אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
הסיפור אמיתי, אך עבר מעט שינויים. החוקרים לא באמת קיימים. ההשראה לשמו של רי'צי נלקחה משם סגן משטרת ניו-יורק החרדי ושם משפחתו משם המדינה 'טאורד' המוכרת מהמקרה של האיש ביפן (מי שלא מכיר, לא קרא 'נידונה לכישלון'...).תודה רבה לדורון פישלר, לוויקיפדיה, ולנ. נווה.

#1

1 בדצמבר 1948, 6:30 בבוקר, משטרת אוסטרליה.

הטלפון בתחנת המשטרה מצלצל.

"הלו?" פותח האדם מעבר לקו בלחץ, "משטרה, שומעים אותי? מצאתי איש מת על חוף הים בסומרטון פארק."

מכאן הכל התחיל.


כעבור מספר דקות, בחוף.


"תראו", אמר המתקשר לשוטרים, "יש טיילת ליד החוף, ויש גדר אבן שמפרידה בין החול לבין הטיילת, ומדרגות עץ שיורדות מהטיילת אל החול.

ליד המדרגות שוכב בן אדם שהיה נראה לי שהוא פשוט ישב רגע להסתכל על הים ונרדם שם. תראו, הנה, שם, זה ששוכב עם הרגליים לכיוון הים ושהראש שלו שעון על הגדר."

השוטרים מסתכלים על האיש. "איש לבן, נראה בסביבות גיל 45, הוא די נאה. הוא גבוה, שרירי, הוא לובש בגדים נקיים, חולצה לבנה מכופתרת, מכנסיים חומים, נעליים, ז'קט ועניבה." מסכם אחד השוטרים את מראה עיניו.

"וכמו כן, הוא מת." מוסיף המתקשר.

"האיש לא שוכב בשלולית דם. הוא לא דקור, הוא לא ירוי, אין עליו שום סימני אלימות. הוא פשוט מת."

השוטרים עושים חיפוש מהיר בבגדים של האיש, בכיסים שלו, והם מוצאים כמה דברים:

קופסת סיגריות, וקופסת גפרורים, מסרק, עוד מסרק אחד, היו לו שניים, חפיסת מסטיק, כרטיס אוטובוס וכרטיס רכבת.

מה שהם לא מוצאים זה ארנק, או תעודת זהות, או כל אמצעי זיהוי אחר. ככה שהזהות של האיש נשארת לא ברורה.

ואז הם מתחילים לחקור.


משרדו של החוקר ריצ'י טאווירד.

"אני מנסה לענות על שתי שאלות", אמר ריצ'י לידידו דונאלד, "א', מי זה האיש הזה? וב', מה הרג אותו?"

"נו, ומה גילית?" מסתקרן דונאלד.

"אז בקשר לשאלה הראשונה - מי זה?:

בדרך כלל, אם בן אדם כלשהו נעלם, מישהו ידווח על זה: משפחה, עבודה, חברים. אבל אף אחד בערים שמסביב לא מדווח על נעדר שמתאים לתיאור הזה.

עכשיו, לזה מצאתי תשובה פשוטה - האיש הזה לא מקומי. הוא הגיע לאזור יום לפני כן."

"איך אתה יודע?" שאל דונאלד.

"מיניתי צוות שישאל מי ראה את האיש הזה ביום האחרון, ולפי העדויות בניתי לוח זמנים של כל מה האיש הזה עשה ביום שהוא הגיע לפה.

אז אנחנו יודעים שהוא הגיע ברכבת לתחנת הרכבת המרכזית באדלייד, ב11 בבוקר. הוא קנה כרטיס אוטובוס, שלקח אותו לתחנה שנמצאת 20 דקות הליכה מהחוף."

"ואז?"

"ואז זהו. אין לנו מושג מה הוא עשה, כי הפעם הבאה שראו אותו זה ב19:15 בערב, שני אנשים שטיילו על החוף ראו אותו שוכב, באותו מקום בדיוק, ליד המדרגות. הם אמרו שהם ראו אותו זז, ככה שהוא לא היה מת בשלב הזה, אבל בדיעבד מתברר שהוא לא קם יותר משם.

"אז איך נדע מאיפה הוא?" שאל דונאלד.

"יש דרכים." נאנח ריצ'י, "אחת הדרכים לדעת מאיפה בן אדם מגיע, היא דרך הבגדים שלו. בתווית של הבגד אמור להיות שם של החנות שבה הוא נקנה, ובאיזו עיר החנות הזאת נמצאת.

"טוב, בוא נבדוק את הבגדים."


לאחר מספר דקות, ליד הגופה.

"טוב, מוזר..." פלט ריצ'י, "אין לו תוויות על הבגדים, כולם תלושות. זה טיפה מתחיל להיראות כמו איש שלא רוצה שידעו מי הוא..."

"ואיפה הארנק שלו בעצם?" שאל דונאלד, "הרי הוא היה רחוק מהבית, והוא קנה כרטיסי אוטובוס, כלומר היה עליו כסף, אבל בכיסים שלו לא הייתה אגורה. אז הוא איבד את הארנק? גנבו לו אותו? מישהו הרג אותו ולקח לו את הארנק כדי שלא יזהו אותו?"

"לא יודע", ענה ריצ'י, עדיין לא מצאנו אותו".

ובלוח החקירות של ריצ'י מופיעים שני משפטים בלבד:

"התשובה ל'מי זה?':

אין. לאף. אחד. מושג."
 

חי מינץ

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הסיפור אמיתי, אך עבר מעט שינויים. החוקרים לא באמת קיימים. ההשראה לשמו של רי'צי נלקחה משם סגן משטרת ניו-יורק החרדי ושם משפחתו משם המדינה 'טאורד' המוכרת מהמקרה של האיש ביפן (מי שלא מכיר, לא קרא 'נידונה לכישלון'...).תודה רבה לדורון פישלר, לוויקיפדיה, ולנ. נווה.

#1

1 בדצמבר 1948, 6:30 בבוקר, משטרת אוסטרליה.

הטלפון בתחנת המשטרה מצלצל.

"הלו?" פותח האדם מעבר לקו בלחץ, "משטרה, שומעים אותי? מצאתי איש מת על חוף הים בסומרטון פארק."

מכאן הכל התחיל.


כעבור מספר דקות, בחוף.


"תראו", אמר המתקשר לשוטרים, "יש טיילת ליד החוף, ויש גדר אבן שמפרידה בין החול לבין הטיילת, ומדרגות עץ שיורדות מהטיילת אל החול.

ליד המדרגות שוכב בן אדם שהיה נראה לי שהוא פשוט ישב רגע להסתכל על הים ונרדם שם. תראו, הנה, שם, זה ששוכב עם הרגליים לכיוון הים ושהראש שלו שעון על הגדר."

השוטרים מסתכלים על האיש. "איש לבן, נראה בסביבות גיל 45, הוא די נאה. הוא גבוה, שרירי, הוא לובש בגדים נקיים, חולצה לבנה מכופתרת, מכנסיים חומים, נעליים, ז'קט ועניבה." מסכם אחד השוטרים את מראה עיניו.

"וכמו כן, הוא מת." מוסיף המתקשר.

"האיש לא שוכב בשלולית דם. הוא לא דקור, הוא לא ירוי, אין עליו שום סימני אלימות. הוא פשוט מת."

השוטרים עושים חיפוש מהיר בבגדים של האיש, בכיסים שלו, והם מוצאים כמה דברים:

קופסת סיגריות, וקופסת גפרורים, מסרק, עוד מסרק אחד, היו לו שניים, חפיסת מסטיק, כרטיס אוטובוס וכרטיס רכבת.

מה שהם לא מוצאים זה ארנק, או תעודת זהות, או כל אמצעי זיהוי אחר. ככה שהזהות של האיש נשארת לא ברורה.

ואז הם מתחילים לחקור.


משרדו של החוקר ריצ'י טאווירד.

"אני מנסה לענות על שתי שאלות", אמר ריצ'י לידידו דונאלד, "א', מי זה האיש הזה? וב', מה הרג אותו?"

"נו, ומה גילית?" מסתקרן דונאלד.

"אז בקשר לשאלה הראשונה - מי זה?:

בדרך כלל, אם בן אדם כלשהו נעלם, מישהו ידווח על זה: משפחה, עבודה, חברים. אבל אף אחד בערים שמסביב לא מדווח על נעדר שמתאים לתיאור הזה.

עכשיו, לזה מצאתי תשובה פשוטה - האיש הזה לא מקומי. הוא הגיע לאזור יום לפני כן."

"איך אתה יודע?" שאל דונאלד.

"מיניתי צוות שישאל מי ראה את האיש הזה ביום האחרון, ולפי העדויות בניתי לוח זמנים של כל מה האיש הזה עשה ביום שהוא הגיע לפה.

אז אנחנו יודעים שהוא הגיע ברכבת לתחנת הרכבת המרכזית באדלייד, ב11 בבוקר. הוא קנה כרטיס אוטובוס, שלקח אותו לתחנה שנמצאת 20 דקות הליכה מהחוף."

"ואז?"

"ואז זהו. אין לנו מושג מה הוא עשה, כי הפעם הבאה שראו אותו זה ב19:15 בערב, שני אנשים שטיילו על החוף ראו אותו שוכב, באותו מקום בדיוק, ליד המדרגות. הם אמרו שהם ראו אותו זז, ככה שהוא לא היה מת בשלב הזה, אבל בדיעבד מתברר שהוא לא קם יותר משם.

"אז איך נדע מאיפה הוא?" שאל דונאלד.

"יש דרכים." נאנח ריצ'י, "אחת הדרכים לדעת מאיפה בן אדם מגיע, היא דרך הבגדים שלו. בתווית של הבגד אמור להיות שם של החנות שבה הוא נקנה, ובאיזו עיר החנות הזאת נמצאת.

"טוב, בוא נבדוק את הבגדים."


לאחר מספר דקות, ליד הגופה.

"טוב, מוזר..." פלט ריצ'י, "אין לו תוויות על הבגדים, כולם תלושות. זה טיפה מתחיל להיראות כמו איש שלא רוצה שידעו מי הוא..."

"ואיפה הארנק שלו בעצם?" שאל דונאלד, "הרי הוא היה רחוק מהבית, והוא קנה כרטיסי אוטובוס, כלומר היה עליו כסף, אבל בכיסים שלו לא הייתה אגורה. אז הוא איבד את הארנק? גנבו לו אותו? מישהו הרג אותו ולקח לו את הארנק כדי שלא יזהו אותו?"

"לא יודע", ענה ריצ'י, עדיין לא מצאנו אותו".

ובלוח החקירות של ריצ'י מופיעים שני משפטים בלבד:

"התשובה ל'מי זה?':

אין. לאף. אחד. מושג."
תמאם שוד!
אני מכיר את הסיפור הזה כבר שנים
בין היתר מהתשובה
אבל הופתעתי שבכל זאת הצלחת להכניס את הגוון שלך
מדהים!
וסתם משהו שמעניין אותי - אתה עורך דין?
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
תמאם שוד!
אני מכיר את הסיפור הזה כבר שנים
בין היתר מהתשובה
אבל הופתעתי שבכל זאת הצלחת להכניס את הגוון שלך
מדהים!
תודה רבה. לא הרבה מכירים אותו בדווקא, לכן החלטתי לכתוב עליו כאן...


וסתם משהו שמעניין אותי - אתה עורך דין?
לא לפי מה שידוע לי (למה אתה שואל?)...
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
#2

"טוב, אז לפחות, ממה הוא מת?" שאל דונאלד.

"בשביל זה צריך להעביר את הגופה לבית החולים, שם פתולוג יעשה לו ניתוח שלאחר המוות", עונה ריצ'יי בהחלטיות.


כעבור מספר שעות, בית החולים.

"אז ככה", פתח הפתולוג את דבריו, "בגדול, אני לא יודע למה הוא מת. אין לו פצעים בגוף, אין לו חבורות בולטות] הלב שלו במצב טוב יחסית למת, ואפשר אפילו לומר שהוא היה בכושר, מכיוון ששריר התאומים הנמצא בחלקו האחורי של הקרסול מפותח ביותר, ובגלל זה גם אני חושב שהאיש היה רקדן בלט. רק למי שמבלה הרבה זמן על קצות האצבעות יכולים להיות שרירים כאלו."

"בקיצור, האיש היה לגמרי בריא", סיכם דונאלד את דברי הפתולוג, "נראה שהוא פשוט נשכב על החול ופשוט הפסיק לחיות, מסיבה לא ברורה."

"ומה עם רעל?" שאל ריצ'י.

"זאת האופציה היחידה שנשארה, ולמרות שאני לא יכול לומר את זה בוודאות, בגלל שאין עדויות לסיבה אחרת, אני קובע שסיבת המוות היא כנראה רעל."

"טוב," אמר דונאלד, "הגיע זמן לשלוח דגימות דם לבדיקת רעלים".


כעבור מספר דקות.

"הבדיקות חזרו שליליות." דיווח דונאלד לריצ'י, "לא מצאו לו רעלים או חומרים בדם."

"יש פה עוד משהו מוזר ששמתי לב אליו עכשיו", אמר ריצ'י לפתע, "כשאנשים מורעלים בדרך כלל הם מקיאים ומתפתלים. לא היה שום סימן לדבר כזה אצל האיש."

ובלוח של ריצ'י נוספו עוד שני משפטים:

"התשובה ל'מה הרג את האיש':

אין. לאף. אחד. מושג."


כעבור חודש.


"יש לי רעיון", זעק לפתע ריצ'י בקול.

"מה?" שאל דונאלד.

"נבדוק בתחנת הרכבת. יש שם שירות של שמירת חפצים. אז למה שלא נלך לשם ונברר אם האיש במקרה השאיר שם איזה תיק או משהו שהוא עבר שם?"

"רעיון טוב", המהם דונאלד בשקט, "הולכים."

כעבור מספר דקות, בתחנת הרכבת.

"יש כאן מזוודה שמישהו השאירו לפני חודש." אמר מנהל מחלקת האבדות, "אף אחד לא בא לקחת אותה."

"בוא נבדוק אותה", הכריז דונאלד.

"לפי שאריות הבדים והחוטים פה...", אמר ריצ'י בעודו מתבונן במזוודה, "מובן שזו באמת המזוודה שלו. הוא השאיר אותה בתחנה, וכנראה התכוון לחזור לקחת אותה מאוחר יותר. יש כאן בגדים, כמה זוגות מכנסיים, חולצות להחלפה, משחת נעליים, מברשת, סבוניה, ניירות, ועפרונות. אבל אין כאן ארנק או תעודה מזהה. אה, ובאף בגד אין תווית. כלומר, כמעט על אף אחד, יש פה שלושה בגדים בעלי תגית עם השם 'קִין', כל פעם מאוית בצורה שונה."

"שזה מאוד מוזר," הבין דונאלד, "רוב האנשים יודעים איך לאיית את השם שלהם. בוא ניצור קשר עם אנשים בממשלה, כדי למצוא איפה יש בן אדם נעדר בשם קין."


כעבור מספר דקות, משרדי הממשלה.

"מצטער לאכזב אתכם," אמר הפקיד, "אבל אין לנו אחד כזה. לאף אחד בכל אוסטרליה לא נעדר אדם בשם קין."

ועל הלוח של רי'צי נוספים עוד שני משפטים:

"התשובה ל'איפה הוא גר':

לאף. אחד אין. שום. מושג".
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ת'

קסט תִּקְרַב רִנָּתִי לְפָנֶיךָ יי כִּדְבָרְךָ הֲבִינֵנִי:קע תָּבוֹא תְּחִנָּתִי לְפָנֶיךָ כְּאִמְרָתְךָ הַצִּילֵנִי:קעא תַּבַּעְנָה שְׂפָתַי תְּהִלָּה כִּי תְלַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:קעב תַּעַן לְשׁוֹנִי אִמְרָתֶךָ כִּי כָל מִצְוֹתֶיךָ צֶּדֶק:קעג תְּהִי יָדְךָ לְעָזְרֵנִי כִּי פִקּוּדֶיךָ בָחָרְתִּי:קעד תָּאַבְתִּי לִישׁוּעָתְךָ יי וְתוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי:קעה תְּחִי נַפְשִׁי וּתְהַלְלֶךָּ וּמִשְׁפָּטֶךָ יַעֲזְרֻנִי:קעו תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי:
נקרא  2  פעמים

אתגר AI

בעלי חיים בראשי תיבות • אתגר 134

לוח מודעות

למעלה