בס"ד
פרק ס"ט
הדפיקות בדלת התחרו עם דפיקות הלב שלי. נעמדתי קרוב וחיכיתי לארי שיפתח. הידיים שלי היו מיוזעות מדי. עצמתי עיניים לרגע, דמיינתי אח קשוח במדים לבנים שמפר את שלוות הבית השקט. נס שהוא שקט באמת. לא היו חסרות פה עוד כמה עיניים קטנות וסקרניות.
פקחתי עיניים בדיוק כשהדלת נפתחה. מקווה שגם לא פערתי פה. איש ממוצע עמד בפתח, אין זכר למדים. רק תיק קטן ליווה אותו, כזה שלא מסגיר כלום. כבר התחלה טובה.
"אז איפה את מעדיפה שאשב?" הוא מתעניין, כאילו זה משמעותי. אני מחכה שיסתדר, אבל הוא ממתין לתשובה.
אני מחווה על הכיסא ממול. ארי מתיישב בראש השולחן, שולח מבט מרגיע. אני מנסה להתאפס.
"שמי ערן", הוא מציג את עצמו, "אני אח פסיכיאטרי ואני אלווה את האשפוז שלך. בכל שאלה או בעיה תרגישי חופשי לשאול, להתקשר, מה שצריך. בסדר?"
נשמע סביר. אני מהנהנת.
"אז בואי תספרי לי מה הביא אותך לאשפוז".
מה הביא אותי. אני נלחמת בדמעות שמציפות אותי. תוהה מהיכן להתחיל.
"תתחילי מהתחלה", הוא ממליץ. משלב ידיים בנינוחות.
אני מתחילה, מספרת על נערה בת שבע עשרה שצוללת לדיאטה אכזרית מדי, מתארת את הדיכאון הקשה שמגיע בעקבותיו. את המאניה שמגיעה לביקור בהמשך. הוא רוצה לדעת מה היה שם. אני מפרטת. ממשיכה לנישואין. מקומות עבודה. שינויים הורמונליים של הריון ולידות. ורכבת הרים שמשתוללת בין לבין. אני מסמיקה, דומעת, מחווירה, מגמגמת. ובסוף נגמרות לי המילים. והאוויר.
"ומה קרה עכשיו?" הוא ממוקד.
"עד לפני שבועיים כנראה הייתי במאניה, כעת כבר הספקתי לשכוח ממנה. מרגישה שהדיכאון מתגבר מיום ליום".
הא רצה לדעת במה זה מתבטא. במה התבטאה המאניה. הנהן לעצמו כמו רושם במוחו את הנקודות העיקריות.
"ומה עם הטיפול התרופתי? את לוקחת מסודר?"
אני נושכת שפתיים. לא יכולה לשקר. "יש פספוסים", אני מודה. "אני מנסה אבל לא מצליחה להקפיד במאה אחוז".
"הבנתי", הוא פותח את התיק, שולף דף מתיקיה. "מכירה את הקלמר הזה?".
בטח. קלמר תרופות של מבוגרים. מה זה קשור אלי?
"אני רוצה שתקני אחד כזה. מחולק לימים ומפוצל לבוקר צהריים וערב. תסדרי שם את התרופות פעם בשבוע וכך יהיה לנו מעקב על סדירות לקיחת הכדורים".
אני מאדימה. מרגישה קצת ילדה קטנה. מבינה שאין לי ברירה.
"סיכמנו?", הוא מבחין בהתנגדות הקטנה שלי. "מחר תפגוש אותך הרופאה, נגבש תוכנית פעולה ונתקדם. כרגע אני אגיע פעמיים בשבוע, נקבע ליום רביעי באותה שעה, מתאים לך?".
"כן", ארי יצטרך לבזבז עוד בוקר. אבל אין מה לעשות. לפחות בהתחלה אני חייבת אותו.
"אז בינתיים סיכמנו על הקלמר. אני ארצה לבדוק אותו בפגישה הבאה". ככה מרגישים בכיתה א'? אבל כנראה שאין ברירה. יש דברים שצריך לבלוע, חוץ מהכדורים.
הוא כיתף את התיק. נפרד ויצא.
"נו, איך היה?" שואל ארי.
"מביך וקשה", אני מודה. "ככה הם יתחילו לשמור עלי?"
"אני לא באמת יודע. אבל נצטרך לזרום בשביל התוצאות. וזה שווה הכול, לא?".
"מקווה שכך". אני מתגעגעת למיטה ולשקט שלי. קצת לנשום פרטיות לפני המפגש הבא.
"היי, אני ד"ר יעל ואשמח להכיר אותך", העיניים שלה שידרו אימון והחיוך שלה היה אמיתי. היא התיישבה בנינוחות לא לפני שביררה היכן אני מעדיפה שתשב. כנראה זה חלק מהנוהל אצלם.
שחזרתי שיחה שהתנהלה רק אתמול. זו הייתה הרגשה מוזרה ככה לחזור על עצמי שוב. הד"ר הנהנה, שאלה, הקלידה במחשב הנייד במהירות ואז הגענו שוב לחלק השנוא עלי.
היא בררה מה אני לוקחת. דקלמתי את הרשימה שאני אמורה לקחת.
"ואת לוקחת את הכדורים בצורה מסודרת?" היא נועצת בי מבט.
"לא ממש, לצערי", אני משפילה מבט. מאדימה. למה הם לא מסונכרנים ביניהם, למען השם.
"אני מבינה", היא אומרת. "אז קודם כל נעבוד על לקיחה מסודרת של התרופות, נעשה בדיקת דם ונראה מה קורה. כרגע אין טעם לשנות או להוסיף. ערן דיבר איתך על קלמר?"
"כן" אני שוב מסמיקה, "עוד לא הספקתי לקנות אבל אני אעשה את זה".
"אז אני רוצה שזה יקרה היום ממש בהקדם. חבל על כל רגע" היא מבהירה, "בואי נסכם שזה הדבר החשוב ביותר כרגע. אם תהיינה לך שאלות או תרגישי צורך בעזרה אני פה בשבילך. צרי קשר עם המוקד והם יקשרו בינינו. תרגישי בנוח גם אם יש לך ספק. בשביל זה אני פה. בסדר?". היא אורזת בזריזות את המחשב, משגרת חיוך רחב ונפרדת.
אני שולחת יד לבקבוק השתייה, לוגמת עמוקות. ככה ארגיש סחוטה אחרי כל פגישה? מקווה ומאחלת לעצמי שזה ישתפר בהמשך. שולחת את ארי לקנות את הקלמר המדובר.
בלילה, אני מרוקנת בצייתנות את תא יום שני – לילה, בולעת כדור אחר כדור ונכנסת למיטה. חצי שעה אח"כ תוקפת אותי בחילה איומה. אני מספיקה לרוץ לאמבטיה לפני שאני מקיאה את נשמתי.
שוטפת פנים. שותה קולה. מצחצחת שוב שיניים. מנסה להבין מה עובר עלי.
משחזרת אחורה וקולטת, זה קרה אחרי שלקחתי את הכדורים. אולי זו התנגדות של הגוף שלי אליהם? אולי התנגדות של הנפש שמוצאת דרך גופנית להתבטא? ופתאום נופל אסימון נוסף. אם הכול יצא כ"כ מהר, אז אולי לא נשאר זכר מהכדורים שלקחתי?
השעה כבר די מאוחרת. אבל במוקד הבטיחו לי עזרה 24/7. אני מתקשרת לערן. מנסה כמה צלצולים, ורגע לפני שאני מתייאשת הוא עונה. אני מתנצלת על השעה. הוא מבטל ושואל מה קרה.
"יכול להיות שזו תגובה רגשית", הוא מהורהר, "תני לי לבדוק עם ד"ר יעל ואחזור אלייך".
ופתאום אני מרגישה קצת יותר בטוחה, קצת יותר אסופה, קצת יותר מוגנת.
פתאום ים של משקולות שסחבתי לבד, נוטש אותי. אני מנסה להתרגל למציאות החדשה הזו, מציאות של אוזן ומענה לכל שאלה. מציאות שאני כבר לא צריכה לקרוס כדי לקבל עזרה. אולי יצא מהאשפוז הזה משהו טוב ואולי אפילו לטווח ארוך. אולי. מי יודע
אני מציצה בדף הפגישות המתוכננות ומבינה שמשהו בחיים שלי הולך להשתנות מהותית. רשימה מכובדת של אנשי צוות שאני אמורה להכיר, עובדת סוציאלית, דיאטנית ומרפאה בעיסוק. לא ממש הבנתי מה קשורות שתי האחרונות לבריאות הנפש? דיאטה לא תזיק לי, אבל היא גם לא דחופה לי כרגע. ומרפאה בעיסוק? זו לא אחת שעובדת עם ילדים או מבוגרים?
'הולך להיות מעניין אפי' לוחש לי קול צוהל מדי, 'כל יום פגישה אחת או יותר והלו"ז שלך כבר לא משעמם. מה את יכולה לבקש יותר מזה?'.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
www.prog.co.il
