זה בין המצרים, ואני לא יודע אם כדאי לספר.
מצד אחד, זה מתאים לבין המצרים כי זה מאד עצוב.
מצד שני, אולי זה כמו לשון הרע, שזה כמו להלשין לקיסר על היהודים. ילד בכיתה ג' כבר יודע קצת. אבל נראה לי שאני כן אספר. גם בגלל שאני נורא רוצה, וגם בגלל שלמדתי מזה משהו. אבל את זה אני כבר אספר לכם בסוף.
חחח... איזה מצחיק אני. "אספר לכם בסוף" אני כותב על הדף שעוד שניה וחצי ואני זורק אותו לפח. כי בכלל אני שונא דפים, ובטח כאלו שאני ממלא בגלל שאין לי משהו אחר לעשות והבטן עוד עושה לי קולות כאלו וסיבובים, ואני לא יכול להירדם.
אז אני אכתוב את זה כמו סיפור, אולי, ואז אזרוק אותו לפח. וזה לא יהיה לשון הרע, כי הקיסר בכלל לא מבקר אצלנו, ולא מחטט בפחים.
אז הסיפור שלי מתחיל באמצע שיעור חומש, או הלכה, אני אפילו לא זוכר. לא בגלל שזה היה מזמן. בכלל לא. רק בגלל שאני לא זוכר כלום מהיום, חוץ מאת הסיפור. והשיעור, הוא היה לפני, אז אני לא זוכר איזה הוא היה.
פתאום התחלתי לעשות רעש עם הנעליים. חריקות כאלה, שעושות לחלק מהאנשים נקודות בולטות על הידיים, וחלק רועדים מזה. צמרמורת. כן.
למה עשיתי רעש? כבר אמרתי לכם שאני לא זוכר. אבל לנחש, אני יכול. כי זה לא פעם ראשונה שאני עושה רעש. עם הידיים, או הלשון או העט או הכיסא, וגם ברגליים.
אולי היה לי משעמם, אולי רציתי לשמוע עוד קולות חוץ מהקול של הרב'ה אולי הייתי כבר רעב, וכשמזיזים ת'רגליים לא מרגישים כלכך את הבטן. גם עכשיו זה עובד לי.
ואז הרבה אמר לי שאם אני יעשה רעש עם הנעליים, הוא ייקח לי אותן.
באמת. ככה הוא אמר.
אוף. אני לא יכול להיזכר! איזה בלאגן של מילים בתוך הראש נהיה לי כשאני מנסה!
לא'כפת לי, אני אכתוב מה שאני חושב. כי אני חושב שבטוח שלפני זה הוא אמר לי להפסיק להרעיש, וגם בטח הוא עשה עם הגבות שלו צורה של הר, ובטוח שהוא גם התקרב אלי, ועשה שקט בכל הכיתה, ואמר-די!
בטוח!
כי הרבה פעמים הוא עושה ככה, אז למה שהיום לא?
ואז עוד פעם עשיתי רעש, ואח"כ עוד. למה? כנראה בגלל שהסיבה של מקודם לא נגמרה.
אז הוא בא, והוא התכופף קרוב לנעליים שלי, ובשתי תנועות חזקות הנעליים שלי היו לו ביד.
והוא שם אותן בצד.
הוא שם אותן ליד הפינה של הכיתה.
מה'כפת לי! אני יכול לעבור שם בהפסקה, ובדרך להיכנס לנעליים ולברוח.
ואז אהרון שמואל, שהוא חבר שלי, הביא לי את הנעליים שלו. אני לא יודע אם הוא חשב שזה לא נעים לי להיות בלי נעליים או קר לי מהמזגן, או שהוא רצה שאני אתן לו בכדור שלי ראשון או שהוא רצה לעצבן את הרב'ה.
לא'ידע.
אבל הרב'ה ראה, והוא לקח גם את הנעליים של אהרון שמואל, והלך לחדר מלמדים כי כבר הגיעה ההפסקה של הצהרים.
זה נהיה מסובך אז החלטתי ללכת לבקש את הנעליים שלי ממנו. דפקתי, וביקשתי שיקראו לרב'ה שלוסיג, וכשהוא בא הסתכלתי לרצפה ושאלתי אם אני יכול לקבל את הנעליים, והוא אמר לא וסגר את הדלת.
אז דפקתי עוד פ'ם, והוא בא אחרי קצת זמן, ושאלתי עוד פ'ם, ועוד פ'ם הוא אמר לא, וסגר.
ואחרי שדפקתי עוד פ'ם וקראו לו, הוא הסתכל עלי חזק, וראיתי שהוא מתאפק לא לתת לי סטירה חזקה בפנים, והוא אמר שאם אני יבוא עוד פ'ם לבקש את הנעליים, הוא ייקח לי גם את הגרביים.
לא ידעתי מה לעשות. עוד רגע כבר נגמרת ההפסקה של הצהרים, ועוד לא אכלתי בכלל כי אני לא יכול ללכת ככה במדרגות, ועוד עם המכנסיים הברוגז שיש לי היום.
ואם הוא לא יחזיר לי את הנעליים עד סוף היום?
ואם עד מחר?
ואם הוא לא יחזיר אותן בכלל?
חשבתי על אמא ואבא ומה שיהיה בהסעה בלי נעליים, והידיים שלי דפקו עוד פ'ם על הדלת של החדר מלמדים.
מקודם, כשככה הוא אמר, אני עדיין הסתכלתי לרצפה, וזה חבל מאד. כי ככה לא יכולתי לבדוק אם האור הזה שיש בעיניים שלו כשהוא מספר משהו מצחיק, דולק, או לא.
הוא לא דלק. בטוח.
כי ברגע שהוא בא לפתח, ואני אמרתי עוד פעם- אפשר את הנעליים שלי?
מיד הוא התכופף, והוריד ממני את שתי הגרביים.
זה קצת הסתבך לו, ואני קצת התנדנדתי מזה, ותפסתי בקיר, ואפילו שהרצפה היתה נורא מגעילה, ודביקה, אני לא הרגשתי כלום ברגליים.
רק את הסיבובים האלה בבטן, שעוד לא מפסיקים, וגם כזה רועד בגוף, והרבה זיעה כמו כשמשתוללים ממש, ושורף חזק בעיניים, שצריך לסגור אותן ולחכות שזה יעבור.
אבל לא יכולתי לסגור את העיניים. מה פתאום. אני צריך לשמור שלא יראו אותי ואת הרגליים שלי.
הוא נכנס וסגר את הדלת, אבל שמעתי אותו אומר לרבע'ס ששם, שהוא אף פעם לא שובר את המילה שלו. וזה הכוח שלו.
מעניין איך שוברים מילים. אין להן גרביים שאפשר לקחת. אולי עם סכין, או פטיש.
שמעת אותם מדברים עוד קצת, על ילד אחד, אלחנן, שאיזה מסכן הוא, ואיך הוא ממש כמו חילוני, ומסתובב עם כל מיני. ככה הם אמרו, ומישהו עשה צצצ...
מיד אח"כ נפתחה הדלת של החדר מלמדים, ויצא הרב'ה כוכבי. הוא נעמד לידי, ונראה לי שהוא לא ראה אותי.
ככה עמדתי ליד החדר מלמדים, וחיכיתי שתיגמר ההפסקה.
לא זוכר כלום אחר כך.
רק שהרב'ה כוכבי לא הלך משם, וכל פעם שמישהו עבר לידינו, בדיוק הוא זז קצת, וככה זה יצא שהוא הסתיר את הרגליים היחפות שלי.
ועכשיו אני מרגיש קצת מוזר.
הבטן לא מפסיקה להסתובב ולכאוב, וגם הראש קצת, והעיניים עוד שורפות הרבה, ודוקרות. וגם כשהתרחצתי היום, המים היו לי נורא קרים אפילו שכיוונתי אותם כרגיל, אז מהר לבשתי גרביים אחרי המקלחת.
אני לא נרדם, אבל עכשיו אני אזרוק לפח את הדף וגם יקמט אותו ואולי כדאי גם לגזור אותו כמו שעשינו לדף עם הציורים המצחיקים של הרב'ה.
אה, שכחתי.
לא כתבתי בסוף מה למדתי מזה. מוסר השכל.
אז עכשיו אני אגיד לכם:
המוסר השכל שלי, זה שמה שמלמדים זה לא על באמת. זה בסתם.
אפילו דברים שנראים דווקא אמיתיים.
איך אני יודע?
כי אני זוכר שלפני שבועיים, ביום שלישי אחד, היה לנו שיעור כזה מיוחד, עם איש אחד, שבא לראות איך הרב'ה שלוסיג מספר לנו סיפורים ואומר לנו מה לעשות אם עושים לך משהו לא נעים.
היה ל' גדולה על הלוח, והרב'ה שלוסיג אמר שהל' מזכירה מה לעשות:
לצעוק-לא
מהר- לברוח
וללכת- לספר
לאבא או לאמא או למישהו אחר.
הרב'ה שלוסיג אמר במפורש, שמותר לעשות את זה. וזה מצווה. גם לרבה, וגם לאנשים אחרים מבוגרים, מותר להגיד לא ולעשות את כל הלמד'ים האלו.
והוא גם הסביר, שאפשר להרגיש בגוף שלנו. שהוא נותן לנו סימנים, אם אנחנו מפחדים מזה, או שזה ממש לא טוב, מה שקורה.
זה היה בדיוק הסימנים האלה, שאני הרגשתי היום.
אז הוא סתם אמר.
הבנתם?
כי אם אני הייתי עושה את הלמד'ים האלה, בטח הוא היה לוקח לי גם את החולצה. או המכנסיים.
אבל אולי בעצם, לא לזה הם התכוונו, האיש והרבה שלוסיג בשיעור ההוא, על הלמד'ים.
כי הם אמרו שהאנשים הלא טובים, רוצים שזה יהיה סוד, מה שהם עשו. והרב'ה שלוסיג סיפר את זה לכולם, וגם השאיר אותי ככה במסדרון.
אז כנראה רק הגוף שלי התבלבל ועשה את כל הסימנים.
לא יודע.
מצד אחד, זה מתאים לבין המצרים כי זה מאד עצוב.
מצד שני, אולי זה כמו לשון הרע, שזה כמו להלשין לקיסר על היהודים. ילד בכיתה ג' כבר יודע קצת. אבל נראה לי שאני כן אספר. גם בגלל שאני נורא רוצה, וגם בגלל שלמדתי מזה משהו. אבל את זה אני כבר אספר לכם בסוף.
חחח... איזה מצחיק אני. "אספר לכם בסוף" אני כותב על הדף שעוד שניה וחצי ואני זורק אותו לפח. כי בכלל אני שונא דפים, ובטח כאלו שאני ממלא בגלל שאין לי משהו אחר לעשות והבטן עוד עושה לי קולות כאלו וסיבובים, ואני לא יכול להירדם.
אז אני אכתוב את זה כמו סיפור, אולי, ואז אזרוק אותו לפח. וזה לא יהיה לשון הרע, כי הקיסר בכלל לא מבקר אצלנו, ולא מחטט בפחים.
אז הסיפור שלי מתחיל באמצע שיעור חומש, או הלכה, אני אפילו לא זוכר. לא בגלל שזה היה מזמן. בכלל לא. רק בגלל שאני לא זוכר כלום מהיום, חוץ מאת הסיפור. והשיעור, הוא היה לפני, אז אני לא זוכר איזה הוא היה.
פתאום התחלתי לעשות רעש עם הנעליים. חריקות כאלה, שעושות לחלק מהאנשים נקודות בולטות על הידיים, וחלק רועדים מזה. צמרמורת. כן.
למה עשיתי רעש? כבר אמרתי לכם שאני לא זוכר. אבל לנחש, אני יכול. כי זה לא פעם ראשונה שאני עושה רעש. עם הידיים, או הלשון או העט או הכיסא, וגם ברגליים.
אולי היה לי משעמם, אולי רציתי לשמוע עוד קולות חוץ מהקול של הרב'ה אולי הייתי כבר רעב, וכשמזיזים ת'רגליים לא מרגישים כלכך את הבטן. גם עכשיו זה עובד לי.
ואז הרבה אמר לי שאם אני יעשה רעש עם הנעליים, הוא ייקח לי אותן.
באמת. ככה הוא אמר.
אוף. אני לא יכול להיזכר! איזה בלאגן של מילים בתוך הראש נהיה לי כשאני מנסה!
לא'כפת לי, אני אכתוב מה שאני חושב. כי אני חושב שבטוח שלפני זה הוא אמר לי להפסיק להרעיש, וגם בטח הוא עשה עם הגבות שלו צורה של הר, ובטוח שהוא גם התקרב אלי, ועשה שקט בכל הכיתה, ואמר-די!
בטוח!
כי הרבה פעמים הוא עושה ככה, אז למה שהיום לא?
ואז עוד פעם עשיתי רעש, ואח"כ עוד. למה? כנראה בגלל שהסיבה של מקודם לא נגמרה.
אז הוא בא, והוא התכופף קרוב לנעליים שלי, ובשתי תנועות חזקות הנעליים שלי היו לו ביד.
והוא שם אותן בצד.
הוא שם אותן ליד הפינה של הכיתה.
מה'כפת לי! אני יכול לעבור שם בהפסקה, ובדרך להיכנס לנעליים ולברוח.
ואז אהרון שמואל, שהוא חבר שלי, הביא לי את הנעליים שלו. אני לא יודע אם הוא חשב שזה לא נעים לי להיות בלי נעליים או קר לי מהמזגן, או שהוא רצה שאני אתן לו בכדור שלי ראשון או שהוא רצה לעצבן את הרב'ה.
לא'ידע.
אבל הרב'ה ראה, והוא לקח גם את הנעליים של אהרון שמואל, והלך לחדר מלמדים כי כבר הגיעה ההפסקה של הצהרים.
זה נהיה מסובך אז החלטתי ללכת לבקש את הנעליים שלי ממנו. דפקתי, וביקשתי שיקראו לרב'ה שלוסיג, וכשהוא בא הסתכלתי לרצפה ושאלתי אם אני יכול לקבל את הנעליים, והוא אמר לא וסגר את הדלת.
אז דפקתי עוד פ'ם, והוא בא אחרי קצת זמן, ושאלתי עוד פ'ם, ועוד פ'ם הוא אמר לא, וסגר.
ואחרי שדפקתי עוד פ'ם וקראו לו, הוא הסתכל עלי חזק, וראיתי שהוא מתאפק לא לתת לי סטירה חזקה בפנים, והוא אמר שאם אני יבוא עוד פ'ם לבקש את הנעליים, הוא ייקח לי גם את הגרביים.
לא ידעתי מה לעשות. עוד רגע כבר נגמרת ההפסקה של הצהרים, ועוד לא אכלתי בכלל כי אני לא יכול ללכת ככה במדרגות, ועוד עם המכנסיים הברוגז שיש לי היום.
ואם הוא לא יחזיר לי את הנעליים עד סוף היום?
ואם עד מחר?
ואם הוא לא יחזיר אותן בכלל?
חשבתי על אמא ואבא ומה שיהיה בהסעה בלי נעליים, והידיים שלי דפקו עוד פ'ם על הדלת של החדר מלמדים.
מקודם, כשככה הוא אמר, אני עדיין הסתכלתי לרצפה, וזה חבל מאד. כי ככה לא יכולתי לבדוק אם האור הזה שיש בעיניים שלו כשהוא מספר משהו מצחיק, דולק, או לא.
הוא לא דלק. בטוח.
כי ברגע שהוא בא לפתח, ואני אמרתי עוד פעם- אפשר את הנעליים שלי?
מיד הוא התכופף, והוריד ממני את שתי הגרביים.
זה קצת הסתבך לו, ואני קצת התנדנדתי מזה, ותפסתי בקיר, ואפילו שהרצפה היתה נורא מגעילה, ודביקה, אני לא הרגשתי כלום ברגליים.
רק את הסיבובים האלה בבטן, שעוד לא מפסיקים, וגם כזה רועד בגוף, והרבה זיעה כמו כשמשתוללים ממש, ושורף חזק בעיניים, שצריך לסגור אותן ולחכות שזה יעבור.
אבל לא יכולתי לסגור את העיניים. מה פתאום. אני צריך לשמור שלא יראו אותי ואת הרגליים שלי.
הוא נכנס וסגר את הדלת, אבל שמעתי אותו אומר לרבע'ס ששם, שהוא אף פעם לא שובר את המילה שלו. וזה הכוח שלו.
מעניין איך שוברים מילים. אין להן גרביים שאפשר לקחת. אולי עם סכין, או פטיש.
שמעת אותם מדברים עוד קצת, על ילד אחד, אלחנן, שאיזה מסכן הוא, ואיך הוא ממש כמו חילוני, ומסתובב עם כל מיני. ככה הם אמרו, ומישהו עשה צצצ...
מיד אח"כ נפתחה הדלת של החדר מלמדים, ויצא הרב'ה כוכבי. הוא נעמד לידי, ונראה לי שהוא לא ראה אותי.
ככה עמדתי ליד החדר מלמדים, וחיכיתי שתיגמר ההפסקה.
לא זוכר כלום אחר כך.
רק שהרב'ה כוכבי לא הלך משם, וכל פעם שמישהו עבר לידינו, בדיוק הוא זז קצת, וככה זה יצא שהוא הסתיר את הרגליים היחפות שלי.
ועכשיו אני מרגיש קצת מוזר.
הבטן לא מפסיקה להסתובב ולכאוב, וגם הראש קצת, והעיניים עוד שורפות הרבה, ודוקרות. וגם כשהתרחצתי היום, המים היו לי נורא קרים אפילו שכיוונתי אותם כרגיל, אז מהר לבשתי גרביים אחרי המקלחת.
אני לא נרדם, אבל עכשיו אני אזרוק לפח את הדף וגם יקמט אותו ואולי כדאי גם לגזור אותו כמו שעשינו לדף עם הציורים המצחיקים של הרב'ה.
אה, שכחתי.
לא כתבתי בסוף מה למדתי מזה. מוסר השכל.
אז עכשיו אני אגיד לכם:
המוסר השכל שלי, זה שמה שמלמדים זה לא על באמת. זה בסתם.
אפילו דברים שנראים דווקא אמיתיים.
איך אני יודע?
כי אני זוכר שלפני שבועיים, ביום שלישי אחד, היה לנו שיעור כזה מיוחד, עם איש אחד, שבא לראות איך הרב'ה שלוסיג מספר לנו סיפורים ואומר לנו מה לעשות אם עושים לך משהו לא נעים.
היה ל' גדולה על הלוח, והרב'ה שלוסיג אמר שהל' מזכירה מה לעשות:
לצעוק-לא
מהר- לברוח
וללכת- לספר
לאבא או לאמא או למישהו אחר.
הרב'ה שלוסיג אמר במפורש, שמותר לעשות את זה. וזה מצווה. גם לרבה, וגם לאנשים אחרים מבוגרים, מותר להגיד לא ולעשות את כל הלמד'ים האלו.
והוא גם הסביר, שאפשר להרגיש בגוף שלנו. שהוא נותן לנו סימנים, אם אנחנו מפחדים מזה, או שזה ממש לא טוב, מה שקורה.
זה היה בדיוק הסימנים האלה, שאני הרגשתי היום.
אז הוא סתם אמר.
הבנתם?
כי אם אני הייתי עושה את הלמד'ים האלה, בטח הוא היה לוקח לי גם את החולצה. או המכנסיים.
אבל אולי בעצם, לא לזה הם התכוונו, האיש והרבה שלוסיג בשיעור ההוא, על הלמד'ים.
כי הם אמרו שהאנשים הלא טובים, רוצים שזה יהיה סוד, מה שהם עשו. והרב'ה שלוסיג סיפר את זה לכולם, וגם השאיר אותי ככה במסדרון.
אז כנראה רק הגוף שלי התבלבל ועשה את כל הסימנים.
לא יודע.
נערך לאחרונה ב: