוכב, באותו מקום בדיוק, ליד המדרגות. הם אמרו שהם ראו אותו זז, ככה שהוא לא היה מת בשלב הזה, אבל בדיעבד מתברר שהוא לא קם יותר משם.
"אז איך נדע מאיפה הוא?" שאל דונאלד.
"יש דרכים." נאנח ריצ'י, "אחת הדרכים לדעת מאיפה בן אדם מגיע, היא דרך הבגדים שלו. בתווית של הבגד אמור להיות שם של החנות שבה הוא נקנה, ובאיזו עיר החנות הזאת נמצאת.
"טוב, בוא נבדוק את הבגדים."
לאחר מספר דקות, ליד הגופה.
"טוב, מוזר..." פלט ריצ'י, "אין לו תוויות על הבגדים, כולם תלושות. זה טיפה מתחיל להיראות כמו איש שלא רוצה שידעו מי הוא..."
"ואיפה הארנק שלו בעצם?" שאל דונאלד, "הרי הוא היה רחוק מהבית, והוא קנה כרטיסי אוטובוס, כלומר היה עליו כסף, אבל בכיסים שלו לא הייתה אגורה. אז הוא איבד את הארנק? גנבו לו אותו? מישהו הרג אותו ולקח לו את הארנק כדי שלא יזהו אותו?"
"לא יודע", ענה ריצ'י, עדיין לא מצאנו אותו".
ובלוח החקירות של ריצ'י מופיעים שני משפטים בלבד:
"התשובה ל'מי זה?':
אין. לאף. אחד. מושג."
