הנושאים החמים
הנושאים החמים
בעקבות האשכול הזה, משתפת משהו שכתבתי מזמן....
אור כחלחל על העיניים. הוא נשם עמוק, חזק מנסה להרגיע את הר הגעש שהתפרץ לו בפנים. "חוצפן קטן", האצבעות שלו רעדו, כמעט שוברות את המקלדת.
"כמה יש לו כבר?" הקול בפנים רטט מרוב מתח.
"הרבה" הוא הזיז את האצבע שמאלה, "מסתבר שיש הרבה אידיוטים בסביבה".
עינית המצלמה של המסך לכסנה אליו מבט. "אל תעשה את זה", הנשימות שלו הפכו כבדות. "יש כבר מספיק אדומים".
"אין לי דרך אחרת להגיב" השיניים שלו חרקו פיזית, מי הוא חושב את עצמו? "הוא צריך לדעת, הוא לא יכול לעשות מה שהוא רוצה ואנחנו נשתוק".
"לא" הקול עבר בבת אחת לתחנונים, "אתה יודע מה זה יעשה, בשביל מה?"
האצבע שלו עלתה עוד קצת על הלוח הכסוף. רועדת מתשוקה, מלחץ.
"אתה תצטער על זה" נשף הקול.
נגיעה אחת עדינה, כפתור אדום ובוהק הופיע בקצה השורה.
הקול כבר לא דיבר, רק הניע אצבע חלושות, הלוך ושוב. הוא ידע שהוא צודק, הוא יצטער על זה במוקדם או במאוחר.
"אני לא יכול", הניח את הסמן על עיגול הארגמן הזוהר. "אני חייב", הוא לחש, ולחץ על הכפתור האדום.
---
רגל. עוד אחת. בזהירות קצת על הכרס. למקם אותן בזווית טובה אחת על השנייה. עכשיו למתוח את הגב הכואב, ידיים שלובות מאחורה. ראש ימינה קצת, עוד טיפה. יופי. הנה הגיעה לה שנת העמלים המוכשרים, שנתנו את פרי נשמתם וזיעת אפם לאומה.
"בליפ", חלון קטן צץ לו על המסך, ממש צמוד לבוהן שמאל. "המשתמש --- שלח -Angry – על ההודעה שלך בנושא ---
חיוך ניצחון. הרגלים מזנקות לרצפה. ריקוד הורה קטן ושיסתדרו להם הגב והכרס. מה אכפת לו מה האנשים חושבים?
לזה בדיוק קוראים רייטינג, ילדים.
מוקצן במיוחד אומנם, אבל הנה היא הסיבה למה לעולם לא אסמן 'כועס' על הודעה כלשהי בפרוג....
אור כחלחל על העיניים. הוא נשם עמוק, חזק מנסה להרגיע את הר הגעש שהתפרץ לו בפנים. "חוצפן קטן", האצבעות שלו רעדו, כמעט שוברות את המקלדת.
"כמה יש לו כבר?" הקול בפנים רטט מרוב מתח.
"הרבה" הוא הזיז את האצבע שמאלה, "מסתבר שיש הרבה אידיוטים בסביבה".
עינית המצלמה של המסך לכסנה אליו מבט. "אל תעשה את זה", הנשימות שלו הפכו כבדות. "יש כבר מספיק אדומים".
"אין לי דרך אחרת להגיב" השיניים שלו חרקו פיזית, מי הוא חושב את עצמו? "הוא צריך לדעת, הוא לא יכול לעשות מה שהוא רוצה ואנחנו נשתוק".
"לא" הקול עבר בבת אחת לתחנונים, "אתה יודע מה זה יעשה, בשביל מה?"
האצבע שלו עלתה עוד קצת על הלוח הכסוף. רועדת מתשוקה, מלחץ.
"אתה תצטער על זה" נשף הקול.
נגיעה אחת עדינה, כפתור אדום ובוהק הופיע בקצה השורה.
הקול כבר לא דיבר, רק הניע אצבע חלושות, הלוך ושוב. הוא ידע שהוא צודק, הוא יצטער על זה במוקדם או במאוחר.
"אני לא יכול", הניח את הסמן על עיגול הארגמן הזוהר. "אני חייב", הוא לחש, ולחץ על הכפתור האדום.
---
רגל. עוד אחת. בזהירות קצת על הכרס. למקם אותן בזווית טובה אחת על השנייה. עכשיו למתוח את הגב הכואב, ידיים שלובות מאחורה. ראש ימינה קצת, עוד טיפה. יופי. הנה הגיעה לה שנת העמלים המוכשרים, שנתנו את פרי נשמתם וזיעת אפם לאומה.
"בליפ", חלון קטן צץ לו על המסך, ממש צמוד לבוהן שמאל. "המשתמש --- שלח -Angry – על ההודעה שלך בנושא ---
חיוך ניצחון. הרגלים מזנקות לרצפה. ריקוד הורה קטן ושיסתדרו להם הגב והכרס. מה אכפת לו מה האנשים חושבים?
לזה בדיוק קוראים רייטינג, ילדים.
מוקצן במיוחד אומנם, אבל הנה היא הסיבה למה לעולם לא אסמן 'כועס' על הודעה כלשהי בפרוג....
