2.
אֶת כָּל לִבּוֹת מַלְהִיבִים
נֶאֱהָבִים
וְגַם נִשְׂגָּבִים
---- הפרק הראשון היה פרובוקטיבי. פרובוקטיבי בהחלט, ועל פי כל דין.
אני משער שלא במכוון. לא מצאתי פרובוקטיביות בספריה הקודמים של המחברת, כך שלא נראה לי שזה העניין.
אבל זה בהחלט יצא כך.
ואחרי שקראתי אותו, פחדתי. פחדתי באמת.
פחדתי שלמרות קדושת המועד, יודפס ברחובות קריה, עוד במהלך החג, איסור וחרם ושמתא וארור, על "שניה לפני האור", ועל כל ספריה של המחברת, רטרופיקטיבית.
תשאלו - מה אכפת לך חרם, לך כבר יש את הספר?
אז דבר ראשון סתם. חבל שהעולם יהיה חסר מהיום ואילך את הספרים הללו, את העושר שבהם.
ודבר שני - מה חסר לי עכשיו. הרי באנו להתארח בחג, תוך שאנו אוחזים בגאווה ב"שלאגר האחרון שיצא".
והגברת זאת שחטפה את הספר "רק לרפרף", הלא תדווח מיידית לבעלה איזה חומר קריאה הכניסו כאן לבית.
ואז יתחילו רמזוזים. ויציעו ש"אולי, יותר מתאים שתישנו בסוכה למעלה? אתם יודעים, למטה יש ילדים, ואנחנו מעדיפים שהם יקראו, אה, ספרים בסגנון אחר"?
*
כי בפרק הראשון שבספר, למרבה הזוועה, מתואר כיצד הורי נערה מנסים לשדך לה בחור תלמיד חכם וכליל המעלות, והיא, נערה חסידית ושמורה וילדה טובה, רוצה לסרב.
וזה לא רק היא, טינייג'רית עם ג'וקים בראש. היא גם מתייעצת עם גורם מבוגר ומיושב, וגם היועצת מסרבת לשכנע אותה להנשא לו.
ומי היא היועצת המזוויעה הזו?
לא, לא זרש, לא אשתו של טיטוס (איך קראו לה?), ואפילו לא יפהלה (ע"ע).
היועצת המרושעת הזו, היא לא אחרת מאשר נחמי, גיבורת הסיפור, רעייתו הנאמנה והחסודה של אברך תלמיד חכם ועדין נפש.
וכך מחשבת לעצמה היועצת: אני הרי סבלתי כל כך בשביל חיי תורה, מי אמר שלאחותי זה מתאים? וכה מתחילה אשת-האברך, תאמינו או לא, להעלות במוחה פלאש-בקים מסבלותיה אשר סבלה מחיי האברכות.
ופני הקורא חפים.
*
.. אוי, ואיך צחקתי על עצמי אחר כך, כשהמשכתי לפרקים הבאים.
ובסוף, כשגמרתי את הפעם השנייה, סיכמתי לעצמי את הספר בצורה כזו. ותרשו לי לקפוץ לסוף.
הספר הזה, בעיני, יותר מכל דבר אחר - הוא שיר.
שיר אהבה לתורה.
שיר מתרפק, עורג, מהלל. משתפך.
ואמיתי. כל כך אמיתי. ומכיוון שהוא אמיתי, אז יש בו גם קטעים מלאי ששון ועיזוז, גם מארשים קצביים מאושרים, אבל גם קטעים ליריים. מהורהרים. כמו הפרק הראשון, למשל.
אבל אוהו. איזה שיר. איזו פואמה.
ואיזו הערצת אמת לחיי תורה. ללומדי תורה. לנשותיהם השאננות. להורים שמחפשים לביתם חתן כזה, ונחנקים בשביל הדירה והקעסט. אלו שמחבקים את ספר התורה בשתי ידיים חזקות, אלו ששולחים נשיקה על גב ידם הנוגעת במעיל הרקום, ואלו המשגרות מאחורי וילון תחרה מתנפנף, בדואר אוויר, את נשיקותיהן האוהבות. כל מי שאוחז ונאחז בעץ החיים, בענפיו ובשורשיו.
ומי אוהב את התורה? כולם. נחמי, ושוע, וההורים שלו, וההורים שלה, וגדליה, ודודי, ויפהלה, ובני העיר ובני הכפר, יושבי האוהל ועמלי היום, ואיכשהו כנראה אפילו רפאל. כל אחד בדרכו, כל אחד בצורתו - אבל התורה, וזה ממש חוט השני בכל הספר - היא מושא האהבה.
זה כמובן לא עשוי במילים משתפכות. מובן מאליו. הכל סטייל וורשא, כרגיל, ומי שרוצה דבורי רנד - שיקרא דבורי רנד. אבל זה העקרון.
וממש, אבל ממש ש מ ח ת י בשבילה, בשביל התורה, שכתבו לה שיר יפה כל כך.
לא רוצה להתפרע, אבל אם הייתי עורך ספר כזה, הייתי מציע לשים בכריכתו האחורית, את הפיוט הזה, (יוצא מראקש דווקא):
יָפָה וְתַמָּה תּוֹרָה תְּמִימָה הַנְּעִימָה
מִי יוּכַל לְהַעְמִיק בְּסוֹדֵךְ
סוֹד אֱלֹ-הִים חַיִּים
אוֹר זִיו זָהֳרֵךְ
בּוֹעֵר תּוֹךְ קִרְבִּי
תָּמִיד יִדְרְשׁוּ אוֹתָךְ רַבִּים
חֻקִּים וִּמְצוֹת טוֹבִים
אֶת כָּל לִבּוֹת מַלְהִיבִים
נֶאֱהָבִים וְגַם נִשְׂגָּבִים
וּכְפַטִּישׁ יְפוֹצֵץ סְלָעִים וְהָרִים
חֵן דַּדַּיִךְ יַרְווּ בְּכָל עֵת
תּוֹרַת אֱמֶת
מִפִּיךְ אָנוּ חַיִּים
מִיֵּין סוֹד אֱלֹ-הִים חַיִּים
(אה, וכמובן שהגזמתי. גם הפרק הראשון, לכשעצמו, לא נראה כמו גירסה מודרנית של "קוצו של יוד". איפה)