תודה רבה על התגובות.
פרק נוסף, שונה.
כד | ציפי
כשאני מגלגלת בראש את החיים שלי עד עכשיו, של צורי ושל קלמי, אני באמת מופתעת. כאילו - איך מישהו יכול היה לנחש שכל אחד ימצא לעצמו כיוון כזה מסויים; כה שונה מהשני?
קלמי של היום הוא פשוט אישיות. ואני הראשונה להודות. נכון, חרדי לגמרי, הארד קור, לבוש בביגוד שחור לבן של ימי הביניים במזרח אירופה ולומד בישיבה מבוקר ועד ערב, אבל - אישיות. יציב, חכם, מאמין לגמרי באידיאלים שהוא מאמין בהם. הוא גם מייעץ להרבה צעירים, יש לו את זה. גם בקטע הדתי והתורני אני יודעת שהוא מצליח מאוד. הוא כבר כתב והדפיס שלושה קונטרסים - כך הוא מכנה את החוברות הדקות והמוקפדות שהוא הפיק - ושיש לו מעמד טוב. הרבה יותר מטוב, מעמד נכבד. אני יודעת שמשפחות חרדיות נחשבות רוצות אותו כחתן. ואני לא אכתוב פה את הביקורת שיש לי על עולם השידוכים החרדי, כי עכשיו אני רוצה לדבר לא על קלמי או עליי, אלא על צורי.
צורי צורי. אף אחד מאיתנו מעולם לא פענח אותו. אני זוכרת את אבא שלי, עודד, מתגנב בשקט לסלון, ונעמד בדממה מאחורי צורי השוכב ומרותק כולו לספרון כלשהו. עודד היה עומד שם בסבלנות של נחש פעמונים, חושף שיניים כמו דרקון סיני עתיק, פורש את האצבעות הגדולות של באוויר, מרוחות בקטשופ מקולקל - וכמעט לא נושם, מחכה בקור רוח עד שצורי יקלוט אותו. המַראה היה מצחיק אותו בטרוף; צורי הנלפת והנבהל. מזועזע עד עמקי נשמתו כל פעם מחדש.
כמו אז, גם כיום אני לא מבינה איך גבר בוגר מסוגל להנות מהשתטות כזו. ועוד מהפחד של הבן שלך?! להתגנב בשקט קרוב קרוב לבן שלך, לעמוד מאחוריו בלי לזוז, לחכות עד שהוא ירים את העיניים במקרה וכמעט יצרח מרוב פחד?
אבל אולי הבעיה בי. אני אישה שלא מבינה מעשי קונדס משום סוג. לא מבינה וגם לא רוצה להבין. הראש שלי בנוי אחרת.
מעניין שינון ממש נהנה ממתיחות. הוא ואבא שלי הם ממש "שידוך משמיים", כפי שקלמי אוהב לומר. מידי פעם הם מחליפים אחד עם השני מתנות, זוועות עולם. בדרך כלל סבב כזה נפתח כשעודד נותן לו בונוס כספי על הצלחה גדולה בשיווק, ומצרף איזו מתנה מחרידה. ינון נהנה כמו ילד קטן, וממהר לחרוש את העולם ולחפש מתנה יותר גרועה כדי להחזיר. בסבב האחרון עודד נתן לו עכבר למחשב שמעוצב כמו - אלוקים אדירים - יד כרותה ומדממת, ועודד החזיר לו בעט פרקר שגרתית ורגילה. כלומר - כמעט רגילה. כי ברגע שלוחצים עליה היא משמיעה קולות ונהימות של חרק לועס עשב. עם כל הרשרושים. זה מחריד, אני יודעת.
מייד אחרי החתונה ינון הכין לי 'הפתעה'. הייתי אז בתקופה סופר לחוצה, הסתובבתי בין עשרות חנויות עם המעצבות ניטלי ולילי, חיפשנו ריהוט מתאים למשרדים החדשים של הבונות היוצרות. בערבים הייתי חוזרת מותשת, מנסה להיות נחמדה לינון ולהקשיב לדרשות שלו בענייני ביקבוק, תמציות, וההבדלים התהומיים (כלשונו) בין הבירה של עודד ובין כל בירה אחרת בשוק. שיהיה בריא ינון. היום הוא כבר נזהר ולא מגזים בנאומי מכירות שלו, אבל אז הוא עף על עצמו. הייתי צוחקת בעייפות ואומרת לו בעדינות שאני מוכנה לקנות ממנו את כל המפעל של אבא שלי, רק שיעזוב אותי במנוחה.
אחר כך הוא נעלב, אז סיפרתי לו על האבא שלי, על מה שהבירה שלו מיצגת בעיני, את הניתוק והאטימות שלו. אני חושבת שהוא הבין.
באותה תקופה ינון עוד לא ידע שאני לא יכולה לסבול מתיחות. כך קרה שערב אחד חזרתי והוא לא היה בבית. ניצלתי את השקט ועשיתי הרפייה עמוקה בשיטה שלמדתי מלילי המעצבת. ישבתי בתנוחות הלוטוס על השטיח, התמכרתי לעצמי. ישבתי בדיוק בין הספה ובין שולחן הקפה שמלווה אותנו עד היום. נושמת לאט. שוקעת בשדה פרחים דמיוני עם חבצלות וורודות וכתומות. כאשר הייתי בשלב מאוד עמוק, פתאום שמעתי את ינון... מתחת הספה. לוחש בקול מתוח: ציפי, ציפי, ציפי.
ב-וםם. כמעט מתתי. אמיתי. הלב שלי זינק כמו ניסוי טילים צפון קוריאני מצ'ואיאסטי. לא הבנתי איך הוא התגנב לבית, ובטח שלא הבנתי מאיפה הקול שלו מגיע בדיוק. הספה הייתה נמוכה, לא היה מקום להסתתר מתחתיה.
לא שלטתי בעצמי, צרחתי מכל הלב. פחדתי לזוז. דמיינתי שיש מישהו עם נשק בבית, אולי שינון סתם ככה נמצא מחוץ לבית, בגינה, ולוחש לי דרך חור בקיר. לא יודעת, לא חשבתי. צרחתי כמו משוגעת.
לאט לאט אני קולטת שאני צורחת לאוויר, וינון כאילו מתעלם ממני. לא מגיב לצרחות שלי, וממשיך ללחוש בשקט, בדיוק באותו קול מסתורי ומטושטש: ציפי... ציפי... ציפי...
ברגע ששמתי לב לכך, קפצתי בבת אחת מתנוחת הלוטוס. קפיצה חתולית שאפילו מאמנת הכושר שלי, סילנית, לא יודעת לבצע - והסתובבתי אחורנית. סורקת את הספה.
לא ראיתי כלום.
עברו עשרים שניות, וינון שוב פעם התחיל ללחוש. באותו קול לחוץ ונמוך. ציפי... ציפי... ציפי...
הפעם לא נתתי לעצמי לחשוב. חטפתי את הספה הכבדה, הרמתי אותה כמעט באלימות והעפתי אותה הצידה. עצמתי את האוזניים עד ש'הבום' נרגע, ואז ראיתי את זה.
עיגול פסלטיק לבן, טיפשי, בגודל של כדור טניס בערך. רמקול זעיר, נייד, קטן ומפגר. הרמתי אותו בגועל תוך כדי שהוא ממשיך להשמיע לי את ההקלטה המתוזמנת שינון הכין כדי למתוח אותי. ראיתי שמוטבע עליו כיתוב באותיות אדומות בולטות: המותח הלאומי.
זרקתי את הכדור בכל הכוח שיש לי על הרצפה ליד השטיח, הוא התפרק לעשרות חלקים קטנים והשתתק, משאיר שקע קטן ברצפה היפה. והלב שלי עדיין דהר כמו סוס פראי בקנזס. הדם טס לי בעורקים, רעדתי. לקחו לי כמה ימים שלמים (!) עד שהעזתי לשבת שוב פעם בתנוחת הלוטוס באותו מקום.
בערב צרחתי על ינון כמו פסיכית. המסכן הסמיק כמו עגבניה מקולקלת, אדום ומזיע. מאז הוא כבר למד לא למתוח אותי. עם השנים, פה ושם, קורה שאני רואה שממש מתחשק לו למתוח אותי קצת, במיוחד כשאני ממהרת ולחוצה - אבל הוא עוצר את עצמו ומתגבר. מתחשב ברגשותיי. אני מעריכה את האיש שלי.
אגב, על המתיחה ההיא לא נשארתי חייבת. למחרת מצאתי בארון של ינון מעל הגרביים עוד מותח לאומי אחד, ולצידו מכתב הקדשה לאבא שלי. אני מודה שפעלתי באימפולסיביות לא אופיינית, מראה הכדור התמים עם האותיות האדומות הרתיח אותי. שיחקתי איתו חצי שעה עד שהבנתי איך מפעילים אותו. הקלטתי לתוכו חיקוי מושלם של חתולה זועמת ועייפה שמתה להתנפל על מישהו עם ציפורניים חדות. תזמנתי את המותח להתחיל לפעול בשעת בוקר מוקדמת, ושתלתי אותו מתחת מושב הנהג ברכב של ינון.
לא יפה, ציפי!
האוטוביוגרפיה הבדיונית של קלמי
